היתה לי אחלה יום הולדת. הייתי במקום הכי מקסים בלונדון, ומסתבר שעם שלג הוא שובה לב ממש. כמעט תמיד כשחשבתי על יום הולדת מושלם חשבתי על יום כיף, ולרוב זה כלל מקומות קסומים ולא מסיבות ושואו-אוף לפייסבוק. אז הלכנו כמה אנשים לאחד המקומות הכי יפים בעיר הזאת, ול5 דקות היינו מאושרים. היינו שמחים להשאר שם יותר, אבל היה קר נורא ולבשתי חצאית (כלל מספר אחת לימי הולדת: אל תלבשי מכנסיים!). כולם אהבו נורא, ותמיד נחמד להראות מקום סודי למישהו אחר, ושהוא מתאהב גם. ככה גם אני הכרתי את פרימרוז.

ישבנו בבית קפה, אכלנו עוגה שתינו קפה וטפחנו לעצמנו בשלווה על הכרס. חזרתי הביתה ושמעתי הרבה ביטלס. אני ומאיה רקדנו בחדר ואחרכך היא סדרה את הארון ואני צעקתי את השירים מהמיטה. אחרכך צחקנו מלא, כמו שאפשר לצחוק רק אחרי מיליון שנה של חברות. 

בערב יצאנו, לא היתה מסיבה מטורפת, אבל זרמו אנשים שאני אוהבת. שמחתי. גם הקיבה שלי קבעה שיא בכל מה שקשור לערבוב אסור של אלכוהול (שמפניה? טקילה? וויסקי? למה לא!).

שמחתי. אנשים שימחו אותי. לפעמים אתה מצפה מאנשים והם מאכזבים, ולפעמים אתה לא מצפה מאנשים והם משמחים אותך יותר ממה שציפית. אין מילה לזה. חבל, כי זה מצב במציאות שכדאי לזכור.

חשוב לציין. כי אני אוהבת לקטר וזה יכול להשמע לא טוב.

אני: תוכל להביא לי משהו מהמוזיאון?

תום: כן, סבבה

אני: מעולה, אז תביאי לי את זה ביום שבת שתהיה אצלי

תום: !!!

(אני: כאילו הבא, אבל עדיין !!!)

לא לעשות יום הולדת בחברת אנשים שאתה לא ממש אוהב (ואגב לא ממש אוהבים אותך).

וגם לבדוק את הכאבי ראש, דבר ראשון שחוזרים לארץ.

(עריכה: יו, איזה חמוד, יש לי בלון ליד השם. אה, אני כבר באמת גדולה!)

"הרגת אותי אינעל רבאק. חשבתי שכשיהיה לך חבר תפסיקי להתקשר אלי בשתיים וחצי בלילה."

דור

כל הזמן אני אומרת לעצמי: זה בסדר, לא באת לפה כדי למצוא חברים. באת ללונדון, באת לחוויה, באת לעשות כסף, באת לעשות שטויות עם מאיה. חברים? אולי. בדרך. אני לא הולכת להתאמץ בשביל זה. מי שאוהב אותי (ויש כאלו) אוהב אותי בגלל מי שאני. מי שלא, שיבושם לו. אני יכולה לשחק את הילדה החמודה ולתת לאנשים לדרוך עלי בשביל זה (כמו שאר הבנות פה), אבל לא בזין שלי. אני לא כזאת, לפחות לא בתקופה זאת בחיי. עוד רגע כלכם תגמרו וכל אחד יחזור לחיים הנחמדים שלו איפה שהוא היה.

אני כן מפחדת ממה שיבוא אחרכך. לחיפה באתי כדי למצוא את עצמי, להבין אם אני יכולה לחיות אחרת, אם יש לי סיכוי להרגיש טוב, לעשות משהו שאני אוהבת, להיות שמחה. והצלחתי. מצאתי עבודה שמכבדת אותי, אפילו שניים, מצאתי אנשים שפעם בכמה זמן מודיעים לי שאני חייבת לחזור ארצה ושהם מתגעגעים אליי. הייתי נינוחה ונעימה, היה לי את המרחב המחשבתי לנשום לרגע ולהחליט החלטות שקולות, עשיתי החלטות בוגרות בהרבה קשרים שיצרתי, הייתי חברה באמת. צינית כן, תמיד, לצערי, לפעמים אני מתעצבת מהציניות שלי, כי אני באמת בנאדם טוב, ומתחשב, ואוהב, ואז הציניות הזאת מתפרצת..

בכל אופן, זה לא מה שרציתי לומר. לא באתי לפה להיות חברה. אבל מה יקרה שאני אגיע לארץ ויצרי ההישרדות יחלחלו אליי, ואני אשכח להיות מה שהייתי?