עני ורש ומרושרש,
מביט בנשל הנחש.
לו רק יכולתי גם אני כך להגיח.
בהשילי בלי כל חשש,
תרבות של עור אשר יבש,
וכמו חדש למחוז חפצי אגיע.

קורה. יעבור.

"גרייס, מה התאריך היום?"

"ה31 למרץ"

"נו?!"

"מה נו?"

"נראה אותך, לוח תאריכים משומן שכמותך, מה קרה היום"

"מישהו מת?"

מחייכת אליי חיוך זדוני שרק אחיות שיודעות משהו שהאחיות שלהם לא מחייכות.

"הלו, אמא? מזל טוב!!"

"מה מזל טוב?! אמא נולדה ב18.8, אל תהיי פוסטמה בכוח"

"יום נישואים שמח!!"

אני חושבת שמתחיל להגמר לי המקום.

אופס?

[אני חושבת שחלקכם פספסו את הנקודה, או לא ידעו אותה בכלל. אני זוכרת כל תאריך שאי פעם אמרו לי. זה מטורף. ימי הולדת, ימי שנה, אירועים שהיו.. הכל. ואת זה שכחתי. נו שווין]

איזה בעסה זה להתעורר בבוקר, להתמתח קצת, ולהגיד לעצמך:

טוב, אני אקפוץ לשניה למחשב, לראות מה קורה. כמה דקות, לא יותר.

וחמש שעות אחרי זה לראות שלא זזת.

איכס, אני מגעילה את עצמי.

אמא שלי שמדברת, או יותר נכון צועקת, מתוך שינה, אמרה לפני כמה ימים את המשפט הכי הזוי.

כשבנאדם אומר "נו, מה את רוצה שאני אעשה, אחטט לו באף?" מתוך שינה, נראה לכם שהיה לו חלום טוב? (ווהו!! נזלת! כיף. מוי כיף)

דברים שאני צריכה לעשות היום:

לאכול ארוחת בוקר

וצהריים

ולסדר את הניירות בחדר

ואת הבגדים

ולפרוק תיקים מהטיול

ולצחצח שיניים

לעשות גבות (אני מתחילה להתבלבל בינן לבין יער אילנות)

להתקלח (ואולי לא)

לשים משחה אנטידלקת.

ללכת לפעולה

להשיג פרטים על מופע האביב

ואולי,

לקנות כבר כרטיס לבומבמלה!

רר, די.

וואו, כואב לי הגב. ישנתי 13 שעות. הכי הרבה שלי. הפעם האחרונה שישנתי ככה זה היה אחרי קורס מד"צים.

בואנה, התנועה מעייפת אותי.

אוווווו די, אין לי מה להגיד.

ההומו לא ידע מה זה בומבמלה. או שנטיפי. הוא חשב שהצמיד שיש לי על היד זה סוג של דגל גאווה למתקשים.

אוו, יש לי רעיון! אני אוכל ממתקים שלא אכלתי בטיול! נהדר!

לא.

האם היית משתתף/ת בכוכב נולד או בקחי אותי שרון?
מעניין מה גדי אינפלד היה עונה על זה.