יש ימים כאלו, שהם פשוט מעצבנים. אולי תקופות גם.

נגיד אתמול בבסיס. כולם עצבנו אותי.

התעצבנתי על טל שנסעה איתי באוטובוס והתעלמה ממני בהפגנתיות (יא חראית, גרתי איתך שנתיים). התעצבנתי על המפקדים שלי, על השומרים בבסיס שראו בחורה עצבנית והחליטו למתוח את זה עד הקצה. התעצבנתי על אלף אנשים שקבעתי לדבר איתם אבל לא התאמצו מספיק בשביל לפנות זמן (כבר כמה חודשים). התעצבנתי על הטמטום שאנשים מחליטים להתבצר בו כשהם רואים את מה שבא להם לראות.

(אבל נו, לא פלא שהתעצבנתי. ככה זה שמכריחים אותך לבוא ליום אחד לבסיס, גם אם הוא 180 קילומטר מהבית שלך, ובכיף שלהם שתסע 4 שעות לכל כיוון בשביל להיות שעתיים בחמ"ל)

אבל זה מילא, זה צבא. אבל גם היום התעצבנתי על כולם.

על אסף בבוקר, שמהרגע שהוא קם רק התאמץ כדי לתת לי הרגשה רעה ("בוקר טוב" "מה טוב, כל הלילה רק גנבת לי את השמיכה" "את באה לפה ומבלגנת לי את החדר" "אל תטרקי את הדלת! אוף איתך!" "כן גבירתי המלכה, בואי מכאן" וכו'). על אבא שלי ששיגע אותי מהרגע שהגענו לבית משפט ורק פקד עלי דברים ("שבי! קומי! שימי את המעיל בצורה מסודרת! לא ככה! תכניסי לתיק! תרימי את המכנס! תראי איך את נראית! מה את מתעצבנת!"). על זה שגם חבר שלי וגם אבא שלי דומים בצורה מחרידה (לא פיזית, מן הסתם).

על זה שנשפטתי ראשונה למרות שמאוד לא ניסיתי.

על זה שדחו לי את המשפט ל17 פברואר 2010 (אלוהים, איך לעזאזל אני אזכור להגיע? ביומן? בפלאפון? אני פשוט אתלה שלט ענק בחדר עד שזה יקרה!).

על זה שהייתי צריכה לחזור לבסיס, שוב ליום אחד, לעבור בבאר שבע המופצצת, שוב- בשביל שעתיים חמ"ל.

על זה שהמפקדים שלי לא מוכנים לבוא לקראתי, גם בזכויות שלי, למרות שאני בערך החיילת הכי טובה שלהם. שמתייחסים אליך כמו חומר לעבודה ותו לא. (אני לא אספר את כל הפרטים, כי זה מסובך, אבל פשוט התירוץ היחיד שלהם היה "מתוך עקרון". ולא מהאלו הצבאיים).

על זה שבסוף נשארתי במרכז, ושקפצתי לאסף הוא כל הזמן שאל אותי מתי אני הולכת.

על אורנג', שלוקח להם שלושה ימים (!!!!) לתקן פלאפון (בשביל מה אתם צריכים שלושה ימים?! מרסקים אותו, זורקים את החתיכות מהשמיים, ואז קוראים לאנשים לחפש את החתיכות ולהרכיב אותו מחדש?!), ושזו הפעם הרביעית בשנה האחרונה שאני מגיעה כי לא שומעים אותי.

על זה שלמרות שאני בבית ביום שכולם יוצאים בו, ולמרות שאחרי 19 שנים בערך סוף סוף יש לי חבר באירוע חגיגי זה, אבל אני ואסף לא נצא כי אנחנו כנראה זוג מעאפן? (טוב, מעולם זה לא היה כזה חשוב לי לצאת ביום הזה, אבל אם כבר הנתונים מאפשרים, למה לא לזרום?)

על זה שאני סופ"ש ארוך בבית שכנראה יתבזבז לריק.

אני כנראה עצבנית על עצמי. אבל כולם פשוט מטריפים אותי! או שהם טיפשים, או שהם אטומים, או איטיים מידי, או סתם קקות.

יו, איזה גיל 16 זה. מה יהיה, תגידו לי?

אבל לא בא לי.

יש בי צורך עצום לכתוב ולספר וליצור וליצוק מעט מדמיוני או מהמילים האלו שמרחפים לי בראש אל תוך איזה משהו קריא (readable נשמע טוב יותר).

(האמת שמרחפות זה ממש יפה לכל המכוניות המתנגשות שמזמזמות לי בראש)

אבל לא בא לי.

היה לי סופשבוע ארוך ומקסים, כזה שאחריו לא בא לך לחזור לצבא, במיוחד עם כל מה שלחזור לצבא אומר בימים אלו. לצאת מהבועה הזאת של המרכז-צפון שהייתי בה בימים האחרונים ולחזור לדרום.

לפני שבוע או שבועיים שהתחיל כל השטף שאלות של התגידי-מה-אתרוצה-ליומולדת שנורא נאבדתי בו, פתאום עלה לי: יום כיף. איפשהו, בלי להגיד לי איפה. והחברות המקסימות שלי לקחו אותי היום לעין הוד, שם טיילנו וצילמנו, ובסוף גם קנינו מרק באיזה בית קפה באחת הסימטאות. בסוף חזרנו לאוטו, הם פתחו פתאום תרמוס עם סיידר חם, עוגיות, והביאו לי מתנה (מה?! לא הייתן צריכות.. באמת לא ציפיתי) וקנו לי את הספר "ההרצאה האחרונה" ששמעתי עליו וגם נשמע יותר מעניין מ'לפיכך התכנסנו' ששוכב לי בתיק בתור מה שאני אמורה לקרוא.

"היא בטח מאוכזבת. אני אומרת לך, היא בטוח מאוכזבת" אומרת חברה אחת. לצערי הן כבר למודות אכזבות.

"לא, אני ממש שמחה. ממש טוב לי עכשיו" אני מחייכת. הייתי ילדה סתומה. איזה כיף ברגעים קטנים כאלו שמרגישים התבגרות.

יום שישי בערב המאוחר, אני ואסף נכנסים לבקתה היפה הזאת קצת אחרי חצות. הוא עוד שניה מתמוטט (היה חולה נורא כל הסופ"ש) ונכנס לשירותים, אני מסתכלת עוד כמה שניות במראה. אני לובשת ג'ינס בתוך מגפיים (חומות, יפות, שלא מגביהות אותי בכלל), סריג ועליו סריג סגול, של אחותי, כפתורים גדולים- מתוחכם קלות. השיער שלי מתולתל כמו תמיד, אני לא מאופרת. אני לא שמנה, הגוף מעוגל בצורה נשית שסוף סוף קצת הסתדרה עם השנים, הפנים שלי מחודדות, עדיין לא החלטתי אם בצורה יפה. אף מחודד וסולד, שפתיים דקות, לחיים גבוהות. קצת השמנתי בפרצוף, לא יודעת אם זה רע או טוב, אבל הנה. הנני. ככה אני נראית שאני בת 20.

זה מצחיק, בתור ילד קטן או מתבגר זה תמיד נראה לך גדול. גם בגיל 15 או 16. והנה עכשיו אני בת 20. לא נראית יותר מידי אחרת. לבוש שונה, תאורה, החזה קצת גדל, אבל הנני.

אגב התבגרות.

לא רציתי לכתוב ויצא לי. הבל הבלים אבל אתם יודעים איך זה.

לפני שבוע או שבועיים פתאום הבנתי שאני פה כבר יותר מ6 שנים (!!!!!!!!!!). זה ממש המון. זה מגיל 14 עד 20. זה מכיתה ט' עד סוף הצבא. זה שאני מתייחסת לאירוע מסויים, יש סיכוי גדול שאני אוכל לתת אליו לינק. זה מלייאנטה.

לאור העובדה שאני כותבת ופורשת את עצמי לפניכם, אם זה בהצצה או זרקור, אם בלחשוף טפח ולכסות טפחיים, חיטוט בפצעים, היסטוריה מחשבות או לזרוק את כל האיברים הפנימיים על השולחן, לפחות תגידו לי- מי בכלל קורא פה?

(נו תגידו, בחייאת)

אבא, אמא, אחותי, אח שלי ואני נכנסים למסעדת סושי.

אני פותחת אגודה נגד בנות יפות. מי צריך את זה בכלל?!

(עריכה: טוב, לא כל הבנות היפות, רק אלו שמעלות אלבום שעוסק בעצמן לפייסבוק..)

מצאת לך יום להוולד בו"

"כן הא. תראי מה המדינה הזאת הביאה לי במתנה"

בזמן מלחמת העולם השניה סבא שלי כמעט מת מטיפוס. קצת לפני שההונגרים פלשו לצ'כיה הוא ואחים שלו הצטרפו לצבא הצ'כי, שמתישהו במהלך המלחמה הפך לצבא הרוסי.  היה קר מאוד ברוסיה בימים ההם (ובעצם, גם היום), אנשים היו רעבים ופצועים, הצפיפות והחוסר הגיינה עזרו לאנשים להדביק אחד את השני וכמו שכולנו מכירים את הרפואה הצבאית, ועוד רוסית, ועוד בזמן מלחמה- המצב היה לא טוב. בשלב מסויים הוא איבד את האחים שלו (הם לא מתו, הוא פשוט איבד אותם), חלה בטיפוס בצורה אנושה וכמעט מת. הרופא שראה אותו הסתכל עליו ואמר לאחיות שאין סיכוי, האיש הזה לא ישרוד את הלילה, ועקב הזמנים הקשים הוציאו אותו מהבית חולים והוא נזרק לערימת הגופות שהיתה מחוצה לו.

"מה אתם עושים" הוא צעק להם באפיסת כוחות בזמן שסחבו את הגופה שלו לקור המקפיא בחוץ. "אני לא מת!" אבל זה לא עזר.

ובכל זאת סבא שלי לא הסכים למות. כשהטיפוס שגור בגופו והוא חסר כוחות, בקור הרוסי שזה בערך 40 מעלות פחות ממה שיש עכשיו, הוא לא הסכים למות. את הלילה ההוא, אולי הארוך בחייו, הוא זחל סנטימטר אחר סנטימטר, גרר את עצמו מהמוות סביבו חזרה לבית חולים. מחוץ לגופות. עד לדלת. את כל המדרגות.

בבוקר האחות הגיעה אליו ובהתה בו מספר שניות. "לא מתת אתמול?"

"כנראה שלא" ואולי הוא גם לא ענה לה, אבל הנסיבות דיברו בעד עצמן. האחות המופתעת העריכה את המאמץ הזה והחליטה שכנראה שהבחור הזה הוא משהו מיוחד, והסכימה לטפל בו עד שיבריא.

אני רוצה להיות בנאדם כזה. להוציא את עצמי מהבורות שאני נופלת אליהם, לגרור את עצמי בכל המדרגות, לא להסכים למות. כזאת בנאדם אני רוצה להיות.

טוב לדעת שיש אנשים במשפחה הזאת שאני יכולה לשאוב מהם השראה.

[מעולם לא פגשתי את סבא שלי. 30 שנה אחרכך הטיפוס השתלט עליו שוב והכניע אותו. הוא מת שאבא שלי היה בן 18. מעניין איזה קשר היה לנו אם הוא היה חי]