"את מתקלחת המון" הודיע החבר בטלפון, ברקע יש מוזיקה וצחקוקים.
"אני עוד רגע באה"
מרגישה סטייליסטית להחריד (בכל זאת, לבשתי TNT, בלע), נועלת את האולסטאר שלי, שמה פלאפון, מפתחות, פנקס (חדש!) (לא היה ישן!! ראשון!! טוב, די) בכיסים, ועוד כמה זוטות, עט בשיער (כי המקלות הסינים שקניתי אתמול פשוט לא נמצאו בשקית מהרגע שהגענו הביתה), ומודיעה להורים "הלכתי".
אבא מגחך מסיבה לא ידועה.
אני פותחת את הדלת... וסוגרת אותה.
"אבא, יורד גשם"
"נו"
"קח אותי"
"קחי מעיל"
"לא רוצה, קח אותי"
"שאני אקח אותך?!"
"צודק. אמאא!!"
טוב, זה לא מעניין, אבל בסוף אחרי ויכוח של כמה דקות אמא הסכימה לקחת אותי, ואפילו בלי מעיל או מטריה. אז מה שזה שתי רחובות מפה, שאני אתרטב? אעע, אני רוצה רישיון :[
בכלמקרה, אני מגיעה, נכנסת. רותם ושירן יושבות בחוץ.
"בואנה, מה סידרת לחבר שלך על הצוואר.."
"מה, רואים?" אני מתבוששת.
מבפנים קולות מוזיקה.
"בהצלחה"
"מה הולך שם?",
"אין לך מושג. פשוט, אין לך מושג"
אני פותחת את הדלת. ראשונה מקפצת עלי אביטל. בגופיה.
אחרי זה אולי עוד כמה, לא זוכרת. מרימה את העיניים ו..חושכות עיניי.
"אביטל, מה זה?"
בחדר המוכר של הילדה עם היומולדת, יש את האנשים שאני מכירה יותר, מכירה פחות, לא ראיתי כמה זמן, ואלוהים, מה זה הדבר הזה.
"פרי-קים.."
אבל אין לכם מושג עד כמה.
שתי ילדות לבושות שמלות ופרחים בשיער היו הדבר הראשון ששמתי לב אליו. עוד אחד עם כזה אפרו על הראש שהוא נראה כמו מיקרופון אנושי.
"אלו ה..חברים החדשים שלה?"
וזה לא היה הכל.
שאני והחבר עלינו קצת למעלה כדי לכתוב את הברכה בחרוזים שהקדשנו לילדת היומולדת, אחרי מצאנו עוד כמה אנשים. פיטר-פן השיכור למשל (ילד שנראה כמו מקסימום 13 עם שיער בלונדיני ותחתונים ירוקות ו..זהו בערך, שהקיא לתוך דלי בחדר אחר), וחברה אחרת שלה שכבר תודה-לאל הספקתי לשכוח (נו, הגוש), שזחלה על הרצפה עם שמלה קצרה מידי ותחת גדול מידי ("אני ממש מקווה שמה שראיתי שם היה תחתונים.."), ילדת היומולדת עצמה שלבשה חצאית פרחונית וחולצה שכנראה גנבה מברבי או משהו, וכל הציצים האסטרונומים שלה היו לגמרי בחוץ, שלא לדבר על עוד איש מוזר להחריד שפתאום יצא מחדר עם שרוואל בצבא קשת ומצנפת.
"אני אומרת לך" סיפרתי אחרי זה לעומר, המפלט לציניות שלי. "אני יושבת על הספה. אני, חבר שלי, אביטל ועוץ לי גוץ לי".
מה היה מעניין שם? לא משהו מיוחד. כל השבוע האחרון הייתי חולה קצת, ועכשיו החבר (אעע, אין לי עדיין אומץ לקרוא לו בשם) נזכר להדבק. ואני הרגשתי כלכך רע.
אני מצנזרת כמה קטעים שלא בדיוק רלוונטים (או עניינכם), ואמשיך לספר על השנטיפיאדה שנפתחה לה בסלון.
מר רמקול הסתבר להיות שם הכי נורמלי. ישב ליד הטלפון וענה לשיחות מאמא/אבא/הורים מודאגים וסיפר להם שהכל בסדר (ואיך תסביר להם את השירותים המוצפים?). גפן (אחת מילדות הפרחים), ניגנה על הגיטרה שהודבקו עליה פאטצ'ים של לבבות והסמל של מרצדס וסיפרה לכולם בדיחות על תינוקות מתים ("מה עושים כשרואים תינוק מסתובב סביב עצמו? ממסמרים את היד השניה!". חבל שאי אפשר להגיד אותו דבר לגבי השכל שלך) ושהיא גרה בניצנים, וכמה מגניב מצידה.
"אני לא יכולה" הודיעה הילה. "אני ההיפית בחבורה, ואני מרגישה שם ממש לא בנוח".
"הם פשוט פריקים להחריד"
"כן, הא?" הנהן לעברי בנאדם נחמד בחולצת מטאליקה וניטים.
מי שכן השתלב שם מצוין היה אמיר ששמח שיש מישהו שרוצה לשמוע מה יותר גרוע מערימת של תינוקות מתים (והם עוד קראו לו הזוי), ואיתן שלא יפספס את ההזדמנות להכיר כוסיות, גם אם יש להם פרחים מפלסטיק בשיער.
אני והחבר חזרנו לחדר, בעוד פיטר פן עדיין מקיא את נשמתו בחדר השני. עזבו כמה אנשים שהפריעו לנו שם (ועוד יותר אנשים שבטוחים שהזדיינו. גאד, אנחנו חברים שבוע ויום, נו), הוא הלך, ביי ביי, ונשארנו אני הילה ויהודה (המטאליסט הנחמד).
ישבנו בחדר, דיברנו, ריכלנו, קראנו ספרי שירה (טוב, אני הקראתי רחל והם זרקו עלי את שאר הספרים), ירדנו למטה.
"היי, יש לך פנים כלכך חמודות.." אמר לי עוץ לי גוץ לי.
"כן, הא? פשוט גזור ושמור"
"הוא מסטול לגמרי" הילה לחשה לי באוזן. "אל תקחי דברים שלו ברצינות"
"את סתם מקנאה כי עוץ לי אמר לי שאני יפה ולך לא"
"נראה אם תוכלי לגרום לו להגיד עוץ לי גוץ לי"
"זה נראה כיף"
"היי, מה נשמע..?"
הוא אמר לי את שמו.
"מאיפה אתה מכיר את... הממ.. רגע"
"מה? מה קרה?"
"איך קראו ל.. טוב, לא משנה"
"איך קראו למי?"
"ל.. טוב, זה נורא לא קשור עכשיו"
"נו, מה"
"מכיר את זה שאתה מתחיל לחשוב על משהו ואז פתאום פשוט חסרה לך עובדה בראש.."
"כן"
"וזה פשוט יכול לשגע אותך שעות, אפילו שזה לא כזה מעניין או חשוב"
"כן! כן!"
"אבל זה פשוט נורא נורא נורא מטריד אותך?"
"אני חושב שאנחנו נשמות תאומות"
"אה... בכל מקרה" אני מושיבה אותו. "זוכר שהיה סיפור כזה על אחת שטוותה זהב?"
"זכור לי משהו"
"נו, אחת שטוותה זהב אבל לא באמת ובא איזה שד ועזר לה, והוא לא רצה להגיד לה את השם שלו ו.."
"כן, אני זוכר! אני זוכר!"
"ואני לא יודעת למה פתאום התחלתי לחשוב על זה, ואני לא זוכרת איך קוראים לו.. משהו.."
"משהו.. כן.. משהו.."
"4 מילים.. משהו מוזר כזה"
"כן.. מוזר.. משהו.. 4.."
שניה שקט. אני מכווצת את הגבות בהבעת חשיבה שלי שאני עושה מידי פעם בשיעורים שמורות יחשבו שאני מקשיבה או מהרהרת בדילמות גורליות.
"אני יודעת" מחאתי כף (סתמו, זה מה שאני עושה בעת התרגשות). "עוץ לי גוץ לי!"
"נכון!! עוץ לי גוץ לי!!"
הילה, שצפתה בכל העניין ממרחק של 30 סנטימטר גיכחה לה וברחה.
"וואו, אני לא מאמינה שהצלחתי להזכר בזה.."
"רגע" הוא חייך. "נזכרת בזה כי אני דומה לו או משהו?"
"לא, לא, מה פתאום!! אמרתי לך, זה פשוט מהעניינים שעולים לי בראש ואתה חייב, פשוט חייב לפתור אותם" נאנחתי אנחת רווחה שלאחר מעשה אמיץ. "תודה לך. זה לא היה מצליח בלעדיך"
"לא, תודה לך!" הוא תפס בידי. "אני.. יכול לעשות משהו? אל תפחדי.."
והוא קירב אליי את הראש שלו.
"לא, אני מצטערת, אני מפחדת" וברחתי משם.
הילה חיכתה בדלת וצחקה.
"ואת צוחקת?" הנדתי לעברה. "אני חושבת שעוץ לי גוץ לי ניסה לנשק אותי"
ואז הלכנו לעומר וראינו סרט נחמד ואכלתי בננה ואנג'י וחזרתי לישון ב5 בערך ולא ישנתי, אבל היה כיף ונחמד ופגשתי אנשים שלא ראיתי הרבה זמן ("פוזנר! אתה לא שמן יותר!!"), ואפילו התגעגעתי כל הלילה לחבר, שזה טוב, זה אומר רגשות.
אכן, אחד מהלילות המשעשעים שהיו לי, אבל עכשיו להתקלח וללכת לישיבה-פעולה.
(ולא הלכתי לחד"כ היום.. אוף :|)
[עריכה- הילה: "וואו, בדרך כלל את מגזימה בקטעים האלו, ואם לא הייתי שם הייתי חושבת שאת ממש מגזימה, אבל הייתי שם! וזה בדיוק מה שקרה!"]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
