ביום חמישי באמת הייתי מהממת. הכל התאים. גרביונים-שרשרת סגולים, חולצה-מגפיים-מעיל אפורים, שיער אדום. חיוך נבוך אך בטוח בעצמו (אתה-חושב-שאני-יפה?-טוב-כנראה-אתה-צודק). עגילים גדולים. לבשתי את כל הבגדים שאף פעם לא היה לי מספיק אומץ ללבוש כי מה קשור אלי. וזה היה כיף.

לחברה שלנו תמיד יש חברים מוזרים, והפעם הם גם לא אזרחי המדינה. חבר שלה מניגריה והיומולדת שלה נערכה במועדון של עובדים זרים בדרום תל אביב.

מרתף, שום שלט. חדר מואר (!) וגדול מלא בבלונים (!!). שולחן עם חטיפים. עוגות. מלא בחורים שחורים בשלל גילאים. כמה נשים ממש ממש זקנות.

או כמו שמאיה אמרה בבירה הראשונה ששתינו: לחיי מיי והחוויות ההזויות שהיא תמיד תספק לנו.

ואכן, אחת החוויות המוזרות. לניגרים האלו אין אלוהים (?).

הם רוקדים באור, הם מתייחסים אליך כאילו את אלה (טוב, בהתחשב בעובדה שהיינו 4 בנות היחידות מתחת לגיל 50, זה כנראה לא מפתיע). הם יגידו לך הכל כדי שתתני להם טלפון, כולל הצעת נישואים. 3, כאמור.

הם רוקדים כמו מטורפים אבל. מגניבים רצח. מפחידים גם, בכל זאת, מה אנחנו קשורות. קיבלתי כל כך הרבה מחמאות, מילוליות ולא מילוליות. אין דברים כאלו, מהדברים שבחיים לא קורים לך (ותמיד קורים לי).

אח"כ קיבלנו טרמפ (שניהם היו ישראלים לגמרי) על מנת לא להאנס, כי לקראת הסוף היה קצת מפחיד. במקום לנסוע למאיה הלכנו לבקר את אסף באיזה פאב שהוא ישב בו.

אחרי ההמולה הראשונית (בכניסה לפאב היו 2 חברה מהמסיבה הקודמת, אחד ניסה להשיג את הטלפון שלי ועזב רק כשנכנסתי ונישקתי את אסף) פתאום ירד כל האדרנלין. הצד השני של אלנבי אולי קצת יותר זוהר אבל גם משעמם. כולם שונות אבל נראות אותו דבר, כולם בקודים הקפואים שלהם. בנים שותים בירה. בנות קוקטיילים. בנות מגניבות שותות בירה. בנות משתכרות.

אני לובשת גרביונים סגולים ואני כמו כולן. נגמר הקסם. אני בחורה יפה ומושכת בבר עם מלא בנות אחרות. כמה רגיל.

אני חושבת על הבחורים ממקודם. לבושים מוזר, חלקם בבגדים זקנים חלקם דופקים הופעה. לא אכפת להם מכלום, מי רואה אותם. המקום הזה, עם הבלונים והטלוויזיה בצד והלרקוד באור: זה הפורקן שלהם. הם כל היום בונים בניינים או זורעים כותנה, וזה המקום שהם מתפרקים בו. הם עובדים את הארץ שלנו, את האדמה, הם היחידים שבונים אותה וזורעים אותה וקוצרים אותה, ואז הם מתחבאים באיזה מרתף, מתחילים באנגלית הכי טובה שלהם עם הבחורות שאולי יגיעו, משתכרים, הולכים לישון. מחר עוד יום עבודה. גם בשבת. הם לא מגיעים לשם כי הם רוצים להתבטא. הם מגיעים לשם כי מה עוד יש לעשות. כי באמת צריך להתפרק, לשמוח.

ובצד השני? בחורות שעושות עיניים, חושפות רגליים, צבועות שיער. בחורים מפוחדים עד עמקי נשמתם מאחורי הבירה והאדישות. עייפות מדומה. חזה מדומה. אופנה. המון סטייל, המון אלכוהול. זה לא פורקן, זה אפילו יותר התאמצות. אף אחד לא יפספס את הלא הראשון שלך, אבל כנראה יפספסו אותך לגמרי.

אסף ישב עם חבר שלו מהצבא שמעולם לא נפגשתי איתו לפני. בחור קצת מוזר: משקפיים שחורים, מכופתר, מדבר לאט. הכל בפוזת הקוסם שבמקרה הוא סיגל לעצמו.

מחר-כך אסף מספר לי שהבחור נדלק עלי.

"מזתומרת?"

זאת אומרת בהתחלה הוא אמר 'חמודה החברה שלך לשעבר'. אחרי הרבה זמן וכל מיני נושאי שיחה פתאום שאל: תגיד- היא בקטע של סטוצים?

אסף צחק וענה 'היא רק מדברת על זה, אבל תכלס היא אף פעם לא עושה'

ובסוף הלילה הוא אמר לו: טוב, תגיד לה שאם היא רוצה, אז אני מסכים.

"שזה, במילים אחרות, אני מת לזיין אותה" הבהיר לי בסוף הסיפור.

וזה הצחיק אותי. מה אתה יודע עלי? כן, באותו לילה הייתי יפה ומצחיקה, אבל מה אתה יודע עלי? מה אתה יודע על שביב ממה שאני? על אלפי הרגשות שאני מרגישה? על אלפי הדברים שנוגעים בי? על שיחות עצובות שאני פתאום עושה עם אסף גם באמצע הלילה, גם כמעט שנה אחרי שנפרדנו. שלהיות בחיים שלי זה אומר להכנס צעד אחד לתוך החיים שלך. לא בקטע של קרציה ונודניקית, אלא בקטע של אמת. אני בנאדם אמיתי, אני מנסה להיות. כשאני מתקרבת, אני לא שומרת מרחק. אני נכנסת פנימה. גם מתחת לעור, להבין מה קורה, מה אתה. אני פותחת את עצמי שתכנס גם. לא בקטע של חוסר בטחון, בקטע של אידיאולוגיה.

את זה לא קולטים מלבהות לבחורה בציצי.

"ותכלס" הוספתי לאסף. "אם הוא היה רואה אותי איך שאני עכשיו," חולצה צהובה צמודה מידי, ג'ינס רחב מידי, מה הקשר מגפיים אפורות מאתמול. "אז לא בטוח שהוא היה כלכך מתלהב"

(בחיוך. בבטחון. הדברים נאמרו בחיוך ובבטחון).

קיצר אנשים זה דבר מטומטם. מטומטם וחסר בטחון. אני שמחה שאני לא במירוץ ה"צריך חבר". (כלפי חוץ. אני עוד עובדת על זה בראש). תפסיקו לחכות שיתחילו אתכם במקומות לא קשורים, אני באמת חושבת ששום דבר לא יצא מזה (ובאותה מידה זוכרת ותוהה על איך אני ואסף נהיינו ביחד, ואיך שזה באמת היה אמיתי)

"אוף!" מאיה התעצבנה עלי בצחוק באותו ערב. "את נראית מעולה! כולם מתחילים איתך! אני שונאת לצאת עם חברות שנראות יותר טוב ממני, ואז אף אחד לא מתחיל איתי"

ואני אף פעם לא אתרגל לזה. וגם זה נורא נחמד, כי כבר מלא זמן, מתחת למדים והמשקפיים והסוויטשירטים ואנשים, לא הרגשתי פשוט יפה.

תפסיקו לטוס לי.

בבקשה. עוד חודש, אני אהיה בת 21, וכל החברים שלי יהיו מעבר לגבול.

שמרית טסה ביום שני לדרום אמריקה ל5 חודשים, רותם עובדת בלונדון עד פברואר, יונתן לצרכי עסקים () בארה"ב, דור בחיפה, שזה כמעט לא בארץ. מלבד הגרעין נשארה לי רק את מאיה, מהחברים שאני יכולה להתקשר אליהם ולקפוץ.

אני פותחת פייסבוק. כולם בחו"ל. עובדים בקאמפ או בעגלות, בהודו, תאילנד או דרא"מ. מעלים תמונות, מהגגים סטאטוסים באנגלית, או סופרים דקות לטיסה שעוד מעט תצא.

כאילו, אין ספק, זה חלק מלהתגייס שנה אחרי כולם. כשהראשונות השתחררו אני עוד לא שנה, כשאני מקבלת סמל הן ממלצרות את נשמתן לשטן. ועכשיו זה לראות את כולם, עם כל הכסף שהם חסכו, ולנופף להם לשלום מהקרקע.

אני פשוט תוהה למה כלכך הרבה אנשים בורחים לגלות. כן, אני מבינה, זה הזמן היחיד. כי עד עכשיו היית מקורקע לארץ, בכל כך הרבה אופנים, ואח"כ תתחיל האוניברסיטה, עבודה רצינית שלא תוכל לצאת ממנה.. אבל עדיין, זה חוצה כל כך הרבה אנשים שונים.

זה כאילו נכנס עוד שלב חדש לרצף. תיכון-צבא-חול-לימודים-חיים. אל תשכח את השלב הזה שבו אתה חי במקום קצת אחר, מדבר בשפה זרה, מתלבש קצת כמו מישהו שאתה לא. איזה רגע של הקלה בחיים שבו אתה קצת מישהו אחר.

ועוד חודש אני הולכת להיות בת 21 וכולם יהיו בחו"ל. וחודשיים אח"כ אני אשתחרר ואז תדירות השאלות של 'נו, אז מה את הולכת לעשות בחיים' הולכת לעלות, ואיתם כמה שיותר קשה להסביר מה אני עושה עכשיו.

וחו"ל יהיה שם. הוא תמיד יהיה. הוא אורב לי, עם המזג אוויר היותר נוח שלו והאנשים היותר נחמדים שלו ולוחש לי כל הזמן: בואי.

בואי ותהיי קצת מישהי אחרת. בואי ותקני כל בוקר קפה סטארבקס ותתלבשי כמו בחורה שאף אחד לא מכיר. בואי ותחייכי בנוף אחר, בשפה אחרת, בואי אל תמדדי את עצמך כל הזמן מול המציאות כי היא לא תהיה קשורה אליך. בואי ותהיי זרה.

הרגשת הזרות שמושכת אותי אליה כל הזמן, אל נופים שאני לא מכירה, אנשים שאני לא מכירה, עיניים שנמשכות אחרי רכבות ואוטובוסים. כמו להתחיל לנווט בעיר שלא מכירים, ואז למצוא בה את עצמך (אני מעולה בזה. ידעתם שיש לי חוש כיוון אורבני מצוין?). כמו ללכת לאיבוד ולהסתדר. כמו לשבת באוטובוס, המקום שבו אני כנראה מרגישה הכי בנוח, ספסל אחד לפני האחרון בצד שמאל.

ודרא"מ. מה יש בה שכולם כל הזמן נוסעים לשם?

הרי מיטבי לכת יודעים: הייתי שם. בתחילת י"ב. יש לי משפחה באקוואדור וההורים שלי החליטו מתישהו לקחת אותנו לראות.

היה לי קשה. זה חתיכת סרבול לילדה בת 16 להעלם פתאום לחודש מהארץ, במיוחד בתקופה גורלית כמו תחילת י"ב, בטח לא עם אנשים מוזרים כמו המשפחה שלי. ובכלל, זה א. לא טיול משפחתי, ב. אני לא כ"כ ילדה כזאת. באחד הלילות מצאתי ג'וק במיטה שלי ורציתי למות. האוויר היה שם דליל מידי, המקומיים קטנים מידי,וחוץ מלצאת לשווקים וקצת ויכוחים פוליטיים עם הדוד, לא עשינו שום דבר מיוחד. אני זוכרת שראינו טלוויזיה הרבה. עד כדי כך.

בכל אופן, אמרתי לעצמי אז: דרום אמריקה זה דבר טיפשי. אל תחזרי לפה כשיגיע הזמן.

אבל באופנה כמו באופנה, היא תמיד מכריעה אותי. גם חשבתי שסקיני זה טיפשי ואיכשהו יש לי שניים בארון. ושכולם עושים משהו, אז קצת יותר קשה שיהיה לך דעה.

אני לא יודעת מה קנה אותי, אני חושבת שזה היה עניין הספרים. שמרית ספרה לי שאתה בא עם ספר או שניים וכל הזמן מחליף. וכנראה שזה קנה אותי.

הארעיות הזאת. הלצאת למסע ששום דבר לא באמת יציב: לא הרכוש שלך, לא התוכניות, לא החברים שיצאת איתם. הכל ניתן להחלפה. זה מעלה בי רתיעה ומשיכה בו זמנית.

לצאת לדרך עם תיק על הגב וכל דבר שיש בו חשוב. שום משקל מיותר. לא להקשר לשום דבר באמת, להחליף אנשים כל הזמן, נופים, ארצות. הדרך נפקחת לאורך וזה לא משנה לאן היא מובילה.

והניגון שלי מרים את הראש ומצטמרר. נדודים. כל הדברים שמעקצצים בי עכשיו-פשוט לקום וללכת. לדבר בשפה זרה, להיות כל פעם מה שבא לי להיות. כמו בגדנ"ע, אולי בגלל זה היה לי טוב, לא באמת להקשר.

(או: להקשר הכי הרבה שאפשר לתקופה, להשאיר חותם וללכת. לנופף לשלום).

אוף עם הפייסבוק הזה וכל התמונות של האנשים. היפים, כולם כ"כ יפים ומאושרים. בפייסבוק.

בכלל רציתי להגיד משהו ביקורתי יותר. משהו כמו: תפסיקו לגלות, תהיו כאן. תעשו את שביל ישראל. תחפשו את עצמכם בכרמל. בגולן. בחיפה. אין מה לנסוע כ"כ רחוק כדי לגלות עולם אחר, יש גם פריפריות.

תפסיקו לברוח, להתנקז לטרמינל כמו מים באמבטיה. תפסיקו להראות כ"כ יפים כשאתם עושים את זה. תהיו במרחק קפיצה.

אני עוד מעט בת 21, וכל מה שאני אקבל זה תיוג בתמונה עם פרואנית ושלט.

אל תהיו מעצבנים.

תפסיקו לברוח למשהו שאח"כ רק תכמהו אליו. תהיו כאן. תסעו באוטובוסים. תפסיקו לצלם humus ותתחילו לאכול כזה.

קיצר, תחזרו, כי אני קצת מקנאת וקצת מתגעגעת.

השבוע שיחקתי 3 פעמים פוקר. פעמיים ניצחתי ופעם הפסדתי קשות.

אתמול בלילה לקחתי את כל ה7-8 סיבובים הראשונים. רק בפעם הרביעית בערך חשפנו את הקלפים. "השתפרת" אמר לי חבר של אסף, אחרי שהפסיד. ובאמת הצלחתי.

אז למה עם הגרעין לא ניצחתי אפילו לא בסיבוב אחד?

ולמה איתם אף פעם לא הולך לי?

(כאילו אני הכי תנועתית כשאני לא בתנועה. אוף.)

אתמול, באחד הלילות היותר הזויים, קיבלתי 3 הצעות נישואין.

והשוו אותי לסנדי בר.  (לא הכי עדכנית אבל עדיין יפה)

שווה ללבוש מיני.

(וגרביונים סגולים! אסור לשכוח את הגרביונים הסגולים)

כי אני מספיק חזקה.

(note: לכתוב בצד מה יש בחזרה בתשובה שנותן לה תשובות בחיים, לראות אם יש מקבילות כאלו בחיי)

You're bored. You're bored and you know it. You wouldn't be here. if there wasn't something missing.
                 
You arrogant son of a bitch!
                 
Would you just stay with me?
                  
Stay with you? What for? Look at us, we're already fighting.

Well, that's what we do.We fight. You tell me when I'm being an arrogant son of a bitch  and I tell you when you're being a pain in the ass. Which you are. 99% of the time. I'm not afraid
to hurt your feelings. They have like a two second rebound rate and you're back doing the next pain-in-the-ass thing.

So, what?
 
So it's not gonna be easy. It's gonna be really hard. And we're gonna have to work at this every day,  but I want to do that, because I want you. I want all of you, forever, you and me, every day. Will you do something for me? Please? Will you just picture your life for me?  30 years from now, 40 years from now, what's it look like? If it's with that guy, go! Go! I lost you once, I think I could do it again, if I thought it's what you really wanted. But don't you take the easy way out.

What easy way? There is no easy way,no matter what I do, somebody gets hurt.
                  
Would you stop thinking about what everyone wants. Stop thinking about what I want, what he wants, what your parents want. What do you want? What do you want?

It's not that simple.

                  
What do you want?

It's not...

Goddamn it, what do you want?

[The Notebook]