אלו היו ימים מוזרים. עוד לא ידעתי להגיד בקול שום דבר על המציאות שהתרחשה לה פתאום. הנשיקה הזאת באוטו הפתיעה גם אותי (למרות שאני יזמתי אותה).

לא היה לי בית. ישנתי אצל חבר טוב שפתח איזה חדר בשבילי. זה היה חדר קטן, כמעט כולו מזרון זוגי שהורכב משני מזרונות יחיד וגם ספריה גדולה והמזוודה שלי עם כל מה שהיה רק שלי ולא שלי ושל תום. הוא כבר ישן אצלי פעם אחת, בקושי קרה משהו, רק לילה וחום גוף. נוגע לא נוגע. רציתי לקחת את זה מאוד לאט. חשבתי: יש לי עוד זמן להתחרט, אחרי נשיקה אפשר לחזור להיות מה שהיינו, יותר מזה לא.

עוד לילה הגיע, היינו לבד בדירה. הוא הוריד לי את החולצה. פחדתי נורא. יצאתי מהקשר עם תום שאני מאוד חסרת בטחון לגבי הגוף שלי. וגם, ואולי זה יותר חשוב, אחרי שבחור רואה לך את הציצים אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. הוא לא יוכל להסתכל לך בעיניים באותה בצורה.

ישבנו על המיטה, נראה לי שאני ישבתי עליו. החלון היה פתוח. זה היה באמצע ספטמבר, לילות אחרונים של קיץ, אוויר נעים וחם. הורדתי את החזייה ונכלמתי. הוא התרחק והסתכל עלי. כל החדר היה צבוע בחושך ירחי מואר.

אני נבוכה.

אין לך מה. את יפהפיה.

היום, אחרי העבודה, הלכנו כל אחד לאוטובוסו הוא. היה לנו יום לא קל, ובכלל ימים לא קלים עוברים עלינו. אולי זה השלב הזה אחרי שהכל מפסיק להיות מושלם. התחבקנו. התמרמרתי באוזנו על המשקפיים החדשות שקניתי, שאני מרגישה מאוד לא יפה איתן.

את טועה. את נראית לי יפהפיה כמו בפעם הראשונה שראיתי אותך לאור הירח.

קניתי למאור נעלי בית. הוא כל הזמן גונב את שלי. אני אוהבת ללכת יחפה אבל מתחיל החורף והרצפה פה קרה והוא נראה מאוד מטופש עם סליפרס ורודות.

נעלי הבית מצטרפות לשאר החפצים שלו שאצלי. מברשת השיניים הגיעה ראשונה, אחריה הגיטרה שהפצרתי בו להביא כי הרגשתי שהוא כל הזמן אצלי ופחות מידי עם עצמו. אולי יש עוד דברים שאני לא זוכרת. שאני מסתכלת סביבי אני רואה את היד שלו גם בסדר הדברים. אם זה היה תלוי בי הייתי מחליפה את כל הרהיטים בצורה כללית של ערימה. והיום מאחורי הרבה דברים שמרכיבים את הבית הזה מסתתרות ההמלצות שלו, אם הוא לחש לי אותן בלילה או קם ועשה זאת בעצמו. השותף שלי אמר שהצעד הבא זה מפתח. 

נכנסנו עכשיו לחודש השלישי. זה מרגש אותי נורא.

כולה חודשיים, אני אומרת לעצמי, מנסה להבין על מה המהומה. ביננו, לא חשבתי שנחזיק חודשיים. לא חשבתי שהוא ירצה בכלל. אולי הוא גם לא באמת רצה, אולי כמוני הוא רק התרגש ממני ומעצם הרעיון. אני כל הזמן חושבת אילולא הנסיבות היו כ"כ מחורבנות זה לא היה קורה. אני לא חושבת שהוא היה מסתקרן ממני בכל סיטואציה אחרת ואני חושדת שאם הוא היה מראה לי שהוא מעוניין בתקופה שאני פנויה לא הייתי רוצה. אבל העובדה שכל הקשר הזה נרקם דווקא בחלומות בהקיץ הפכה אותו לרלוונטי. דווקא כשאני הייתי בקשר והוא היה מעוניין בבנות אחרות שמנו לב שאנחנו נורא נהנים לשבת זו בחברתו של זה. מצאנו חבר טוב. חיפשנו אחד אחרי השני בעבודה. חלקנו סודות ותהיות. חזרנו הביתה והרגשנו שאנחנו מתרגשים ומתביישים ולא היה לנו למי לספר. התקרבנו ולא נגענו. לא חושבת שזה היה קורה בסיטואציה אחרת.

מה התחלתי להבין? למה אני מתרגשת?

הקשר הזה ממש בריא, זה מה שאני מרגישה. אנחנו מתמודדים ממש יפה עם דברים. אנחנו אוהבים מהמקומות הנכונים. אנחנו נוגעים במקומות הנכונים. מלטפים אחד את חרכיו של השני.

כולה חודשיים. יצאת עכשיו מקשר שנמשך למעלה משנה.

אבל אני ותום, ויש לי הרבה הערכה לקשר הזה, היינו רוב הזמן סמלים. הרבה זמן רצינו אחד את השני בלי לדעת למה. אחרכך היו שבועיים נהדרים. ואז הוא נסע לחול ולי היה בן זוג רחוק שהתהדרתי בו כמו ילדה עם בלון הליום. אחרכך אני נסעתי אליו וטיילנו כמו זוג מאוהבים. ואז הוא חזר ואני התגעגעתי. רוב הזמן לא היינו פיזית ביחד, רוב הזמן. כן, היו אסאמאסים ומיילים ארוכים ושיחות טלפון וסקייפ אבל זה הכל סמלים שמבטאים געגועים. חזרתי לארץ ועברנו לגור ביחד. משני סימבולים הפכנו לשותפים. שותפים לבית, לזוגיות, לכלכלה, לעתיד שהקשר התעצב סביבו. למדנו להכיר רק אחרי שחלקנו את אותה השמיכה. וגילינו שלא. זה בסדר. אני מקווה שיום אחד נחזור לדבר. בכל מקרה הקשר התקדם בצורה שהיא לא כרונולוגית, שהיא מעל הזמן והמציאות (תום ציטט פעם: זמן כדורי). לא נכנסנו לחודש השלישי ובחנו את מחלף היציאה, היינו בתוך תבנית אחרת.

טוב לי עם מאור. הוא אומר שהוא פה כדי להשאר. בשביל מה לו נעלי בית אם הוא לא נשאר? אני רק מפחדת שבכל זאת, יום אחד הוא יוריד אותן וילך.

"אבל מה עם כל הדברים שאתה לא אוהב בי? לא הייתי רוצה שהם ישתנו?"

"לא יודע, אולי בלי הדברים האלו לא היו בך כל הדברים שאני כן אוהב? אולי זה צדדים שונים לאותו מטבע?"

שבוע שני באוניברסיטה, אני בזה הרגע מבריזה מהשיעור השלישי עד כה. כל אחד מהמקריים היה נסיבתי והגיוני, אבל אני לא יכולה שלא לחשוב מה זו הקלות הזו שבה אני מוותרת לעצמי. נכון, קל לי נורא, אין הרבה דברים שמאתגרים אותי באקדמיה עד כה (חוץ מקריאה באנגלית, איך קיבלתי פטור).

אני חושבת שאין לי הרגלי למידה טובים. אני לא מסוגלת לשבת וללמוד. כמה חברות שלי עושות פסיכומטרי עכשיו, ואני נדהמת מההשקעה שלהן. אני בתקופה הזאת עוד לא הצלחתי לפנות לעצמי יום אחד בשבוע להקדיש ללמידה. נכון, בסוף קיבלתי ציון מעולה, אבל המחשבה שעשיתי אותו על הדרך תמיד גורמת לי לתהות: כמה הייתי מקבלת לו הייתי לומדת מילים בעברית? כמה נקודות היו נוספות לי במידה והייתי באמת מתאפסת על הכל במתמטיקה ולא מרשה לעצמי לוותר על שום דבר? אני יודעת שיכולתי לקבל ציון ששואף ל800 לו רק רציתי, אבל לא רציתי. למה לי? לא הייתי צריכה ציון כזה גבוה לכלום. הכל היה פתוח בפני מלבד רפואה ודברים מסוימים בהנדסה, וזה לא העתיד שחלמתי לי.

אבל מה העתיד שאני חולמת לי?

מישהו מהעבודה שאל יום אחד: מה הייתם לומדים אם לא היה לכם מגבלות כלכליות. אנשים, רובם מהטכניון, אמרו כל מיני דברים. אני אמרתי את מה שאני לומדת עכשיו. טוב, את, את לא דוגמה, הוא אמר לי ונתן לי מבט לא מקווה.

מה אני אעשה שאני אהיה גדולה? מה היתרון של תוכנית מצטיינים במדעי הרוח בשוק העבודה? אז נכון, זה לא מפחיד אותי כדי שאני אלמד הנדסה, וראיתי מספיק אנשים שלמדו דברים אחרים ואח"כ הלכו לעבוד במכירות בסלקום. אז בינתיים אני מנסה לפתח קורות חיים, והם לא רעים בכלל.

אבל נסיוני המר מלמד אותי שהחברה האנושית עלומה לי. יש לי נטייה לא להסתדר בעבודות (מי היה פה בתקופות הפיטורים הגדולות?) וגם בעבודות שאני מדהימה בהן יש לי נטייה להעלם. הנה, עכשיו, בעבודה, אני באמת יכולה להגיד על עצמי שאני עושה את הכל כמו שצריך אם לא יותר. אני טובה, אני עוזרת, כיף לעבוד איתי, אני מקצועית, מקבלת פידבקים טובים מלקוחות כמעט כל הזמן. אני לא יכולה להגיד שלא מעריכים אותי, אין ספק שחושבים שאני חמודה והכל, אבל אני לא חושבת שאני מקבלת את ההכרה וההערכה שמגיעים לי. אני לא מתקדמת כמו חברים שעובדים לידי ועובדים פרק זמן דומה לשלי או אפילו פחות.

הסיבה היחידה הנראית לעין היא שאני לא מתחברת לאנשים הנכונים או ליתר דיוק לא מלקקת להם. זה גם לא מעניין אותי. אני לא עובדת בשביל המנהלים שלי אלא בשביל האנשים שאיתי, אני רואה שאנשים נהנים לעבוד איתי ונעזרים בי כל הזמן. ועדיין, שקט תעשייתי מלמעלה.

אני לא ארחיב על זה יותר מידי כי זה אחד הדברים שהכי הפכו בי ועדרו בי בחודשים האחרונים. אני לא רוצה גם שתגיבו על זה. עזבו, אתם לא שם, אנשים שעובדים איתי וקרובים אליי כבר לא יודעים מה להגיד, תחסכו ממני דיוקים מיותרים. בוא נגיד שזה לא פעם ראשונה שזה קורה, שזה מתסכל, שאני מפחדת שבקרוב אתחיל לזרוק כי מה הטעם להשקיע אם זה לא מתבטא בשום צורה. 

העצה הכי טובה שקיבלתי בנושא היא: שחררי. התחלת ללמוד. תתרכזי בזה.

 אבל איך יראה העתיד שלי אם ההשכלה שלי חסרת ערך ואני לא מצליחה להחזיק עבודה כמו שצריך בהווה?

אין לי רצון בבעל עשיר. לא, אני רוצה להתפרנס בכוחות עצמי. אבל איך? מה? אני עושה טעות?

אני מסתובבת באוניברסיטה. אני לא מרגישה זרה כי יצא לי לבקר פה בשנה וחצי האחרונות. אני לבושה יפה. אני בחורה יפה באופן כללי (אלפי מנגנוני הגנה מקבלים התקפי לב ברגעים אלו ממש).

אני יושבת בשיעורים. הכל מעניין. הכל מתחבר. אין שיעור אחד שלא מעניין אותי. מדהים שהנושאים שאני לומדת מגוונים ובכל זאת פרטי המידע השונים מסתדרים כמו בפאזל. כל מיני שאלות שתמיד ריתקו אותי וסוף סוף מקבלים הכוונה.

אני שואלת שאלות. אני חושבת שכל המרצים יזהו אותי אם אני אעבור מולם באוניברסיטה (מי מהם יזכור את שמי?). אני הבחורה עם ההערות החכמות. 

אין לי ממש כוח להכיר אנשים. שלום שנה א' וכולם מתרגשים וכל אינטראקציה זו סיבה טובה להושיט את היד ולהציג את עצמי. אין לי כוח. אני מחייכת כשצריך ומצחיקה כשפונים אליי, אבל אין לי כוח לשחק במשחק הזה. אני פוגשת כל הזמן חברים מהעבודה או מהשכונה ואם לא אז אני מסתובבת לבד. ואני בסדר עם זה. אני מסתמכת על כך שאנשים יפנו אליי אם הם ירצו, אבל זה לא טוב וזה לא בריא והאדם הוא יצור חברתי ואני חייבת להוציא את המקל הזה מהתחת. למרות שהחומר כלכך קל.

פחדתי מאוד מהרמה האיכותית של האנשים ואני מגלה דווקא הרבה שאלות והערות חכמות סביבי. כל בנאדם שאומר משהו מעניין בא לי לחבק אותו. תוציאי את המקל מהתחת, תתחברי. החיים יכולים להיות יותר קלים בחברתם של אנשים. היד הנעלמה לא תסדר אותך הפעם.

אין לי כוח. אני בסדר עם עצמי.

גם את תום ראיתי באוניברסיטה. עד כה התנהגנו כאילו פספסנו אחד את השני ולא ראינו בכלל. אתמול באתי להגיד לו שלום.

הוא ישב ואכל לבד. באתי אליו ונגעתי בידו. הוא דיבר בטלפון.

היי. מה נשמע?

הוא הניד בראשו וחזר להסתכל באוכל. המבט שלו פורר אותי.

זו תמיד היתה הבעיה שלי עם תום. היו לו עיניים שקופות. תמיד ידעתי מתי הוא אוהב, כועס, מאוכזב, מיואש. ואתמול הוא אמר: אני לא רוצה שתתקיימי.