חצי מהחברות שלי ניגשו היום לפסיכומטרי

בנות מהמחלקה כתבו לי מכתב מרגש לרגל יציאתי מהבסיס

החופש קורא לי מכל הכבישים

ההורים מזכירים לי שהגיע זמן לצאת מהבית

העולם כולו רומז לי דבר אחד: אני צריכה להשתחרר כבר!

הטלפון חזר מתיקון צרוב ומרוקן מאלפי ההודעות שהיו בו מאז מרץ לפני שנתיים. וכמה שזה הפחיד אותי לפני: אני בסדר עם זה.

יש לי כלכך הרבה יותר מזה לכתוב, על החיים ועצמי וניצן ואסף ובכלל, אבל משום מה אני לא.

או יותר נכון, יש לי חלומות וזה מוזר. בתחילת שובע שעבר חלמתי שאני בהרצאה על חרדה. יש שם מרצה שאומר שאם טיל נופל לידך במרחק כזה וכזה זו חרדה קלה, ככה מטרים בינונית וככה מטרים קשה. חשבתי שזה טיפשי.

חלמתי גם שיש איזה טיול גרעין או פעולה, אבל היא באיזה טירה בגליל. אני כל הזמן יורדת ועולה בארץ, מבקרת שם ואז חוזרת לדרום ולא מצליחה להגיע. איש זקן ומדרגות ואולי שטיח. אולי אני שם עם אסף ואויללא, לא מצליחה לארגן את כל הדברים בזמן. רכבת. מוזר.

לפני כמה ימים חלמתי על דרור. היינו במפגש איפשהו או חיכיתי בתור למשהו והוא הופיע. היה ידידותי להפליא, לא כמו השלום שהוא פולט לי בדרך כלל כשאנחנו נפגשים והוא שיכור. באמת שמח לראות אותי. ניסיתי להיות מגעילה וזועמת אבל לא הצלחתי.

אני רק צריך לסדר משהו, אמר לי, ואני כבר חוזר. רציתי לברוח אבל התגלגלתי על הרצפה. אני כבר לא זוכרת מה היה הסוף של החלום.

מוזר הסיפור. מעניין אם כל העניין מציק לו כמו שהוא מציק לי. אם הוא בכלל חושב.

לרוב אני אומרת לעצמי שלא במן הלקאה עצמית כזאת (הרי הוא לא נפגע כמו שהוא פגע בי, את הלילה הזה עדיף ששנינו נשכח) אבל אז אני נזכרת שפעם פעם, כשהוא למד ואני עשיתי הוא כתב לי: 'רק אותך אני אוהב, לפעמים אני נזכר בדברים שאמרת וחושב שצדקת, אבל רוב הזמן לא'.

מעניין אם אי פעם נצחק על כל הסיפור (ומי יתחיל את הקשר).

אני ואסף הולכים עכשיו לאיקאה. אני נקרעת בין הרצון שנגור ביחד לבין זה שנפרד. מה נסגר?!

[עריכה: דרור עכשיו שלח לי הודעה, אחרי שלא דיברנו מאז יולי 2007. מוזר ממש]

אתמול אסף חיבק אותי והבנתי שזה הסוף.

תראו את הסרט שיטת השקשוקה

אני ואסף התווכחנו אתמול. סיפרתי לו על חברה טובה מהצבא שהיא נשמה טובה, באמת, בחורה מדהימה וחייכנית ואוהבת וכיפית, שהבעיה היחידה שלה אולי זה שהיא לא נותנת לעצמה לכאוב באמת כשהיא צריכה.

"זה מצויין" הוא אמר. "בדיוק כמוני. מה היא צריכה להיות, כמוך, להתבכיין על כל דבר?"

"צריך למצוא איזה מקום באמצע"

"למה, המצב שלי זה דווקא מצויין"

"מה, שהחבר הכי טוב שלך התאבד ואתם בכלל לא מדברים על זה?"

הוא שתק. אולי המשיך לחייך ואולי לא.

אחרכך הוא אמר "יש לי נקודה מנצחת. בסופו של דבר, מדבר או לא מדבר, אני שמח. את לנצח תשארי עצובה"

כן? הוא צודק? מה אתם חושבים?

אוף, מחר הגימלים נגמרים ואני חוזרת לצבא.