קניתי את 'נופל מחוץ לזמן' ואני ממש רוצה להספיק לשקוע בו לפני שיתחיל הסמסטר ואני אטבע תחת שאר המאמרים.

יום ההולדת שלו מתקרב ואיתו התאריך שבו השתחררתי מצה"ל. אני משוחררת כבר שנתיים וגם גרה בחיפה כבר שנתיים וגם לא לבד די הרבה זמן. וכבר 7 חודשים שלא גרה במגדל השן הבודד הזה ו5 חודשים איתו. והזמן עובר, כמו שהוא עובר מהצהריים יחד עם כל הדפים שאני לא מסכמת. ואני לא לומדת ואני קצת תוהה אם אני בכלל יכולה ללמוד. כ"כ קשה לסדר את כל הידע, כ"כ קל פשוט לקרוא ולהשאב.

אני רוצה לספר לכן (לכם?) קצת על מאור. אני חושבת שלא דיברתי עליו מספיק. רק על ההשלכות שלו על חיי וגם בקושי. אני חושבת שכשמו כן הוא, אור קטן שבחודשים האחרונים נכנס לחיי, אולי קצת לפני כן. בהתחלה זה היה ניצוץ, קשה לי לשים את האצבע. ואולי אני כן יכולה: ישבנו שנינו לבד, משני צידיו של שולחן גדול. אחת הפעמים הבודדות שהחדר הזה היה ריק. שאלתי על חברה שלך. סיפרת לי שמעולם לא היתה. וזה לא הסתדר לי, כי הייתי בטוחה מכל מיני דברים שאמרת, ואפילו דמיינתי אותה: קטנה כזאת, חצי יפה, פנים מנומשות. דמותך החלה לסתור את עצמך, כמו הגבות העבות שלך שמסוככות על העיניים, דבר המשותף לשנינו בעצם. ואני זוכרת שליטפתי את הגבות שלך ואמרתי לך שהן ממלאות אותי בבטחון, וענית לי שחיים שלמים אתה לא מרוצה מעצמך, אומר זה לא יפה וזה לא יפה ופתאום מישהי באה ואומרת לך דבר נפלא כזה, הגבות שלך, אלו שתמיד חשבת שהן יותר מידי, ממלאות אותה בבטחון. פתאום כל העולם מתהפך. 

אבל אני מדלגת קדימה. אני רוצה לדבר על אור. כי בשיחות הראשונות שלנו הרגשתי שאני מעמיקה בך, מטיילת בתוכך כמו עם נר בחדר חשוך. דבר שהיפך אותי מאוד בתקופה ההיא, כי מי אני שמחפשת אחר קרבתך, אשת איש, ישנה בלילות עם בחור אחר, פרינס צ'ארמינג כזה, אשכנזי על סוס לבן, שהבטיח לפתור את כל הבעיות שלי, ובכל זאת, אני מתהפכת בשנתי, כשהיא לא נודדת ממני, אני נרדמת באוטובוסים, אני בגעגועים תמידיים לבית, ופתאום מחשבות, הקנטות, חיוכים שנשארים ואני לא מצליחה לגרד ונר קטן שנדלק בתוכי וקורא לי להמשיך ולהעמיק בחשכה שלך.

בכיף.

מישהי אמרה לנו אתמול: אתם יודעים, עוד שראיתי אתכם ביחד מהקיץ ידעתי שיש בינכם משהו, ידעתי שאתם מתאימים.

מתאימים? מה פתאום מתאימים. הוא מסודר ואני הפוכה, הוא תמיד יודע להגיד את הדבר הנכון ואני יודעת לחשוב עליהם, הוא מוסיקאי ואני אקדמאית. אני מתחקה אחרי הבנת החברה האנושית והוא ביולוג. אני מצחיקה והיסטרית. הוא רהוט ושטותי. אני חרדתית, הוא דכאוני. אני גבוהה, הוא פחות (אבל יותר ממני). שנינו וכחנים רציניים. שנינו חייבים להיות צודקים. אם יהיו לנו ילדים הם יקללו כל גן שהעברנו להם. אני לא זוכרת אף תקופה בהיסטוריה האישית שלי שדומה לתקופה הזאת, כמה צחקתי בחודשים האחרונים, כמה נחשפתי, כמה אהבתי. אותו, את עצמי, לא זכור לי בן זוג שכ"כ קיבל אותי, שבאמת לא רצה לשנות אותי. אני מוארת בחודשים האחרונים, שמחה, קורנת. אוהבת. לא ככה דמיינתי - אהוב, קשר, חיים, עתיד - ובכל זאת. מה ידעתי. אף פעם לא הייתי טובה בלכוון את דרכי.

בכלל לא היינו ביחד אז, בקיץ. ממש לא היינו ביחד. רק שני אנשים שרצו זה בקרבתו של זו.

זה מה שתמיד היינו, הוא אומר לי אחרכך, ואני מקווה שתמיד נהיה: אלו שרוצים זו בקרבתו של זה.

יופי. אני שמחה. שמחה וחרדה.

אני אמורה ללמוד, אבל אף פעם לא הייתי טובה בזה. כלומר, למידה, למידה היא דבר נהדר, אני כ"כ אוהבת ללמוד דברים חדשים, להרגיש איך אני גדלה עם כל פרט חדש שאני מגלה על העולם. יש לי יכולות למידה מצוינות בהתחשב בעובדה שאת הכל אני רואה דרך משקפי האיי.די.אייץ'.די שלי. לחשוב שאני עובדת איפה שאני עובדת, שאני מסבירה על דברים שלפני שנתיים לא ידעתי מקיומם (לחץ אוויר? ברצינות?). אבל לשבת וללמוד, אף פעם לא הבנתי את זה. לצערי אני באמת חכמה ויוצאת מזה בסדר. אני יכולה להיות מעולה ואני רק בסדר. ואני בסדר עם זה.

(צרות של עשירים? לא נראה לי. אנחנו לא סתם פוגשים בינוניים בעמדות מפתח. בינוניים מצליחים יותר בחיים. אנשים מצוינים, הם תמיד משתעממים ומגיעים למקום שהוא בסדר)

(יש איזשהו ברוש, רחוק מהחלון שלי, שמתנדנד מאוד מצד לצד, מצייר על הים שמאחוריו. אני בוהה בו ומדמיינת אותו נופל באיטיות, מקווה לזה ומקווה שאף אחד לא יהיה שם, בואדי, מתחתיו).

אתמול בלילה סוף סוף מצאנו זמן וראינו סרט. אם אין לנו זמן לראות סרטים מתי נמצא זמן לדברים החשובים שכל הזמן נדחים? בכל מקרה, היה 12 בלילה, בדיוק באמצע של יומיים מוצלחים מאוד ('אין אוטו, אני בא אליך. מקלחת. סרט. קראמבל, והבוקר שאחרי'). קבענו אלף ואחד דברים לאחר צהריים זה, אבל רק הספקנו לישון ולעשות קניות ולהכין משהו עם תרד, וללקק את האצבעות. 

"אני לא מאמין שלא ראית UP" אמר לי הילד שלא ראה את אלאדין. לא זכורה לי הפעם האחרונה שכ"כ בכיתי מסרט. ועוד מסרט של דיסני. לא עברו 20 דקות ומצאתי את עצמי מתייפחת לשקע הכתף שלי. לא דמעות, מיררתי בבכי, עצרנו את הסרט ובכיתי ובכיתי ובכיתי. עוד לא עברו 20 דקות (מה הם חושבים לעצמם שם בפיקסאר? ילדים הצליחו להתמודד עם זה טוב? אני זוכרת כמה בכיתי כשמופסה מת, זה היה בקולנוע והייתי בת 4. אבל אולי אובדן של אב מוכר יותר לילדים מאובדן של איש אהוב. לא יודעת אם זה מה שמטריד אותם, בעצם).

כ"כ כיף להתאהב, והלב נפתח ומתרחב, והידיעה שהעולם הזה, רוב הדברים שאנו פוגשים בהם בחיינו הם סופיים, כולל אותנו. כל החומר, המוכר לנו, בעצם, יש לו סוף. כי אפשר לאהוב, ולפעמים באמת הדברים שהכי זוכרים הם הדברים הסתמיים, ופתאום יום אחד זה נגמר. מפסיקים לאהוב. או שאוהבים וזה קשה מידי. או שאוהבים אבל מישהו נעלם, מתרחק, מת, מתפוגג, והקשר נגמר באיבו. או שמצליחים לאהוב עד הרגע האחרון, ואני מכירה כמה זוגות כאלו, קשישים, שאוהבים כ"כ, אבל אנחנו חומרים נפרדים והולכים במהירויות שונות. ואז אפשר לחיות גם 30 שנה בגפך. ואם לא 30 אז 10. ואולי חמש. רק חמש שנים, כמו מיליון שנות אור של רגעים. זוכרת איפה הייתי לפני חמש שנים, איזו דרך עברתי, עם כמה אנשים שכבתי, על מה בכיתי ומה צחקתי, זה המון זמן. רק חמש שנים. גם שנה. לבד.

איך אפשר להתגורר בעולם הזה ולהיות מודעים לדרכו ולא לחיות בתחושת פחד מתמדת, תגידו לי. לפעמים אני מרגישה כ"כ גדושה באהבה שאני מפחדת ליפול בטעות ושהיא תשפך ותתפזר לי. אני מפחדת להתפוצץ מהפחד לאבד אותה.

"אתה חושב שאני טיפשה"

"ממש לא. גם אני תמיד בוכה ברגע הזה. אבל תמיד ראיתי את הסרט לבד, אז גם בכיתי לבד. כל חיי הייתי לבד."

להתכרבל עד שנהיה לאחד.