יום מסריח. ערב עוד יותר.

אחרי הערב בוגרת המתומצת להפליא שהיה לנו, בדיוק בשניה שנגמר, אולי אחת לפני, מתקשרים ההורים. יאללה בואי, צריך כבר ללכת.

מצאתי זמן לאבד את הסוויטשירט שלי.

איפה הוא היה? אצל פוסטי. בתיק. אבל היא הלכה.

קופצת אליה.

מה? לא. השארתי אותו על הדשא.

למה?

כי היה שם ערימה של בגדים, וחשבתי שזה יהיה נחמד.

מפגרת.

חוזרת לשם.

אין כלום.

וההורים מצפצפים.

חוזרת אליה. איפה הסוויטשירט שלי לעזאזל? היא מביאה עוד שתי בנות, הולכים לחפש. ההורים מצפצפים. אמא בוכה שהרסתי לה את הערב ועדיף שאני לא אבוא. שתחנק.

בסוף מצאנו אותו, אחרי רבע שעה של חיפושים. לקחו אותו לאחד הבתים. נוסעים באיחור.

מצאתם מסעדה? לא, הולכים לבית קפה.

איכס בית קפה. לא רוצה בית קפה. לא רוצה לשבת באמצע. אני שונא את גרייס היא מפגרת.

יושבת, באוטו, משתגעת לגמרי. לא מאמינה שנדפקתי עם המשפחה המפגרת הזאת.

מגיעים. לא מוצאים לאן ללכת. מתחילים לחפש בשדרת המותגים. כאילו שם נמצא משהו.

חומוס גבעתיים? קפה הילל? בסוף הולכים לספגטים. כאב ראש כבר ככה. מתיישבים באיזה פינה.

10 דקות והלב שלי צונח. כמה פרחות, שאני ממש לא אוהבת. מהשכבה שלי, היו איתי לפני 4-5 שנים בכיתה. עשו לי אז את המוות.

עברתי את זה, יצאתי משם כמעט לגמרי, אבל קשה לי להתמודד עם זה היום. מרגישה רע לידם.

מקווה מאוד שלא שמו לב אליי, מצטנפת מאחורי אחת הכוסות. כאב ראש.

מעבירה ככה שעה. שעתיים.

האוכל היה מגעיל, בכלל היתה לי בחילה. אח שלי צעק, אחותי גם. אמא היתה מפגרת כהרגלה, אבא פתאום ניסה לדבר איתי. כאילו יש לי כוח.

מה?

כלום.

את מרגישה טוב?

כן.

למה את לא אוכלת?

יש לי בחילה.

באמת? באיזה חודש את?

שלישי.

אמא נדחפת לשיחה, רוצה עוד ילד. אני מעדיפה לשחק מחניים עם היטלר על עוד אחד כזה במשפחה.

בסוף הלכנו, תודה לאל. אמא רצתה קינוח. אבא אמר לא. לאף אחד לא היה באמת כוח. אמא התעקשה. למה את כלכך מתעקשת?

מה, זה לא ברור? אתה לא מבין שהיא רוצה לעשות את הקטע עם הזיקוקים?

אמא נעלבת, מזה שגיליתי לאבא (את עושה את זה כל שנה, מפגרת). לא מדברת איתי לשתי שניות. של שקט מבורך.

אבל זה נגמר, ושוב חזר לי הזמזום באוזניים.

ברחנו משם (בלי לצלם תמונות משפחתיות, באמת שהייתי מקיאה), לשניה הלכתי לחנות חשמל. לבדוק מצלמות.

שמתי עין על אחת, סוני, 3.2 מגה, 16 מגה (סוגים אחרים מסתבר), 1500 שקל. נחמדה, אבל צריך עוד 700.

אה, כן. מישהו בטעות פלט במהלך הארוחה שאבא ואמא מלווים לי כל חודש 100 שקל, בשביל שאני אקנה מצלמה. אחותי נעלבה שהיא לא מקבלת גם.

אבל זה הלוואה. אני אחזיר להם כל אגורה.

לא את לא.

סתמו, אני כן. וחוץ מזה, ברגע שאני קונה את המצלמה זה ייגמר.

לא זה לא.

מי שאל אתכם?

ואז היא מתחילה לבכות. אפליה! אפליה!! זה בגלל שאני יותר קטנה נכון?! למה לה אתם משלמים ולי לא?!

כי היא עובדת.

אה, אז היא גם עובדת ואתם גם משלמים לה?! אפליה! אפליה!!

אז היא צורחת אפליה אפליה, וברקע אח שלי פותח שביתת רעב כי לא קנו לו פיפה. משפחה למופת יש לי. ויקי כנפו ממש.

מתישהו חזרנו, ואני פה, ואני כותבת שטויות, וכואב לי הראש, ואין לי זין ללכת מחר.

לבית ספר.

אני רוצה גם לצבוע. נראה לי אדום. ראיתי היום מישהי שצבעה לאדום, שכנה שלי. לא היה לה כלכך מתאים. מעניין אם גם איתי זה ייראה ככה.

אין לי כוח לכלום. גם אין לי תחפושת.

ככה אני מסיימת את פברואר. זה מוזר.

חודש קצר, 28 (אה, 29) ימים. אבל כתבתי המון. יותר מידי קטעים.

אני אעלה לישון (ולהקיא את הנשמה שלי).

לילה טוב, וקיץ מהיר.

עננה.

אני מתגעגעת לימים שהייתי דלוקה עליו. שהיה לי את הקטע איתו. גם בזמנים הרעים, הטובים, זה החזיק אותי. זה נתן לי סיבה לחיות. לקום בבוקר, להסתרק, לטפח את עצמי, לא להתפתח כגידול ממאיר. עכשיו, אין לי חשק לכלום. אין לי רצון לחיות. אין לי בשביל מה.

ביום ראשון שעבר, אם רוצים להכנס לפרטים והכל.

דיברתי היום עם אחד, היה קצת מת, ליוויתי אותו לאחות שייקח אישור וילך הביתה, ביום הנוראי הזה. חברה טובה שלו, שכנה אפילו, אבא שלה חקלאי. צריך להבין בדברים האלו, תאריכים מדויקים של עונות השנה.

אז החורף נגמר, ביום ראשון שעבר. אם הייתי יודעת ביום שבת הלפני אחרון שזה היום האחרון הרשמי של החורף, אולי הייתי מתנהגת אחרת. מספידה אותו בצורה יותר עמוקה.

ובכלל, תחשבו על זה שהיו אומרים לכם שדברים הולכים לקרות לפני שהם קרו. נגיד 'היום תמצא חברה', 'היום החיים שלך הולכים להשתנות', 'עם האישה הזאתי אתה הולך להתחתן', 'היום בסביבות חצות אתה תמות.'

איך תתנהגו אם יודיעו לכם ביום האחרון של החיים שלכם שזהו זה. זה הבוקר האחרון שאתם הולכים להרגיש, השקיעה האחרונה שתצפו בה (אם בכלל). זה הדקות האחרונות שנשארו לכם כדי למצות את החיים עד הסוף. רוצו, לפני שייגמר.

מפחיד נורא.

ונחזור לחורף:

הוא מת.

לגמרי.

היום.

ואם כבר היה מת בצורה אחרת. בכבוד.

מוות דרמטי עם גשמים סוערים, מדרכות רטובות, ברקים, רעמים-

לא. היה שרבי.

האוויר עמד, היה קשה לנשום. חם כמו גהנום, ומזיעים.

אני כלכך שונאת את החום. בעיקר בגלל הזיעה. כזה מגעיל.

לאמשנה. לא רוצה לדבר על זה.

היום היה אחד הימים הנורא מיותרים האלו, שאתה בא לבית ספר ופשוט מקלל כל רגע על ההחלטה הזאת.

שעה ראשונה ספרות. אותה שביתה מחורבנת שהחליט ועד התלמידים הארצי (יא, אז מבטלים לכם את הטיול שנתי, אז מה? יש אנשים שלא מקבלים משכורת, יש אנשים שאין להם אוכל בגלל התוכנית הכלכלית המזוינת הזאת. אם הייתם שובתים כנגד העובדה שדופקים לכם את החינוך-מילא. אבל בשביל טיול שנתי?) אז לא למדתי.

לא שלא רציתי (כאילו-לא רציתי. אבל זה משנה?)

המורה שלי נכנסה לכיתה, ראתה שאין אף אחד, ביררה על השביתה ורצה אצה לחדר מורים כדי לשתות קפה ולהכשיל תלמידים.

שעה שניה לשון. מיותר? לא. אבל מעיק.

קיבלתי 97 במבחן. אמרתי שהיה קל, אבל לא ידעתי שעד כדי כך.

בכל מקרה, רוב הכיתה נכשלה. גם הוא (70 בערך, בשבילו זה נכשל).

אם הוא היה לומד איתי הוא לא היה ככה.

אבל הוא לא. זה נגמר.

די לחשוב על זה.

מה אמרתי? יום חרא. כן.

אז באתי רק ללשון, כי אנגלית שעה אחרונה התבטלה לי, ולספורט אני לא נכנסת שנים. אז מה, לחזור הביתה? אני חייבת, אם לא-אשתגע.

שעה רק מנסה להשיג הסעה הביתה. מישהו שבדיוק סיים ללמוד עכשיו.

אחרי שעה מוצאת. זוש. יקפיץ אותי ליישוב, אפילו שהוא לא גר שם.

בדרך רוצות לקחת טרמפ עליו עוד שתי פרחות, לא סובלת אותן בכלל. רואה שאין לי מפתח, ובשביל להשיג אחד צריכה ללכת עד ליסודי של אח שלי, לקחת ממנו מפתח, לחזור, ולהגיע אחרי השעה שכולם חוזרים.

יוצא לי החשק, חוזרת לבית ספר. מתמקמת באחת מהפינות באולם. בחוץ גהנום חי, בפנים רק חום אימים. נשכבת על הרצפה הקרירה. מתה לגמרי.

שונאת קיץ.

שונאת תות שדה, אבל אלה טעימים. אה, אלה טעימים. (סתם, תות שדה זה אחלה. סתם וואנאבי דרדסית או משהו)

חוזרת כרגיל (רק שעה קודם, כי התבטלה), יורדת אצל אינקה. ביחד עם עוד אחת, שתיים, שלוש. נשארת אצלה כמה זמן.

מאוחר יותר, שהצהריים יורד ואפשר להתחיל לנשום נשכבות על המדרכות. אוהבת להשכב על המדרכות בקיץ. ללכת יחפה.

אוהבת לילות של קיץ, ושקיעות של קיץ, ושעות בין ערביים של קיץ, וברקים של קיץ. לפני שמתחיל להיות חם.

אבל לא את כל השאר, שזה האמצע-שליש יום בערך. אבל שם, בו, כלכך חם, שאני כבר שונאת את כל העונה. קל לי, אני די מיזנתרופית.

אין לי כוח לזה.

כתבתי משהו בבית ספר. אולי אני אשים אותו אח"כ. עכשיו כואב לי הראש.

עוד חצי שעה ערב בוגרת. צריכה למצוא חולצת תנועה וללכת.

ואז יוצאים למסעדה, המשפוחה.

היום יום הולדת לאבא. איזה מוזר להגיד את זה. זה לא קורה הרבה. (אני חושבת שהעובדה שהוא נולד ב29.2. זה הדבר הכי טוב שאי פעם קרה לו, מבחינת הוצאות כספיות)

עכשיו להפסיק עם זה. קיץ מוציא לי את כל האנרגיות לעשות דברים.

אני מזיעה אותם החוצה.

(הפעיל-י.ז.ע, גזרת חפי"צ)

ולסיום?

הזמן עובר מהר. פאקינג מהר. מהר מידי.

אני לא מאמינה שבכזאת מהירות פספסתי את חורף 2003-4.

זה מפחיד נורא.

עוד משהו שהזכיר לי- בשלושה ימים האחרונים שלושה אנשים אמרו שהם רוצים להתקרב אליי ואני לא נותנת להם. שלוש בעצם, כולן בנות.

ועוד אחת, ילדה מדהימה נורא (לפחות במראה חיצוני) אמרה שהיא איתי היא מרגישה נורא מוזרה.

מוזר. בדר"כ אני נמצאת בצד השני.

יש לי המון עקיצות בגב. סעמוק.

[לא רוצה ללכת מחר לבית ספר. כבר לא כיף שם יותר:( ]

Ticking away the moments that make up a dull day
You fritter and waste the hours in an off hand way
Kicking around on a piece of ground in your home town
Waiting for someone or something to show you the way

Tired of lying in the sunshine staying home to watch the rain
You are young and life is long and there is time to kill today
And then one day you find ten years have got behing you
No one told you when to run, you missed the starting gun

And you run and you run to catch up with the sun, but it's sinking
And racing around to come up behing you again
The sun is the same in the relative way, but you're older
.Shorter of breath and one day closer to death

Every year is getting shorter, never seem to find the time
Plans that either come to naught or half a page of scribbled lines
Hanging on in quiet desperation is the English way
He time is gone the song is over thought I'd something more to say..

ראיתי אתמול רקוויאם לחלום. היה מדהים.

(וגם יש לי דלקת בעיניים, לראשונה בהיסטוריה. וגם תקראו את הפוסט שלמטה, יצא לי מצחיק)

א. המבחן בלשון עבר. בהצלחה? אנעארף, לא זוכרת מבחנים אחרי שאני גומרת אותם. הלך סביר. לא מצפה ליותר מ80-90 ככה.

ב. חזרתי הביתה, פתאום התחשק לי קפה. אז עשיתי קפה. ואז גם שתיתי אותו (תודו שהופתעתם). היה כיף.

ג. המקרר:

יום שלישי (=יום ארוך ומזוויע שמתחיל לפני זריחת החמה ונגמר עם דרגון בול זי, וגם זה בקושי) אני חוזרת הביתה. מותשת.

בעצם, לא-זה התחיל ביום שני. ירדתי למטה, באתי להרים טלפון לאנשהו, לכו תזכרו למה.

במקום טלפון, יש מקרר.

טוב.

אז יום שלישי, אני חוזרת הביתה. שמה את התיק על השולחן (ולא בחדר, אל תספרו לאבא?), את הראש על התיק, את התרנגול הודו על הראש (נו, אני רוצה לראות אם אתם מרוכזים), הולכת לקחת מים.

הולכת מהשולחן, לכיור. מגיעה לכיור. עוצרת.

חוזרת בחזרה.

"מה לעזאזל?"

במקום מקרר, יש לי.. מקרר!

לא אותו אחד, הכוונה.

במקום הקופסא הישנה מרובעת, צהובה-לבנה, מלאת פתקים וכתמים חומים (שהשד יודע מאיפה הם הגיעו) יש לי מן סופר-מקרר 4000, כסוף, חדשני, עם פריזר בצד שמאל, ולא למעלה כנהוג.

הו בוי, אני חוששת שההורים שלי שוב קנו משהו מערוץ הקניות.

[כאן הלכתי לי לעזאזל ושמרתי את הפוסט כטיוטה. פרו זה אשכרה לונה פארק]

בכל מקרה, באותו יום שלישי ענוג (כמו תחת) לא בדיוק שמתי לב לזה, הייתי יותר מידי חסרת מצברוח.

אבל עם הזמן (אתמול והיום) למדתי לקבל את המכשיר הכסוף, להעריך אותו ואף להנות ממנו.

(זה נשמע לכם אבסורד אבל זה מקרר. כן, זה אבסורד. אבל זה פאקינג כיף!)

מחדשניותו של המקרר:

כמו שאמרתי, הוא כסוף-קודם כל. זה מעיד על חדשנות וקדמה טכנולוגית. זה גם די מכוער.

הוא בעל שני חלקים-מקרר ומקפיא. ולא למעלה למטה-אלא ימין ושמאל.

יש חלקים מסוימים במקרר לכל דבר. נגיד-מקום לחלב, לגבינות, למלפפונים החמוצים. יש קופסת גבינות, כמה משעשע. ואפילו לא כתוב שם 'גבינות' או 'צ'יזס'-זה מצוייר! גבינה! משולש עם חורים והכל! (הסמל האוניברסלי לגבינה, מסתבר) זה כמו מבחן מותאם למשפחה דיסלקטית.

ויש מקום לירקות, ולחמאה, ולשתייה, ולקטשופ. זה די מטומטם, אבל זה מגניב.

עוד חידוש-השתיה.

ואני לא מדברת על הכיור שנמצא לי במקרר (שגם זה חידוש, אבל בינתיים זה לא מחובר וזה מוציא רק אוויר, כמו המכשירים בשירותים שמייבשים את הידיים).

אם אני רוצה חלב, אני לא חייבת לפתוח את המקרר ולהוציא חלב. יש לי דלת קטנה-סוג של חלון (במקרר) שאפשר לפתוח (במקרר!) ולהוציא חלב!! (במקרר!! רגע, בעצם אני חושבת שהוצאת חלב מהמקרר זה פעולה רנדומלית. תתעלמו מזה)

ויש גם מקום שאומר מה הטמפרטורה במקרר עצמו, במקפיא, ובחדר. השניים הראשונים לא מעניינים, אבל זה מוסיף הרבה לשיחה כשמישהו אומר שקר/חם לו, ואז אתה אומר לו 'ממ, זה בטח כי יש פה 17/32 מעלות, והוא שואל "וואו! איך ידעת את זה?!" ואתה עונה לו "ככה זה שיש מקרר מגניב, שלך אגב אין!"

(כמובן שבשביל זה אני אצטרך לסחוב את המקרר לכל מקום איתי, אבל בסופו של דבר זה משתלם)

והדבר הכי כיפי בו, ואני לא צוחקת, זה שיש שם כמה כפתורים, וכפתור שנועל ופותח את הכפתורים. ושלוחצים עליו הוא עושה 'טיןןן' מגניב כזה. אז אני ואחותי פשוט לוחצים עליו כל היום ופולטות "וואו-שגעון-מדליק-טירוף" (בואנה, משפחת פיק זו חתיכת תופעת טבע שמתפשטת מהר. מידי)

וכמה שנראה לכם שאני מתלהבת (ואני מתלהבת, אני מזמינה חברים לראות אותו. רגע, אבל.. אין לי חברים) המשפחה שלי לקחה את זה הרבה יותר קשה ממני.

אמא אמרה שבקרוב (פרומו?) המקרר יניב גם מים. אחותי שאלה אם גם רותחים. בטח, גם טוסטר ומיזוג מרכזי. המקרר הזה אשכרה לונה פארק.

ועד כאן דיבורים על המקרר. כמה כבר אפשר?! (הרבה)

ד. היום היה קצת קיץ. שמתם לב? בכלל, בימים האחרונים. אפילו הייתי עם חולצה קצרה. וגם עם סוויטשירט, לכלמקרה. עם סוויטשירט היה לי קר, עם חולצה קצרה לא.

לא יודעת איך להסביר את זה, אבל זה נתן לי הרגשה טובה קצת.

אני מניחה שזה רק בגלל שזה התחלת עונה. בקרוב יהיה קיץ קיץ, ואז אני אשנא את זה.

אני אוהבת התחלות של עונות. הגשם הראשון, החרציות, העלים שמכסים את הרצפה, השמש והשקיעות הארוכות. ואז העונה עצמה מתחילה להיות דומיננטית, וזה מתחיל להמאס ואתה מתרגש מכל סימן לעונה הבאה.

הו, הדפקטים של בני האדם.

הו, האמביוולנטיות שבי לגזע האנושי.

הו, אין לי מה להגיד.

ה. בזמן הכתיבה של ההתחלה, ודי באמצע, קיבלתי שיחת טלפון. זה היה טעות. 10 דקות אחרכך התקשרו שוב, הפעם אנשים שאני מכירה.

שוב, הלכנו לאחו. היה כיף.

ואני כבר כלכך חייבת את המצלמה!! רר. יש לי 700 שקל, ו25 דולר-שזה 125 שקל בערך, שזה ביחד... (נו אני בארבע יחידות, תעזרו לי)

825!

ואני ממשיכה לעבוד בבייביסיטר מזדמן, שזה גם משהו.

ו. מותר לסמן קטעים כו'? זה לא.. סתם קו כזה? שיהיה.

ז. אחרי האחו, אחרי שחזרתי, אחרי הרבה דברים הגעתי הביתה. אינקה באה. הלכנו לטלוויזיה, ראינו סרט.

סיפור אהבה בלתי נשכח. ראיתי אותו כבר פעם, לא?

הוא די אידיוטי.

(ופה יבואו ספוילרים למי שלא ראה, לא שאני רואה שזה משנה)

הוא מאגניב עם מצח ענקי (אבל סקסי בטירוף). היא דתייה שלא מחליפה סוודרים ועם קול של דמות דיסני. הם מתאהבים בדרך הכי קלישאית שיש.

ואז היא מתה מסרטן.

סוף.

סיפרתי לאינקה שמישהי סיפרה לי שהיא כל פעם בוכה בזה מחדש. צחקנו. ואז גילו על הלוקמיה, ואינקה בכתה.

מה לא בסדר איתם?!

זהו, נמאס לי. אני אלך לעשות משהו אחר עכשיו.

(סתם, אני לא. אין לי משהו אחר לעשות. אפילו לא שיעורים בלשון. הו)

הנה... הנקניק!!

[טה טה טה טה טאם]

היום לפני שנה עשיתי את המבחנים למגמות. מוזיקה וקולנוע, באותו יום.

לא התקבלתי, אבל חפיף.

(ומי שיספור כמה 'פאק' על נטיותיו יש בקטע, יקבל סוכריה. פדופיליה רולֶז. מייקל ג'קסון הוא עז. מהה*?)

אנוכי. (עננה? גרייס? אנעארף?)

*אפשר לקרוא את ה'מהה' באיזה צורה שבא לכם**- החייתית או המטומטמת. או שניהם.

**ההערה נכתבה בלשון זכר, אבל פונה לשני המינים. ואף יותר. כל מין, כל אחד שייכנס לפה,פניתי אליו. אליך. אלייך!! אני אוהבת אותך, הפְרה אותי ונטוש אותי אחר הלידה!!! בבקשה, אני צריכה פופולריות!!!! וכבוד עצמי!!!!(.)***

*** אם עושים שניים (.)(.) זה נראה כמו ציצים.

די, בוא נגמור עם הטירוף הזה.