אין ביטוי שאני שונאת יותר מהמילה צעירה. באמת.
אני מניחה שרוב האנשים שהתגייסו עכשיו שומעים את זה די הרבה. אבל יא רבאק, לרוב החברים שלי יש לפחות חצי שנה עד שנה בצבא, אם לא יותר. סבבה, אני מבינה, רובכן תשתחררו הרבה לפני, וכן, התגייסתי עכשיו ויש מלא דברים שאני ממש לא מבינה בהם כמו גינונים של סדיר ומדים וציוד צבאי ומה לא, שלא לדבר על זה שהחוויה שלי ביום-יום היא חוויית טירונות/קורס, שזה משהו שאי אפשר שלא לדבר עליו מבלי להתקל במבטים (באתי לכתוב מב"טים) עם נוסטלגיות ורחמנות.
וזה מה שמעצבן אותי בעיקר, הרחמים במבט שלהם, הטון הקצת מזלזל-קצת מרחם כשאומרים לי "וואי, איזה צעירה את".
כוסאמק, כן, זה נכון, כשאתם התגייסתם אני הלכתי לגור במדבר, או לפחות במשהו שמאוד דומה לו. זה מגוחך להשוות בין שנת שירות לצבא, אבל מידי פעם צצים כל מיני קווי דמיון: גם אתם וגם אני נסענו בכל מיני מקומות לא מוכרים בארץ עם תיקים עצומים, כולנו למדנו לגור עם אנשים בחדר וכולנו גילינו הרבה אנשים חדשים. מידי פעם פגשתי אתכם במרכזית ב"ש, אתם על מדים מדוגמים ומשופצרים (למרות שלא ידעתי מה זה אז בכלל) ואני עם חולצת תנועה, ואני עוד לא הבנתי מה אתם עוברים ואתם לא תבינו לעולם מה היה לי בראש.
כשאתם תוזזתם בכל מיני בסיסים אני רצתי אחרי אוטובוסים שתמיד איחרתי אליהם, כשאתם למדתם איך מוציאים גימלים ואיך משפצרים את עצמכם שתראו חיילים אמיתיים, אני גיליתי את המדבר והפריפריות, ואנשים שגרים בפריפריה ולא מבינים כמה הם רחוקים בכלל משאר העולם. כשאתם הכרתם כל מיני אנשים חדשים, חברים מהצבא, למדתם איך להיות חברים ואיך להרוויח (על חשבון אחרים, וקשה מאוד לא לעשות את זה בצבא. יש שם המון קריאה לרעות, אבל גם המון לחץ שהכי חשוב זה לשמור על הציוד שלך), אז אני למדתי איך גורמים לאנשים להאמין בעצמם ובדרך איך עושים את זה עם עצמי בדרך.
אני אפילו לא יכולה לתאר על קצה האצבע את כל הדברים שעברתי השנה, אפילו (עאלק אפילו) בבלוג הזה רק צצו כל מיני אנדקדוטות מידי פעם והיה לי מאוד קשה להגיד מה קורה לי באמת. אפילו היומן הפרטי שלי שליווה אותי כל יום בדרך לערד, קשה לקרוא אותו ולהבין מה באמת קורה לי שם.
אני לא יכולה להגיד שהיה טוב. זה תמיד היה הולך ככה, בכל מיני אירועים שפוגשים מלא אנשים מהשכבה (ע"ע יום העצמאות וכאלה), זה תמיד 3 משפטים שחוזרים:
-מה, איפה את?
-מה, ואת נהנית שם?
-אם את נהנית, זה מה שהכי חשוב!
(נשבעת)
ומה זה נהנית, הנאה זה כלכך.. קטן. כן, גם נהניתי, וגם צחקתי עד לב שמיים, וגם בכיתי מלא, כל יום כמעט, היו ימים שהייתי צריכה להחזיק את עצמי שלא לבכות כי גם לא יכולתי להרשות לעצמי. אף פעם בחיים שלי לא בכיתי ככה, קשה היה לבני גרעין שלי להאמין לי שפעם בכלל לא הייתי בוכה, באמת הייתי 'הבכיינית'. וגם התרגשתי מלא, והאמנתי המון וגם התייאשתי הרבה. ונתתי לאנשים לגעת בי ונתתי לעצמי לגעת באחרים, ושמתי לעצמי רף גבוה שבדר"כ לא הצלחתי לעמוד בו, והלקאתי את עצמי המון מבפנים.
וגם התאהבתי השנה. אם לא בבחורים (לא בבחורים? לא זוכרת. לא זכור לי שפגשתי מישהו חדש שהרגשתי שאשכרה נשביתי אחריו, אבל אולי כן ושכחתי), אז גם סתם בבני אדם. כשבן אדם מפתיע אותך פתאום לטובה, שפתאום משהו שלא חשבת שיקרה קורה, שאנשים מתעלים על עצמם בשבילך.
או כשיורד גשם בנגב, ונוסעים את השלושתרבעי שעה נסיעה והמדבר כזה חום ורטוב. או הקור היבש הזה בלילה שחודר לך לכל העצמות, או אנשים מוכרים במקום שלפני שנה לא הכרת בכלל: מאנשים טריוויאלים מהמתנ"ס והבצפר והקן ועד המוכר בחנות הצעיפים ששואל מה נשמע. זה אדיר, להכנס כלכך עמוק לחיים של אנשים, לגעת בהם באמת, אנשים שכלכך נקשרו לך לחיים (הם אפילו לא יודעים עד כמה) שלפני שנה לא שמעתי עליהם מילה אחת.
לגלות את הבורות של הדרום. כלפי הדרום, בדרום כלפי העולם. להרגיש את המשיכה הכלכך עזה הזאת למרכז (כי מעולם לא הכרתי אחרת), והדחייה הזאת מתלאביב כשאתה מגלה עד כמה היא ריקה מתוכן. לגלות כלכך הרבה על העולם, ועל עצמך, ובאיזה רשתות יש את האוכל הכי זול, ומה אפשר להכין מהזבל שנשאר במקרר, ומה עושים כדי שחתולים לא ירבצו בארגז של הלחם או ימליטו לנו מתחת לספה (קרה וגם קרה), או איך מפעילים מכונת כביסה, שאני לא בטוחה שרוב בני השכבה שלי יודעים אגב.
ואני לא יסביר, כי זה לא אומר כלום, כי זה פשוט חיים- פשוט פי כמה אנשים שאתה חי איתם. אני לא מנסה לעשות פה יחסי ציבור לשום דבר, למרות שאני כן חושבת שזה ממש חשוב, זה גם פשוט ממש שאלה של איך עושים את זה.
ואז אחרי שנה עמוסה כזאת שעשיתי, וסליחה על ההתנשאות, פי מיליון ממה שאנשים בשכבה שלי (או לפחות חלק גדול מהם) עשו בשנה האחרונה או יעשו בכמה שנים הקרובות, ואז כשאני מספרת על הטירונות או הקורס והם יסתכלו עלי ויתמוגגו (הרי אומרים את זה כלכך הרבה רק כדי להזכיר שלהם נשאר פחות): איזה צעירה! במן מבט שהוא קצת 'איזה חמודה' וקצת 'אני מרחם עליך, יש לך עוד כלכך הרבה לדעת'.
אני ממש זוכרת שביום כיפור, שזה היה יום אחרי שהתגייסתי (וזה די משעשע ששואלים מתי התגייסת ואני אומרת: אתמול), ואז כולם ממש- צעירה צעירה, חמודה פעורה יו, והתחילו להריץ לי כל מיני עצות שאלוהים יודע איך זה נהיה כלכך טריוויאלי, כמו סדרת העינויים הסינים שמעבירים לכומתה כדי שתראה נורמלית, מה עושים למדים כדי שלא יחשבו שחס וחלילה התגייסתי אתמול, מה כדאי להשרות באקונומיקה ולזרוק על הקיר כדי שיראה פחות חדש, וכל מיני דברים שרק חס וחלילה אנשים לא יסתכלו עלי ויעזו לחשוב שאני צעירה.
אבל רבאק, התגייסתי אתמול. אפילו טירונות לא התחלתי. תרצו להודות בזה או לא- אני באמת צעירה.
אז בגימלים אני לא מבינה, וגם עד הטירונות לא ידעתי שמשפצרים כומתה. ועדיין אין לי סיכות על הכיס ובקושי תג יחידה יש לי, ואני בגיל שלכם והאמת שגם סביר להניח שאני אשתחרר עוד הרבה אחרכך, אולי אפילו אחרי הבנים. בזמן שאתן תהיו אי שם בניו-זילנד אני סביר להניח אפרקמ"ש באיזה פריפריה, עמוק עמוק בתור הזפת של החברה הישראלית. מה לעשות, מסלול נח"ל, ככה זה.
אבל אל תעזו לרחם עלי, כי גם כשאני אתחיל את הסדיר שלי, שזה יהיה בערך חצי שנה לפני שאתן תשחררו, גם אז יהיה לי יותר נסיון ממה שאתן השגתן השנה וחצי שלמות של תיוק ניירות והכנת קפה (ולשם הרקורד: תייקתי השנה הרבה ניירות והכנתי ממש הרבה קפה).
וסליחה אם יצאתי יהירה מידי. אני לא מרגישה ככה, אני פשוט ממש זועמת ולא ביטאתי את עצמי בכתב כבר די הרבה זמן. למה זועמת? אתמול מישהו אמר לי "עכשיו תשימי לב שכל הזמן תדברי רק על הצבא", אבל למי אני יכולה לספר על מה עושים לנו בקורס ואיזה רס"פ מטורף יש לנו וכמה שעות קיבלתי ביציאה על כפתור פתוח בלי לקבל מבט חולמני של 'איזה חמודה, היא בקורס..'. קיצר, צעירוּת הביתה.
אגב, גם רוב התגובות באות בדרך כלל הרבה יותר מהצד הנשי מאשר הגברי, כי נראה לי שלהם פחות בוער להתפז"ם, אולי כי אני אתשחרר יחד איתם אבל לא נורא.
מה שכן, לסדר את התיק אף פעם לא נהיה יותר פשוט.
יום טוב
בבלוג זה
בכל הבלוגים
