"אז מה גרם לך בעצם להביא לי את המספר שלך?"

והנה שאלה אמיתית פוצעת מבין כל ההתחכמויות, אחת כזאת שדוחקת אותי לפינה בלי שום ציניות או הומור כדי לכסות את פני מפני הקרבה.

"אה, אז.. לא יודעת. היה כיף באותו ערב. האמת שבכלל לא האמנתי שתתקשר, בדרך כלל הם לא מתקשרים"

"הם לא מתקשרים? מה?! למה?!"

"לא יודעת, אבל ככה זה תמיד"

"אני באמת לא מצליח להבין למה שאנשים יבריזו לך ככה"

"את לא מבינה כמה נהניתי הערב.. כמה נהניתי איתך. מקווה שגם את"

כמו בלון שניפחו אותו כל היום עד הסוף ואז עזבו, וכל היום הזה זה צילום איטי שלו בסלואו מושיין- איך הוא נמשך לצדדים ומתרוקן כולו החוצה.

דיברתי עם הילד ואנחנו נפגשים היום ואין לי כוח. והוא לא ילד ואולי אני וזו הבעיה ואין לי כוח. ואין לי כוח להוציא אוטו ואין לי כוח לנהוג ואין לי כוח ת"א ואין לי כוח לחנות ואין לי כוח להיות חמודה או לחייך או לנסות למכור את עצמי ואין לי כוח להעמיד פני נורמלית ואין לי כוח לכלום. וסתם ניפחתי כלכך הרבה פגישה אחת, פגישה אחת קטנה, זה לא כזה ביג דיל! ואולי זו הבעיה, ובחורות כמוני לא אמורות לשחק אותה בסדר גמור.

(ורק כדי להוכיח עד כמה אני קטנטונת גם במרום גודלי המופלג, היום תוך כדי שיחה וטיול, רוקנתי שיח שלם של חרציות עם כל מיני שאלות מטופשות. אפילו לא בסגנון 'אוהב אותי או לא', סתם על כל מיני. מה יהיה איתי, מה?)

וראיתי את דרור היום בשיא המקריות, ודיברנו, וזה לא קרה מאז יולי. והיתה לזה סיבה מספיק טובה, כן? ומכירים את זה שאתם כועסים על מישהו וממש רוצים להראות לו שטוב לכם? אז טוב לי, טוב לי ממש, אבל דווקא שסוף סוף נפגשנו- הייתי שפוכה לחלוטין! ומכל הפעמים שדמיינתי את זה קורה, דווקא שיחת חולין מיובשת- לזה לא ציפיתי. כמה חבל. הוא כלכך פגע בי, אלוהים.

קיצר, היה לי יום גרוע ואם הערב ימשיך ככה יהיה חבל מאוד.

'אני כ"כ מתחברת לקטע של הדיסוננס שכתבת בעיתון. יש לך כתיבה נהדרת'

"אני פשוט לא מבינה איך טוב לי בחיים, באמת טוב לי, אני כלכך שמחה ופורחת ומתמודדת ומשתנה, וכל פעם שאני חוזרת לגרעין נהיה לי רע"

"היי, אולי זו רק תקופה.. נראה לי שלא כדאי שבמצב הזה תצאי לקצונה. כאילו, זה יעשה לך טוב והכל, אבל אני לא חושבת שזה יהיה נכון עם הגרעין"

"את חושבת שזה יעשה לי טוב?"

"ברור, הכי בעולם"

"אז למה בעצם אני לא עושה את זה?"

לקח לו זמן, אבל ביום רביעי קיבלתי טלפון ממספר לא מוכר. משהו בראש קפץ וצהל שהנה הוא מתקשר, בעוד החצי השני אמר לי "תפסיקי להיות סתומה ופתטית". בכל אופן הייתי בערב מפקד ולא יכולתי לענות. אחרי כמה דקות המספר הזה צלצל שוב, וכשהוא צלצל בפעם השלישית חשבתי "מי זה מתקשר לעזאזל? אולי קרה משהו?" יצאתי החוצה וזה היה הוא. היי, זוכרת? זה אני מיום שישי.

אז בהתחלה אני לא יכולתי לדבר, ויום אחרי זה הוא, אבל אחרי זה הוא חזר אליי. בלי יותר מידי בעיות הוא שאל "מה את אומרת על לקפוץ לכאן היום או מחר?" ואני אמרתי "מחרתיים". אז יום שבת אנחנו יוצאים והכל טוב ויפה ונורמלי.

מצד שני- הלו?! ממתי אני נורמלית?! האם אי פעם קרה בהיסטוריה הפרטית שלי שהכרתי בחור וזה לא נגמר באותו לילה? או גרוע מכך- שזה הסתבך בתוך עצמו (או יותר נכון- עצמנו) כמו מסטיק בשיער ולא מצאתי את הידיים והרגליים? הכל כזה רגיל ויומיומי, כמו שקורה בדרך כלל לאנשים בגיל שלי- אז הכרנו ביום שישי. דיברנו והיה נחמד. החלפנו טלפון. אחרי שבוע הוא יתקשר. אחרי כמה ימים נפגש. אולי אחרי שבוע שוב. אולי זה יתפתח לקשר, אולי לא. דברים כאלו קורים לאנשים. אבל ממתי לי?

הוא העלה את זה כלכך בקלילות, ותכלס אני גם הגבתי ככה. כיף לי לדבר איתו, זורם כזה. אבל מה יקרה שהוא יגלה שאני לא כזאת קלילה? שכלכך הרבה עניינים לא פתורים יש אצלי בראש ובלב ובחיים? קצת מפחיד לצאת עם בחורה בת 19  ולגלות שזה דייט ראשון שלה, ובכלל שיש עוד הרבה דברים ראשונים לפניה. מביך. דברים שאני בטוחה שבחורים בני 22 חוו ועשו וזה לא כזה מפחיד בשבילם. וגם אם כן..

וזה לא שאין לי נסיון עם בחורים, יש לי יותר מידי (ועוד הרשימה הזאת לא כלכך מעודכנת ). אבל אף פעם זה לא קרה כלכך בקלילות ונורמליות! אלוהים, רק אני יכולה להיות בהיסטריה מזה שהעולם כמנהגו נוהג, נכון?

שלא לדבר על כמה אני כלכך נלחצת מדייט פשוט ונורמלי.. שבטח עם כל ההיסטריה והציפיה וכמו שאני מכירה את עצמי גם לא יקרה בסוף.

(כאילו מתישהו הוא יתפוס את עצמו בראש ויגיד "מה אני לעזאזל עושה עם הילדה המכוערת הזאת.. לא הגיע הזמן למצוא בחורות בגילי?) (/גובהי?)

אז זהו. קצת מוזר. אני צריכה שמישהו יבין את זה (וגם: יגיד לי לעזאזל מה אני צריכה ללבוש)

(עיצבתי פה מחדש. אף פעם לא הייתי טובה בצבעים, אבל הדובי העציב אותי, ועד שסוף סוף אני שמחה, למה להרוס?)

לבד קשה לי ללכת לישון

(רמז: אולי תתקשר?)

שבוע טוב, מי ייתן ואני לא אהיה פתטית (יותר מידי)