לפני שהתחלתי את קורס ההכנה לפסיכומטרי אנשים הזהירו אותי מתסמונת הקראש על המורה. "אני לא מבינה את זה", מאיה אמרה לי "איך כל החברות שלי היו מאוהבות קשות במורה שלהן לפסיכומטרי??".

אז כן, גם אני נדלקתי על המורה שלי לפסיכומטרי. איך יכולתי שלא להתאהב בו, הוא חתיך הורס- ואני לא מרבה להשתמש בביטוי הזה כדי לתאר אנשים. אבל יש לי הרגשה שלא כולם כאלו. סטטיסטית זה לא הגיוני, אלא אם כן תנאי הקבלה כוללים קריירת דוגמנות זניחה אי שם בקורות חיים, והם לא. אפילו להפך- אנשים שקיבלו ציונים פנומנליים בפסיכומטרי הם אנשים מבריקים, ואלו מתאפיינים ברוב הפעמים בטיקים של מוזרות (סורי גייז, אבל זה ידוע- כל יתרון מחשבתי מגיע כמעט תמיד עם חסרון שווה לו בתחום אחר, לרוב חברתי, ואת זה אני אומרת לכם מנסיוני על בשרי).

אז נתחיל בהנחה שלא כל המורים נראים כמו אלים יווניים. אז איך אנחנו מפתחות כזה קראש עליהם? (או, במידה ולא היינו נמשכים אליהם- רוצים להיות כמוהם)

זה לא רק שהוא נראה טוב. זה גם זה, אבל זה לא העיקר. העיקר זה שהוא חכם נורא (בכל זאת, מורה), ושבאמת אכפת לו ממך (משלמים לו על זה), והכי חשוב- שהוא מדריך. בנאדם שאחראי עליך מבחינה חינוכית כזו או אחרת, יוצר מערכת יחסים ביניכם שהיא לא שווה בשני צדדיה. הוא חושב מה הוא צריך לעשות כדי שאתה תגיע להישג כזה או הבנה אחרת, הוא חושב מה בהתנהגות שלו יכול לעורר בך את זה. לא אחת אנחנו מפתחים מאפיינים של הערצה רגשית כלפי אנשים שנמצאים ביחסי חניכה איתנו. זה קורה בתנועות נוער, בצבא, בעבודה, כמעט בכל מקום שיש בו יחסים של חונך/מחנך-חניך.

ואז אני נזכרת בביה"ס. 

כשהייתי בביה"ס קראתי הרבה ספרים על תלמידים שהתאהבו במורה שלהם. פוגשים את זה בתרבות גם בשירים ישנים ובסיפורים של ההורים על המורה החתיך לתנ"ך. לי בביה"ס זה פחות קרה. הכי קרוב לזה היה איזה מורה להיסטוריה בכיתה ט'. הוא נכנס אלינו, נמוך וממושקף, ואז התחיל לדבר בכזה להט. היינו מרותקים אליו, הערצנו אותו ממש. אפילו אני זוכרת שישבנו חבורה של בנות וריכלנו עליו ושבטיול שנתי כולנו חיפשנו את קרבתו (לא מבחינה מינית, נו, המורה המגניב). עד היום יש לי אהבה גדולה להיסטוריה, ששרדה את המורים המקומטים שעייפו ממנה וממני בתיכון. קשה לי להזכר בעוד סיפור חוץ מהסיפור הזה. כנראה כי רוב המורים שלי היו מבוגרים, זקנים, עייפים, מותשים, רוצים להיות בכל מקום אחר מלבד איתנו. למען האמת, אני לא אתפלא אם המורה החתיך לתנ"ך שלימד את אמא שלי מלמד באותו ביה"ס עד היום

רוב המורים לפסיכומטרי הם בגילאי 25-35. הם כריזמטיים, יודעים במה הם טובים ומעבירים את זה הלאה. אני מאמינה שזו עבודה מספקת יותר מאשר מתגמלת, ולבטח אנשים עם כישורים כמו שלהם יכלו למצוא עבודה שיותר מכניסה ופחות מתישה. קשה להגיד שהעבודה הזאת היא ערכית, אבל לרוב הם חדורי מוטיבציה. הם באמת יכלו לעשות משהו אחר, ובכל זאת.

הקראש על המורה הוא התגובה המתבקשת, גם אם המורה הוא סטודנט מחוצ'קן עם אהבה כנה לאי שוויונים. ככה אנחנו מגיבים שמישהו אחראי עלינו ודואג לנו ומפגין בקיאות בדברים שאנחנו רוצים לסגל לעצמנו. התמיהה מהתגובה הזאת מאכזבת ורק מדגישה את החוסר של צעירים מבריקים וחדורי מוטיבציה במערכת החינוך. וחבל- כי קורס ההכנה לפסיכומטרי הוא שלב קצר ולא הכרחי בדרך של חלקנו לאוניברסיטה, לעומת הביה"ס, שהוא, נגיד, חשוב באמת.

(אילוסטרציה)