אנחנו יושבים בערב בקומונה הריקה מרהיטים. הבית (מצחיק לקרוא לזה בית) הומה, אנשים בחדרים. מדברים, מתכננים, בונים, צוחקים, עושים שטויות. אני יושבת בסלון וכבר לא זוכרת מה עושה. וטוב לי. באמת טוב לי.

ואני כל הזמן נזכרת בתחילת החווה וכמה היה נורא. כמה היה קשה ונורא וחשוך וקשה. ותמיד להתמודד, ותמיד לעמוס על עצמך, ותמיד לשנוא את עצמך שאתה לא מספיק. ושאנשים שנאו אותך. אנשים שנאו אותי. למה שנאו אותי כלכך? מה יש לשנוא בי?

ואני לפעמים מבשלת איזה משהו ולפעמים צוחקת או מדברת וחושבת: מה באמת? ויש בי פחדים, האמרות הרגילות של "בסוף עוד ישנאו אותי" (שמשום מה אסף ואבא שלי נוטים להזכיר לי אותם כל הזמן) אבל לראשונה בחיי, הפחדים האלו הם קמאיים, משניים, כאילו איזה תיק שאומנם הבאתי אבל שמתי בצד. או משהו שהבאתי סתם כי אני רגילה, אבל לראשונה הם לא גרים בתוכי ומוליכים את פעולותיי. אפילו לא קצת. אני באמת חושבת שיהיה לי טוב.

יש פחדים אחרים אומנם. לגור בטווח הגראדים. אני חושבת שזה הכי הרבה זמן שהייתי בטווח.

בהתחלה התחרפנתי. היתה לי בחילה. אפילו יום לפני, אחרי כל ההתרגשות של הסמינר, והחיים ביחד והאנשים חשבתי שאני מתרגשת, אבל לא מצליחה להתרגש עד הסוף. שכל פעם שאני נזכרת באיפה נגור משהו בי שוקע ונכבה.

ואני זוכרת את היום הראשון. ושהיה לי קשה. ומפחיד. וחשוף. ולשבת בתוך המיגונית ולהגיד- לא באמת. ולראות את הבית ולהגיד- לא באמת. ולפחד ללכת לבד. ולמצוא כל הזמן בשולי העיניים את המיגונית הקרובה.

ואחרכך לשכב בבית על ערימת מזרונים (המיטות הגיעו ביום שלישי) ולהרגיש שטוב לי. יותר מזה, להרגיש בטוחה. ולכעוס על עצמי שאני מרגישה בטוחה. או לחשוב שזה סוג של שקר. ולא לתת לעצמי עד הסוף.

ובכל זאת להרדם. להצליח להרדם, למרות שיכולה להיות אזעקה. ולקום מהתנומה ולהתרגש.

וכל השבוע התרגשויות כאלו קטנות. הלכתי לבד. התקלחתי. התקלחתי בלי לפחד. הלכתי לישון. ועדיין לפעמים. אבל לחזור הביתה ולהרגיש- באמת. להרגיש בטחון.

ועדיין בעיר כל הזמן לקפוץ מכל רעש, חריקה של מנוע, אוטו גלידה. ועדיין בעיניים לחפש כל הזמן- כל הזמן- מקום לברוח אליו, במקרה ש-. מקלט. קומה תחתונה. איפה סגור ובטוח. איפה לא אבל בכל זאת. לשבת תמיד ליד הדלת של האוטובוס.

ועדיין חושבת: טוב, זו לא בעיה. אין קסאמים בתקופה זו של השנה. אבל יודעת בעתיד יהיו. גם בבית, גם באשדוד. ושיתחילו האזעקות זו התמודדות אחרת לגמרי. אבל עדיין, אני מנסה. אני עושה את זה.

תהיו גאים בי. אני גאה.

שבוע לפני כן: (או: חשוב לציין..)

טקס סיום, כולם יושבים עפוצים מתקופת הסמינרים הכה ארוכים אשר עברנו. אנשים מדברים, נואמים, שרים, מנגנים. המדריך שלי עולה וקורא קטע בשם כל המדריכים. חברה שיושבת לידי מעירה את תשומת ליבי- תראי כמה הוא מתרגש. הידיים שלו רועדות בטירוף.

משהו בי נשבר. אני חושבת על הפחד הזה לעמוד מול כולם, לחשוף משהו שהוא שלך. להרגיש כאילו אלפי אנשים רצים בך וקופצים ובכל זאת להראות כאילו הכל כרגיל. על אומץ ופחדים והתנסות. של כולנו. על דברים שאני הולכת לעשות. על אנשים שאני הולכת לחיות איתם. על זה שאני הולכת להתנסות עכשיו במלא דברים חדשים וישנים וישנים-חדשים ושאני מתה מפחד. ואותו, רועד, אבל הקול שלו בטוח ויציב. ומשהו בי נשבר.

ואני מתחילה לדמוע. כאילו מישהו צובט לי את האף, וזה לא מפסיק. ואף אחד לא שם לב, רק החברה שלידי, והיא מחזיקה לי את היד ואני מנגבת את העין ומחייכת אליה והיא אליי. אבל זה לא מפסיק.

ואחרכך כל המדריך עולים ושרים.

טוב לי לזרוח איתך,
טוב לי לשקוע איתך,
טוב לי איתך.

טוב לי לזרוח אצלך,
טוב לי לשקוע אצלך,
טוב לי אצלך.

טוב לי בבוקר אותך,
טוב לי לערב אותך,
טוב לי אותך./

אריק איינשטיין

(רק שלא יהיו אזעקות)

"את כזאת מחוייכת, זה פשוט לא יורד לך מהפרצוף"

"את נשמעת טוב"

"את נראית כאילו טוב לך"

לקח לי חצי שנה בצבא כדי לקבל את הגימל הראשון.

זה היה וירוס. לא משהו רציני, צינון קל כזה של חורף אחרי הדרכה קשה, ובמרפאה האזורית למרבית פליאתי קיבלתי גימל אחד.

(וזה לא שלא הייתי חולה לפני זה. פשוט בטירונות ובקורס גם יכולתי לפרכס להם מול העיניים אבל בגלל שהגוף שלי לא משתמש בחום כעזר אימון אז יכולתי להמשיך להשאר בבסיס. וזה כשהיה לי פאקינג דלקת ריאות)

במאי עשיתי תאונה ובבית חולים אוטומטית הביאו לי 2 ימי מנוחה. בספטמבר בדרכי לבדיקות דם פתאום לא הפסקתי להקיא בכל ב"ש, והאבחון בביקור רופא קבעו איזה וירוס נורא שמשתולל בבטן ולא נותן לאנשים לעכל כלום. עוד גימל ואז עוד שניים כשהמצב החמיר.

באיזה שבת שהייתי אמורה לסגור התפוצצה לי הבטן בחמישי בלילה. לא הצלחתי לזוז, באמת, שכבתי על הרצפה בחדר והתפתלתי על הרצפה. הפעם זו היתה דלקת בקיבה וקיבלתי עוד גימל אחד (ולא אכלתי בערך שבוע).

לפני חודש בערך שוב הייתי חולה. קיבלתי גימל ולמרות שכבר הרגשתי טוב לא רציתי לחזור לבסיס (מסיבות שלי) ובדרכים לא דרכים קיבלתי עוד אחד.

ועכשיו, אחרי שכבר עזבתי, פתאום תוקף אותי צינון עז: נזלת, נזילות מהעיניים, צמרמורות קול, שיעולים, גרון צרוד, כאבים בגוף.. ועוד שלושה.

וזה מפי מישהי שעד הצבא היתה חולה בערך פעם אחת בשנה, וגם זה צינון ליום אחד בקיץ. מה יהיה?

אני מגיעה לרופא. יצא שהפרק החדש בחיי מתחיל בסמינר של שבוע בבסיס הקודם שלי. אני מגיעה לרופא, הוא מסתכל עלי בציניות.

"לא אמרת שאת עוזבת?"

חה חה..

אני ממש בסדר עם זה. זה דובר כבר הרבה זמן.

חוץ מזה, הסכמנו על פרידה הדרגתית ותהליכית.. אז באמת בסדר. סתם מוזר.

(בפורים שעבר נפגשנו לראשונה, למי שתהה)

2 קסאמים פגעו בחוף אשקלון. כל הזין.

(אני עוברת לשם עוד שבועיים)