אני קוראת עכשיו את חצוצרה בואדי. מסיימת, אפילו, 20 עמודים לפני הסוף. מישהו ידע את זה?

לא, אני עסוקה בלהתלונן כל היום.

אני חושבת שעדיף שאני אתנתק מהמחשב בשבוע הקרוב, נגיד מהיום עד ליום רביעי הבא.

בלי מחשב, בכלל.

לעשות דברים אחרים. אין לי כלכך מה לעשות, אבל הגיע הזמן למצוא.

חוץ מזה, שאני חושבת שהבלוג המחורבן הזה מנוונת את הכתיבה שלי. היא אומנם מפתחת את הקשר בין המילים, אבל אם פעם יכולתי לקחת את הכאב שלי ולהפוך אותו למחרוזת שירים מלבבת (רחל? מישהו?), היום זה הופך להיות קטע בבלוג.

וחבל. בחצי שנה האחרונה לא כתבתי שום דבר, ואני יודעת שאני מסוגלת, אבל זה מפחיד. והרבה יותר קל לכתוב על עצמך מאשר להמציא, לדמיין, להפעיל את התאים האפורים במוח.

חבל, אני באמת יודעת שאני מסוגלת, אין סיבה לבזבז את זה על תלונות.

היה שלום.

(תמיד רציתי להגיד את זה. יש בזה משהו.. תוכנית טלוויזיה של אחת שהיה לה שרשרת שהיתה משקפת פרחים ואז היתה נראית כמוהם? זה זכרון נכון? תמיד רציתי כזו שרשרת, היא נראתה לי קסומה לגמרי. בערך כמו הילדות שלי, מכושפת על גבול האבסורד, דמיונית על גבול האבסטראקט. אמביוולנטית. אינסטרומנטליות, לגיטימציה, סנרגיה, מיקרו אורגניזם. יפה, עכשיו אני מרגישה חכמה, יאללה ביי)

ברוכה הבאה לגיל 16

נכון שעבר זמן מה מאז שהיית לראשונה בת 16 אבל בכל זאת הרשיני לברכך.

בשביל זה אני אספר לך סיפור.

היו היה פעם צב שחשב שבגיל 16 צריך לעשות דברים מגניבים.

ביום הולדתי השישַעשר החליט הצב שהוא רוצה לנסוע להודו ולהפיל את כל הממשלה, היפה. הצב קנה כרטיס אבל בגלל שהוא כ"כ איטי הוא לא הספיק להגיע למונית שחיכתה לו כדי להביא אותו לרכבת שתביא אותו לנתב"ג. הצב פספס את הטיסה והיה עצוב נורא. הצב החליט שבגלל שהוא בן 16 אז הוא חייב להגיע להודו ויהי מה. לכן הצב החליט, ללא כל הודעה מוקדמת לחטוף מטוס ולטוס להודו. הצב התחיל להמריא אבל לצב שלנו לא היתה זהירות ולכן הוא שכח למלא דלק לפני היציאה ולכן התרסק לאוקיאנוס ומת בייסורים קשים. בינתיים החבר הכי טוב של הצב, מר ארנב, שהיה כבר בן 9 טס עם הוריו להודו ועשה חיים משוגעים, וחזר מלא חוויות.

המוסר השכל של הסיפור הוא שלא חייבים לעשות חיים רק בגיל 16 וגם לא חייבים להספיק לעשות הכל בגיל 16.

גיל 16 זה מותג אבל אם תרצי הוא יהיה הגיל שלך.

אני חושב שאני חושב שאת חמודה."

מכתב מהחבר לשעבר (האחרון) שניה לפני שעליתי לאוטובוס, אחד המכתבים הכי במקום שקיבלתי בחיים שלי, באחד הימי הולדת הכי גרועים שהיו לי אי פעם. כן, כמה אופיני לי, מי יודע אם לא עשיתי את זה לעצמי.

אבל פרטים אחרכך, זמן אחר. אחרי זה הלכתי להילה והיא הכינה לי זר (איכשהו, היחידה שקלטה את הרמז שסיננתי בחודשיים האחרונים) ואכלתי המון וגם שוקולד לבן וחמאת בוטנים, ועזבו, אל תכנסו לזה- אני מפוצצת ושמנה.

אז.. אני בת 16. הוא לא מתוק, אפילו קצת מריר, אבל אני בת 16. ועכשיו יותר טוב.

בכל מקרה, אחרכך. אחרכך.

(כן, כל החששות התממשו)

"רציתי להגיע לגיל 16 המתוק בידיעה שיהיה לי אחד כזה."
שושה.

חוץ מזה, נו, די, זה לא מתאים עכשיו. לגוף, לפרצוף, לתקופה. לא יכולת לחכות עוד שבוע?

נו, טוב.

(ויש עוגה משולשת, והשמנתי נורא P:)

והייתי ביד ושם היום. השואה בהחלט עוזרת לך להתפקס על עצמך.

(אתה לא יכול לבכות 'אני אומלל' כשיש מערום גופות בתמונה לפניך, ואם כן משהו לא בסדר בתפיסה שלך)

יאללה, 3וחצי שעות אחרונות כבת 15, בואו נגמור עם זה וגמרנו.

(יהה)

שאף אחד לא יזכור.

(ופתאום נורא בא לי כבר לגמור עם השנים האלו כבר, ולקפוץ לגיל 20 או 20+, ולעשות משהו ולהיות עם מישהו או לא להיות עם מישהו, ולא להיות תחת כלכך הרבה סטנדרטים חברתיים. לפעמים אני מרגישה שזה כמו ללכת על קורה מעל תנינים, כל דבר שאני אעשה לא בסדר ים של אנשים יקפוץ וינשך, כמו שרק ילדים יודעים להיות אכזריים, ושרי מלחמה. ופתאום נורא בא לי למעוד מהקורה המחורבנת הזו, אבל לעוף. העיקר שלא ישכחו)

קר לי.

רטוב לי ברגליים.

אכן, גרביים רטובות זה אחת המכות של החורף.

יפה בחוץ.

אני אוהבת חורף.

וגשם.

אבל לא שאתה בגן ציבורי והמקום מסתור הכי טוב זה בראש של אחד המתקנים כי יש גג של קורות ומעל קצת עץ.

ולו יש מעיל.

(לי, למשל, אין)

לפני שנה וחצי נגנב לי הפלאפון, במסיבת סיום של כיתה ט'.

אני חיה בסדר גמור מאז. אין לי חתכים על הידיים, אין לי קיא באסלה. סתם מתוסבכת.

נגנב, נגזים. היה בתיק והתיק נעלם, כנראה מישהו ראה אותו, ראה שזה גרוטאה בלי שיחות יוצאות, וזרק.

היה בנזונה. (במסיבה)

ובחיים שלי.

לא אז, אז היה מסריח. ספציפית אז, בשבוע הזה שסתם הייתי ב'למה כלכם נגדי' ששאלו אותי א אני לא רוצה חומוס במקום השוקולד.

וגם בכלל, כיתה ט'. סתם, ניסיתי להתחבר עם אנשים ופחדתי מאנעארף מה. ולא הבנתי מי אני, מה אני עושה פה.

היה נחמד בחודש ומשהו הזה בלי פלאפון.

מאז היו לי שניים. אחד עם אור כחול שהיה נחמד להסתכל עליו (הרבה יותר מהירוק), ושהוא התקלקל אבא לקח לתיקון וחזר עם זה. הוא צבעוני ואף אחד לא מבין בשביל מה.

עכשיו גם תהיתי איך פיסטוק הסתדר עם מסך ירוק, ואז נזכרתי שהכחול אצלו. יופי.

עכשיו יותר טוב מכיתה ט'. לתקופות. אולי שנה הבאה אני אסתכל על עכשיו ואחשוב "בעסה". אולי לא יהיה לי שמשון יותר.

מגרד לי.

אני אלרגית לניקל, שזו מתכת, אז יש לי פצע מהאלרגיה לכפתור במכנס, בבטן, כבר הרבה זמן, והוא תמיד מגרד נורא לתקופות.

ועשיתי ניסוי שבוע שעבר. מצאתי מפתח קטן (של מנעולים לקופות), קשרתי אליו חוט ותליתי על היד. גם היה נחמד (השתלב עם הנוף), גם פתח את הדמיון של אנשים ("זה המפתח לציפור הנפש שלך?") וגם יכלתי לבדוק כמה זמן אני שמה את זה עד שיהיו פצעים על היד.

על היד לא היו. בשאר הגוף כן.

אז עכשיו מגרד לי בסנטר, בצד של הפנים, בחזה (בשטח בין לבין), בשמשון (הפצע בבטן, יותר מתמיד), בגב, בכתף, בכל מקום.

מסקנה: אל תעשי ניסויים. גם ככה כולם גילו את כל מה שצריך לגלות, ובכל מקרה לא יאמינו לך.

ללכת על המים זה סרט אהה.. מקסים. הוא טוב, הוא עשוי מצוין, הוא סרט באיכות אמריקאית (לא נעורים, אמריקאית), אבל הצבעים של הארץ. גם ברלין (טוב, בברלין פחות).

אני בכל מקרה אהבתי נורא.

כתום זה לא רק צבע, זה.. לא, זה רק צבע.

(עמית, אתה עדיין שם? אני מתחילה לכתוב שטויות)

אולי באמתעדיף שאלך לישון, יום עמוס מחר, ואז שואה ואז יומולדת. (מזלטוב!!!)

אולי באמת כדאי שאקנה מעיל.