לא נסעתי לים.

פשוט תקדישו לי אותו.

מפוצצת דברים על הרגע האחרון, כלכך קרוב. יום של כלום.

מחר ים. למה יש לי הרגשה שאני אפספס גם את זה? שאני אגרום לעצמי לפספס גם את זה?

מי רוצה להעיר אותי מחר ב8?

[עריכה: מי עוד זוכר אותי?]

"וואו, מעניין מה יקרה אם אנשים לא יאהבו אותך. איך תסתדר והכל"

"לא יודע, מה את עושה?"

כיף שהחיים משתנים.

(כמו שמאבדים מפתחות והדבר הראשון שרוצים לעשות זה להתקשר אליהם).

ואז עמדתי במרפסת ליד המעקה והסתכלתי אל הנוף הבארשבעי שמאחורי הבית שלנו, והרחתי את הריח הזה ונשמתי אותו אל תוך קרבי, והוא מילא אותי עד תומי, עד שנגמרתי ומעבר לי, ובאותו הרגע הרגשתי כלכך מאושרת וכלכך עצובה, והייתי קטנה מלהכיל..

'את ילדה אמיתית, את'.

סליחה על הקיטש