'אמא שלי התאהבה בך. לא תאמין למה'

'בגלל הפסנתר?'

'זה גם מה שאני חשבתי. אמא: לא. בגלל איך שהוא חיבק אותך. הוא כל הזמן נגע בך, לא כאילו הוא מזמז אותך, כאילו הוא אוהב אותך. אפילו סבתא שמה לב!'

'אני באמת אוהב אותך'

אתמול הלכנו לארוחה אצל חברים שלך, כל האוכל הטעים הזה היה יותר מידי בשביל הבטן שלי והיא כאבה מאוד. שכבתי שם מכווצת על הספה מנסה לזייף חיוך, אז לקחת אותי הביתה ועלית איתי לדירה והשכבת אותי במיטה ונכנסת איתי מתחת לשמיכה, וחיבקת אותי חזק בלי ללחוץ על הבטן. ואז כשראית שאני במסלול הבטוח להרדם, הערת אותי בעדינות, מבלי להוציא אותי מאיזור הדמדומים בין השינה לעולם, וקמתי אחריך סהרורית וסגרתי את הדלת וקרסתי למיטה, חושבת כמה ברת מזל אני שקיבלתי אותך.

ושוב התמלאה תיבת ההודעות בפלאפון החבוט שלי. אותה תיבה שאני מרוקנת לכאן אחת לכמה חודשים רק כי אני מפחדת לזרוק. אני כ"כ אוהבת אסאמאסים, כמו לשדר מחשבות בתדר, אני יכולה להיות סופרת אסאמאסים גדולה, אולי בגלל זה נפלתי כ"כ חזק לטוויטר. אבל הפעם העסק קצת מרתיע.

כי אם הפוסט הבא יהיה באמת אסופת אסמאסים כזאת הוא יכיל ברובו את מילות האהבה של מאור, אבל גם את של תום. אני יודעת כי לפני כמה לילות שלא הצלחתי להרדם ועברתי על אותה תיבה, חזרתי אחורה בזמן. קראתי את מה שמאור כותב לי עכשיו ואת מה שהוא כתב לי אז ואת מה שהוא כתב לי לפני שנהיינו ואת מה שהחברים כתבו לי אחרי שאני ותום הפסקנו ואז דברים של תום. מילים יפות של תום. הוא ידע להתבטא כ"כ יפה. הוא כ"כ אהב אותי במילים. האסאמאס האחרון שקראתי לפני שנרדמתי היה מכאן, האסאמאס שעסק בדברים שגרועים יותר ממלצרות. ואז צללתי לשינה. חלומות מוזרים. הרבה כעס. הרבה חוטים לא קשורים. אני לא יודעת את מי מהם לגזור.

חברה אמרה לי: תמחקי, אבל אני לא מסוגלת, זה כ"כ לא אני. ולמה בכלל למחוק אותך, את הזכרונות ממך ומאיתנו בצורה כזאת אלימה ואגרסיבית? זה לא מה שאני רוצה לעשות. כתבת לי "אני רוצה לשרוף את הבית הזה על כל הזכרונות שלו" ואני לא מבינה איך זה כואב לנו כלכך, איך קשר שכן - היה לא כ"כ בריא והתקדם מהר מידי ובמקומות הלא נכונים- אבל גם מאוד יפה, ובתולי, ומרגש- מכאיב לנו כ"כ? איך הזכרון הזה מכאיב לנו כ"כ? אני מבינה, כי זה מה ש'קורה' בדרך כלל, אבל זה לא מה שאמור היה לקרות לנו. אני לא יכולה לסבול את המחשבה שתכעס עלי לעד.

אני לא אמחק. אבל אני גם לא אצטט אותך באותו מקום עם גבר אחר. זה יהיה מאוד לא הוגן מצידי. לפחות את זה אני חייבת לך (ולעצמי. בכלל אני צריכה לכתוב על זה)

קורים לי הרבה דברים. הרבה דברים טורדים את מנוחתי. אני לא ישנה כ"כ טוב, כהרגלי. נוסף על נדודי השינה הרגילים שלי, הבקרים שלי עמוסים. לא זכורה לי השינה האחרונה שלא נגמרה בצלצולו של השעון. הפעמים היחידות שאני נרדמת כמו שצריך הן רק בחיקו (המקום הכי נוח אצל גברים, השקע מתחת לכתף, אני חושדת שזו ה'צלע' שממנה נוצרה חווה).

אז הרבה דברים מטרידים אותי. חוסר ההערכה מצד המנהלים שלי בעבודה. אני חודשיים אל תוך הלימודים ועדיין אין לי חברים. אני יודעת ומרגישה שאני, total mess, שעוד לא סידרתי את הבלגן שתום עשה לי בנפש, והעובדה שהנה אני בקשר נוסף- רק מונעת ממני לקחת את הזמן ולעשות את זה.

(ובכלל עוד לא עיבדתי את הפרידה מתום. לפעמים אני עם מאור או לבד, אומרת משהו ופתאום דז'ה-וו: הנה תום ואני ואנחנו ביחד. אני חושבת שמה שקורה לי עכשיו כבר קרה לי בעבר. בעבר המאוד לא רחוק. מאוד מפחיד שלא היה לי רגע לבד לעבור על הזכרונות ולסדר אותם באלבום שמידי פעם אני אוציא ואחייך.בינתיים כל זכרון מטושטש כזה שמפציע מאוד כואב לי)

אני אוהבת ללמוד. אני אוהבת את מה שעצם הלימוד עושה לי: שהוא דורש ממני לחשוב. אני מרגישה שאני גדלה. אני לא תמיד מרגישה שיש אתגר, אבל כשיש זה מאוד מרגש אותי. אני שמחה שחזרתי לקרוא שוב, גם אם זה רק מאמרים (שכחתי איך זה לקרוא בלי לחפש משפטי מפתח, פתאום נורא מוזר לי להקשיב ולהבין מבלי לרשום הערות). יש לי כמה שיעורים משעממים ובנאליים, וכמה מרגשים מאוד. אני אוהבת את האקדמיה והרעיון שאני יכולה לפעול בה מאוד מרגש אותי. כל העניין של הבטחון התעסוקתי קצת מעכיר על האווירה, בגלל זה (ולא רק) אני חושבת שהשביתה עכשיו מאוד מוצדקת ונכונה וכל מי שמגנה אותה קקי מטומטם.

יש לי הרבה מחשבות. אני מרגישה שאני חוזרת לאט לאט להתנסח בבהירות שוב. היום עשיתי מבחן וכתבתי, עם היד. לא עשיתי את זה כמעט 6 שנים. היא כאבה לי מאוד. אני לא אוהבת לרשום, הכתב שלי מכוער והמחשבה שלי לא עקבית והאצבעות הדקות שלי לא עומדות בזה. כל הדף מילים ומחיקות. וחוץ מזה, אני אוהבת להקליד- יש לנו הרבה תאי עצב בסוף האצבעות, ולבריאת משפטים בהקלדה יש נופך שהוא קצת אינטימי. עם עצמי.

אז למה אני לא כותבת? מה מפריע לי כ"כ? זה לא הזמן. הייתי בתקופות עמוסות יותר, עם פחות נגישות למחשב. אני גם לא מאושרת נורא. ביומיים האחרונים נמלאתי בהמון עצבות והסתובבתי בזהירות בעולם כדי שהוא לא ישפך ממני. אני מאוד אוהבת את מאור אבל כחלק מתהליך ההתבגרות שלי הבנתי שאצלי כל הרגשות כרוכים זה בזה. אני אוהבת בצורה עצובה. אני שמחה בצורה מפוחדת. אני נלחצת בצורה שממלאת אותי אושר. לפחות עברתי את הגיל הנורא הזה שבו הכל דרמטי ואני מרגישה שאני יכולה לחיות עם זה. (אני יכולה לחיות עם זה!! שמעתם??)

טוויטר. אני לא כותבת כי כל המילים שלי הולכות לציוצים מחורבנים. הפידבק המהיר והממכר הזה, עולם וירטואלי שבו המילים קדושות ולכל מילה שוקלת כ"כ הרבה.. גם עכשיו, היה לי קשה לכתוב משפטים ארוכים, להשתמש במילות קישור, להוסיף עוד משפט כדי להסביר את עצמי. לא לדבר בשורות מחץ. למרות שגם בטוויטר אני לא בדיוק נוסקת דווקא בגלל הקושי והאהבה שלי למשפטים, עדיפות לארוכים, מפוסקים, מתלבטים, סותרים ושל דויד גרוסמן.

העניין זה שאני חייבת להחליף פלטפורמה. די. אני פה כבר 9 שנים (לפני שבועיים). איך אני יכולה לכתוב ולחשוב שכל הזמן הילדות נושפת לי על העורף? אם אני רוצה להמשיך לכתוב בלוג (ואני רוצה), אני חייבת להחליף פלטפורמה.

זהו. בינתיים אני עוד לא עושה כלום. אני צריכה שיהיה לי זמן להתעסק בזה. כשיהיה לי זמן תדעו.

אני שמחה שכתבתי את זה. זה חשוב לכתוב. צריך לעשות את זה יותר.

'מה ידעתי על אושר טרם פגשתיך? ומה על יופי, וגעגוע? לא ידעתי דבר. מאומה.'