בלי לשים לב הגעתי לגיל 17. זה בכלל לא כזה קלף חזק כשאני גדלה, מתפתחת ומשתדרגת ב12 שנה האחרונות עם אנשים שתמיד יהיו גדולים ממני בשנה (כן, ילידת השנתון האחרון לחלוטין). מה זה כבר גיל 17 כשלכם יש רישיון שנים ואתם אפילו יכולים לשתות להנאתכם?
הבנתי את זה היום כשקיבלתי את הצו גיוס. קיבלתי מכתב מהצבא, ורציתי להגיד למי שהיתה איתי שזה בטח או צו גיוס או זימונים. יצא לי "זה בטח צו זיון".
וזה באמת היה צו גיוס- 19.4.07
"מגניב" אומרת מאיה באדישות ואז פתאום מסתובבת "תש-תש.. אפריל?!"
"נו, כבר אמרתי לכם שאני בטוח אתגייס מתישהו בין אפריל לספטמבר 2007", כי מאז הסמינר גרעין האחרון הרעיון של ש"ש נשמע טוב ונכון יותר.
בכל מקרה, איפה הייתי? הנה אני יושבת בסלון וקוראת את הצו גיוס. מצחיקים אלו, זה ממש רציני והכל- מה צריך להביא באותו יום וכאלה, כאילו זה משהו שקורא עוד שבועיים ולא עוד שנה וחצי בערך. כמה אני יכולה לעשות כבר בשנה וחצי, אלוהים. היום לפני שנה וחצי, לדוגמא, הייתי יודניקית טיפשונת שארבה לכל מיני עיניים במסדרונות בצפר ובדרך הביתה. מה עברתי מאז? חבר ראשון וכל ההתרגשות לפני זה- והאכזבה שבקנקן תכול העיניים הריק הזה, והשנאה העצמית בקיץ ההוא. שנת לימודים חדשה ולא מבטיחה, עם מערכת צפופה וימים לא טובים. לא זכור לי מה היה שם- הרבה ניהליזם, הרבה דכאון, שיחות נפש שהכניסו אותי, שהוציאו אותי. בהתחלה היה גדנ"ע נוראי, הרבה עומס, נכשל במתמטיקה 4 יחידות שהרס לי את כל התקוות ל5 באותה תקופה. הדילמת פולין והפינפונג בלב שבעצם נמשך עד שחזרתי ממנה, השנה. הסיפור עם האחרון (לפני שנה) שבו חיפשתי מגע וקרבה כלכך בנרות. מצאתי משהו, ושבועיים אחרכך הבנתי שטעיתי, וזה לא היה בשל כל הסיפור. כל דכאונות החורף שלי, מועצת תלמידים, אובדנות. הנשיקה עם דור והבריחה שלו מחיי, המעבר ל5 יחידות, טירוף הטריגו והמאיות, חיי המועדונים שלי בערך ולמצוא את עצמי בורחת אל תוך שפתיו של זה או אחר שוב ושוב כי אני מפחדת לרקוד? כי לא שתיתי מספיק? כל ההתרחקות מהתנועה והחזרה אליה, מועצת שביעיות וגרעין, הובלה בקבוצה, חזרה לקן, סמינר הגשמה, שיעורי חברה. תקופת קיץ חמימה שכללה- קייצת, התנסות ראשונה של עבודה משרדית על בסיס יומי (העסקת ילדי עובדים, בקיצור), שריפת אחרה"צ, מזכירות מרפאה במחנה קיץ ושיחות עם רגליים על הקיר אל תוך המשמרת, הדרכה פה ושם, מועצת קן, סמינר כוונות וצ'ופר אחלה בחלה. ימי הקיץ החמים בשבועיים האלו שמהדברים הטובים זכור לי כמה שעות טובות בים ושיחות הזויות על האנשים מהנדנדה בגן ציבורי. ועזרה לזולת. ואז פולין.
פוליןפוליןפוליןפולין ערב גרעין פוליןפוליןפוליןפוליןפולין ואז תם החופש ואני בי"ב ואני מגניבה.
ואז נסענו לפולין
ואז חודש בארה"ב.
ועכשיו זה.
למה התחלתי לספר על כל זה? קיצר, עשיתי הרבה בשנתיים האחרונות, שזה הצחיק אותי שהם תוקעים לי רשימת ציוד, כאילו, סביר להניח שאני אאבד את זה כבר בשבועיים הבאים.
ואז (וזו מטרת הפוסט! לא תקציר חיי 2004-2005) זה שזה אפילו לא כלל איזה אסימון שנופל, סתם, הבנה מוזרה כזאת (קצת מחויכת וקצת 'ככה זה' שגורם נחת נראה לי) שאני מתבגרת.
שנה שעברה, קראתי מערך פעולות מצוין לכיתות ח' על זהות ומציאתה, שאמר בעצם- הם נמצאים בגיל 13-14 שזה השיא של הבלבול והשיא של מה לעשות, ובעצם מפה הם מתחילים באמת לבנות את עצמם. הם מבולבלים והרבה לא מצליחים לאכול דברים בחברה, ואולי יהיו מקומות שאתם, המדריכים הגדולים שכבר עברתם את זה פחות או יותר, תוכלו להעניק להם תמיכה ולכוונם.
באמת משהו בסגנון.
ואני כולי תהיתי- כאילו, מה? עכשיו אני כבר בסדר? כבר גדולה? הרי קראתי את המערך ולהרבה שם התחברתי, דברים שעדיין מטרידים אותי אפילו בגיל 17-אידיאל היופי, המרוץ לרזון, חבריםלאחברים, אהבה, התמכרויות.. כל מיני היה שם ובאמת מערך מצוין. מה, ממרומי גילי?..
וזא הבנתי שהיי, אולי כן. הרי אני בערך כבר בסדר, פחות מפעם. אני זוכרת שהייתי דלוקה בח' על טטניק אחד, וזה לא הלך (כמעט יצאנו- באמת! ואז התנתק לגמרי ונהיתה לו חברה), ומתישהו הלכתי למאיה והיתה לי חולצה שחורה. היא אמרה שוואלה, יפה לי שחור. והסתכלתי במראה ובעיני אז, באמת וואלה יפה לי. ואז הסתננה לי מחשבה לראש שאני אהיה פריקית ואנקום בו. זה לא קרה, בכל אופן. חוץ מזה שאני כן פריקית רק בצבעים. אני סתם מוזרה.
התבלבל לי לגמרי.
ד-י מה רציתי להגיד? זה היה קצר בראש.
הפואנטה שלי היתה ש..אוף, שכחתי.
(להפסיק לא לישון ב2 בלילה)
אולי.. אני על הסף. בסוף השנה הזאת אנשים שהצטלמו איתי לספר מחזור וישבו לפני באודיטוריום, חלקם יהיו חיילים. שזה מוזר. לראות אותם במדים. זהלא גדנ"ע "מתאים לך מדים" שיק. זה "אין לך ברירה" שיק. מה זה שיק בכלל?
אני בי"ב. לפעמים שאני חוזרת מהבית של טלי אני זוכרת שהיינו אצלה פעם בלילה אחד בח', וטטניקית מגניבה הביאה בירות. ואני נחרדתי עד לעמקי נשמתי בהתחלה, כי חשבתי שאולי תחת שכרות יגרמו לי לעשן. בסוף עירבבו עם ספרייט (!) ואני אפילו שברתי שיאים- ניסיתי לשתות ונשפכתי מצחוק ואז שוב ושוב לא הלך, ואז הקאתי בשירותים. היה בלתי נשכח. היום הדרכתי בעקיפין ח'ניקים ולחשוב שאני הייתי פעם אז במסגרת הקבוצתית שרק היום אני קולטת כמה היא היתה יפה. ואני בי"ב, ולמרות שאז בכלל הרגשתי כה בוגרת ונאורה, ורק עכשיו מבינה שבסך הכל הייתי חטניקית מטומטמת.
וזה לא דברים שהספקתי או לא עד עכשיו.
זה מן.. וואו.. זה כבר די הרבה, לא?
בכלל לא זכורים לי הימים הראשונים שלי בבצפר. או כיתה ז'.
ואולי זה פשוט רצף של דברים בחודש האחרון- תעודת זהות, צו ראשון, שיעורי נהיגה (טוב, שיעור נהיגה), ועכשיו צו גיוס. שזה מודיע לי חד וחלק- בצורה מסוימת, זה מבטיח שעוד שנתיים מעכשיו אני בטוח בטוח שם. חיילת. זה תמיד נראה כלכך רחוק, כל הריבים עם ההורים שהבטחתי לעצמי שאעזוב את הבית. אני מאמינה שעכשיו אני באמת אעזוב, שהאלטרנטיבה השיתופית הולכת ומתבסבסת (אני מקווה לפחות), ואז צבא.
אין לי שום חרדת עתיד מסוימת. כזו של: י"ב-בגרויות-צבא-אוניברסיטה-נישואים-חיים-ילדים-מוות-אהה, כי זה משהו שכבר יצא לי להרתע ממנו מזמן כבר אולי לפני כמה שנים. זהסוג של השלמה מוזרהכזאת. אני לא רואה את עצמי שם. אני ראיתי בני 20, אני לא כזאת. אני לא אסתדר, הם יאכלו אותי חיה, החיים האלו.
מעניין אם הבלוג שינה אותי.
מה זה בלוג בכלל?
מחר יום עמוס (כרגיל), כדאי שאתארגן לשינה.
(זה באמת היה קצר בראש שלי)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
