אני שמחה שנגמר. 2005 לא היתה השנה שלי, אבל אני שמחה בימים האחרונים. עייפה ומלוכלכת, אך מרוצה, כמו שאומרים.

אני מאמינה ש2006 תהיה טובה יותר, ואני אעשה ואני אשנה ויא רבאק.

אני צריכה לישון ולעשות המון.

וגמכן גיל 17. לא נורא.

יהיה טוב.

שיגמר כבר, אבל לחיוב.

"את ממש שמחה! ראיתי אותך בתמונות באתר, טוב שאת לא מאושרת"

"אני שמחה שבחרתי לצאת לטיול הזה".

ואני אבחר בעוד דברים.

טוב.

אתם מבינים? היה לי קטע מדהים לפני יומיים שבחניון שטח ליד כביש הערבה לקראת ליל קר בדרום, נשכבתי על השק שינה והסתכלתי למעלה. הכוכבים בשממה יפהפיים. ולמשך רבע שעה, אולי 20-25 דקות, פשוט שכבתי שם, שעוברי אורח כאלו ואחרים שעברו ליד הוזמנו לשכב לצידי ולהסתכל למעלה תוך כדי שיחה או שתיים, פשוט להסתכל על זה. והנגינה של זה שליד על גיטרה, שהיתה כזו מורכבת ויפהפיה, סתם ישב וניגן לבד, כי הוא יכול, בלי הטררם של השירים המוכרים שכולם יושבים מסביב, בשביל עצמו והלמעלה.

והפעולה על שיחה אמיתית ומה לא מזין את מה, והבריחה, והטלפוניים הסתמיים ביום שלישי והודעות סתמיות פחות, ועבדות בישראל ואיפה אני בכל זה, ולקום בכל בוקר לפני השמש וכלכך קצת, אבל בכל זאת להרגיש יותר עירניים ממה שאני מרגישה בדרך כלל, ולשבת קרוב לבני אדם, ולסדר ולצחוק ולרדת ולעלות ולרדת ולראות את הנוף, הערבה שוממת אבל כלכך יפה. וקצת לבד, וקצת ביחד, וקצת להתלכלכך, ויובש, קורה, ושיחות אמיתיות בלילה על ילדות ובגרות והורים וקן והתמודדות ובריחה ואתמול ומחר ועוד שבועיים. ולקום בבוקר, וזה מוזר כלכך לא להיות שם. ולהיות חניך.

ולא ממש מתחשק לי לברוח.

All around me are familiar faces, worn out places, worn out faces
Bright and early for the daily races
Going nowhere, going nowhere
Their tears are filling up their glasses
No expression, no expression
Hide my head I want to drown my sorrow
No tomorrow, no tomorrow

And I find it kind of funny
I find it kind of sad
The dreams in which I'm dying are the best I've ever had
I find it hard to tell you
I find it hard to take
When people run in circles its a very very
Mad World


Children waiting for the day they feel good
Happy Birthday, Happy Birthday
And they feel the way that every child should
Sit and listen
Sit and listen
Went to school and I was very nervous
No one knew me
No one knew me
Hello teacher tell me whats my lesson
Look right through me
Look right through me

Gary Jules- Mad World

רוצו על נפשותיכם, הדכאונית חזרה.

"זה כזה מוזר שהתקשרת. האמת היא שנורא רציתי להתקשר, אבל.. פחדתי, אתה מכיר אותי, קשה לי עם אנשים שפוגעים בי וזה.."

"האמת היא.. שהתקשרתי בטעות"

אלוהים יודע למה, אבל רוב האנשים פונים לכתיבה שרע להם.

"ברגעים שטוב לי אני לא יכול לכתוב" אמר עברי לידר פעם. ובמיוחד עכשיו שהבלוג הזה הוא אסופת רגעים מרגשים. ותמיד זה ככה אצלי, ואם תלכו פה אחורה תראו- רגעים לא נעימים וקשים מונצחים פה על כל רבדיהם- פילוסופיים, נקודתיים, הרגשתיים, חברתיים פסיכולוגים.. בשיחות, בניתוח של הרגשות שלי שוב ושוב, של המצב.. ואז פעם בכמה זמן (זה קורה לעיתים תכופות מידי) אני קוראת כל מיני פוסטים מימים ימימה וכל כך מבינה את עצמי באותו רגע וחושבת עד כמה אם ככה אין לי תקווה. וגם ככה זמנים טובים אני מנציחה באמצעות ציטוט של איזה רגע ממצה ואידיוטי כי יותר מזה כבר לא נעים לי מעצמי. משהו על פונקציות סינוס, לכו תבינו.

אז רק רציתי להגיש היה לי סופשבוע ממש נהדר. עדיין קשה לי להגיד יותר מזה, כי גם אני לא ממש רוצה כאן (במקומות אחרים אולי, פה זה כבר לא מתאים), וגם כי בכל זאת ישראבלוג זה מקום הומה מידי בשבילי, וכבר קשה לי לספר השתלשלות אירועים בכזו קלות שיכולתי לספר אותה פעם.

אז באמת, אני חושבת שמהרגע שהחלטתי ללכת לישון שנת צהריים באותו יום חמישי מלנכולי ומפוספס, לאיזו שעתיים ריקות מכל תוכן שהוא לא החשיכה, באמת שדברים הסתדרו. קמתי לפעולה עם הקבוצה שהיתה ממש טובה וממלאת, שיחה נחמדה על שוקו חם כמעט אמיתי (כזה אמיתי מחלב רותח וקוביות שוקולד), עוד הרבה שינה (הייתי צריכה את זה), שיעור נהיגה (לא בשיא. לא גרוע, אבל היו לי טובים יותר), פעילות חנוכה עם חניכים שאני באמת אוהבת, ואוהבים אותי גם. ניסוי עם חתיכת מתכת, ארוחת ערב, שיחה עם אחותי, חברה שלה ואמא על כמה הבצפר מיותר ("מממ.. תנ"ך, תזכירי לי מה זה?" "מה, כבר סיימתם עם זה בבגרות?" "לא"), קצת צחוק על הספה מול הטלוויזיה, מקלחת טובה, קרם גוף, הרבה תלתלים ומכנסי פסים במסיבה ממש נחמדה (עיניים כחולות שאני חושבת שחייכו מבעד לזכוכית), ובכלל נחמד. אני חושבת שאני פורחת שם.

סרט אצל עומר לעת ליל (הפעם לא נרדמתי), שינה חטופה, יציאה בגשם לבית קפה כי מאיה והילה החליטו שעכשיו זה זמן טוב לחגוג לי יומולדת, ולהגיע לשם ולראות עוד כמה אנשים מחכים מאחורי תפריטים בצורה הכי לא טבעית בעולם, ומסתבר שעוד כמה בדרך. תודה אמא.

קצת התרגשות יומולדת, זה מותר. וגם הרבה אוכל, מי אמר שלא.

("את יפה"

"תודה")

ואפילו עכשיו, המפגש הכה מוזר הזה, לראות אנשים ישנים, משכבות שונות. הוא בן 20 עכשיו, והם מלפני כמה חודשים. פגשתי את אבי, החבר הראשון שלי מלפני שנתיים. אני מסתכלת עליו וחושבת עם כמה עברתי מאז איתו. לא מבחינת קשרים זוגיים, כי זה לא נושא שאני חזקה בו, אין לי מספיק בטחון. אבל מבחינת אנשים שהייתי איתם, אנשים שחשבתי עליהם, מבחינת כמה עברתי.

"את קולטת שעברו שנתיים?"

"כן. האמת כן"

"השתנת"

"אני יודעת. בגלל העיניים?"

"כן, גם. אבל יותר"

אולי הוא אף פעם לא ראה אותי בחורף.

ושיחה עם נעמה, ובכלל לחזור הביתה בגשם. זה רטוב, הרחובות חלקים, קר כלכך. כשמסתכלים על פנסי רחוב ורואים את הטיפות, חורצים את האוויר כמו פסים של תפרים בבד. או לחזור הביתה עם מטריה, המשובצת, זו שקניתי בספטמבר כשאני מסתובבת בנתניה מחפשת אחת ואנשים מרימים כתפיים "תקשיבי, גיברת, זו לא העונה". מה אני אגיד שלמחרת נסעתי לפולין". רק אחרי רחוב וחצי אני מבינה שבכלל לא יורד גשם.

"אני נורא נהנית עכשיו"

"אני גם"

אולי רציתי להגיד עוד דברים, אבל יש רעמים ואבא מפחד.

לילה טוב.