אז היה איזה קורס שרציתי להרשם אליו, כלומר ממש רציתי, כלומר הייתי חייבת, חייבת בגבולות הסטודנטיאלים המפונקים אבל כן, שם, מאוד. ועשיתי את כל מה שיכולתי כדי להרשם אבל כמו תמיד לא עשיתי נכון ולא בזמן, כלומר נלחצתי בכל הזמנים הלא נכונים: מוקדם מידי ומאוחר מידי. דווקא בזמן הנכון נחתי. זה מה שיכתבו לי על הקבר: דווקא עכשיו היא נחה. בכל מקרה, הסמסטר התחיל וחלחלה להכרתי ההבנה שכל היהיה בסדר שאנשים פיזרו לי לאורך החודשים האחרונים מאבדים מתוקפם ברגע האמת, כמו תמיד בעצם. וכתבתי מייל למרצה, מייל מחונחן ורשמי ("הנושא של הקורס מסקרן אותי מאוד.."), אבל שיחה כושלת למזכירות ("אי אפשר זה אי אפשר!") וביקוש רב לקורס, הבנתי שהסיכויים שלי אוזלים. ובאמת שהייתי חייבת לקחת את הקורס הזה.

"מה לעשות?" שאלתי את מאור. הדרך היחידה שיכולתי להכנס לקורס היא רק באישור המרצה. יכולתי לשלוח לה מייל נוסף שיבהיר את מצבי אבל פחדתי שזה ישמע מתחנף מידי. יכולתי לקבוע איתה פגישה ולדבר בטון דיבור שאני רוצה. "נראה לי שתפגשי איתה. זה מסוג הדברים הרציניים האלו שדורשים פגישה". אבל הזמן דחק בי וגם מישהי שנופלת עליך משמיים, עם כל הדברים החשובים שאת צריכה לעשות, על משהו שכבר החלטת לגביו, ובשביל מה? מי צריך סטודנטיות היסטריות בקורס?

אז החלטתי לכתוב לה מייל נוסף, בניסוח שלי, לא ניסוח רשמי ויופימיסטי. נזכרתי בכל הפעמים שהצילו אותי המילים שלי מחרפה ואסון שגזרתי אני על עצמי, עם כל הבלבול המידי וחוסר הטאקט והדחיינות התמידית הזאת. זכרתי איך בכיתה י"ב הגשתי את עבודת הגמר בפסיכולוגיה באיחור של שלושה חודשים, כמעט ביולי זה היה, נסעתי עד לתל אביב, לבית של הבוחנת החיצונית (נהגתי אז? לבד? איזה זכרון מוזר), דפקתי לה בדלת והגשתי לה את העבודה. היא הופתעה ואז נזפה בי. קיבלתי 90. בהערות על העבודה היא ציינה שההקדמה שכתבתי לעבודה כ"כ ריגשה אותה שהיא החליטה לבדוק אותה בכל זאת. אם אתפרץ ככה למשרד של המרצה בלי התראה, גם אם אעשה זאת בשעת הביקור, היא ישר תחשוב על תגובת נגד, תענה לי, תכנס לי בדברים. כשאני כותבת אני קובעת מתי לשים את הנקודות. יהיה לה זמן לקרוא את מה שחשבתי ולהרהר בכך.

אז ישבתי והשקעתי וניסחתי וחשבתי וכתבתי לה מייל. כ"כ השקעתי בו שאחרי שסיימתי לכתוב שמרתי אותו וסגרתי את המחשב, נתתי לנו לנוח - למשפטים שיספגו את המיצים של המילים, לעצמי שאוכל להתבונן בו ממרחק, לבדוק שגיאות, לתהות מתי החוצפה שלי היתה חיננית ומתי פחות. ויצאתי מהבית. ואחרי שעתיים שחזרתי ופתחתי את המייל כדי לשלוח גיליתי שהיא החזירה לי תשובה ואמרה שהיא מצטערת וזה לא אישי והקורס סגור שלום תודה. מצמצתי. המייל המושקע נשאר בטיוטה.

והנה, שוב אני, מפספסת את הרכבת בדקה, מגיעה מחופשת לעבודה לא בפורים, משקיעה בדברים הלא נכונים, מתלבשת לא מתאים. ברידג'ט ג'ונס, איפה שלא תהיי, תהיי גאה.

התלבטתי רבות עם עצמי ושלחתי את המייל שכתבתי בתוספת הקדמה קצרה ("כתבתי לך מוקדם יותר היום מייל יותר מפורט ולא הספקתי לשלוח אותו..."). קצרה במונחי, הייתי בטוחה שהפוסט הזה ייגמר בפסקה. בכל אופן, שלחתי, תוך כדי שאני יודעת שזו חוצפה, לערער ככה על מילה של מרצה, ושאני יכולה להחשב כתלמידה מפונקת, אבל מה יש לי להפסיד? (למרות שבתוך תוכי ישבתי עם ארשת פולניה והזכרתי לעצמי שאת הקשרים באקדמיה טווים מקשרים אנושיים, ולערער על אישיות בחירה מהתחום שאת רוצה להתקדם בו, מרצה שאת מעריכה ומעניינת אותך והיית רוצה לעבוד איתה בעתיד, זו לא הדרך הנכונה. הזכרתי ואמרתי והכנתי את הקרקע להקלאה עצמית עתידית).

והיום בבוקר עברתי מתחת לסולם. והבנתי שבמצב הביש התמידי שאני חיה בו זה ממש לא רעיון טוב. ואז הדרכתי כיתה שהדרכתי בעבר ועשו לי את המוות והם היו בסדר, ואירוע שמאוד רציתי ללכת אליו והיה אמור להערך בשיא הלחץ שלי בשבוע הקרוב נדחה לשבוע הבא. ושעה אח"כ גם קיבלתי טלפון מהמזכירות של החוג שקיבלתי אישור חריג מהמרצה להכנס לקורס הזה.

"זה לא הגיוני, כל המזל הזה." אמרתי למאור. "תראה, אני עוד אמות היום"

"את מבינה אבל שזה לא מזל? זאת את. זה לא יד הגורל שהחליטה להכניס אותך לקורס, את ישבת והשקעת וניסחת וחשבת ושכנעת אותה ושינית את המציאות."

אני חושבת שהוא צודק. ובינתיים אני כותבת על זה במקום לכתוב את העבודה שאני צריכה להגיש בשישי. לא רואה איך המילים היפות שלי יצילו אותי שם.

ראינו איזה סרט וכל הקונפליקטים נפתרו וכולם היו שמחים וידעתי, זה אף פעם לא מבשר טובות, ובאמת אחרי שניה מכונית פגעה באחת הדמויות. ואז הבנתי למה אני לא יכולה להאמין לחיים כשהם טובים.

כי בסרטים ובסדרות ובכל הבידור הזה שאנחנו צורכים (כן, גבירותיי, גם ספרים) אף פעם לא טוב. לא טוב מוחלט. ואם טוב מידי זה מעורר גבה. ובעצם על זה כותבים סרטים, לא? את מי זה מעניין שטוב מידי, כשהמתח המיני נגמר. כשהכל טוב מסיימים את הסרט וגומרים עניין.

ולי, טוב לי איתך, טוב לי לגעת בך, אפילו סתם היד כל הזמן נשלחת ללטף איזה פיסה ממך: רגל או שיער או גבה או אפילו מקומות זניחים כמו האוזניים (ולא במקומות הרגישים), או סתם להתחכך בך, רגל לצד רגל מבלי שאף אחד לא רואה. אתה הבחור היחיד שאני ישנה מחובקת איתו, מי היה מאמין שאנשים עושים את זה ברצינות, לילה שלם. והחברים שלי אוהבים אותך והחברים שלך אוהבים אותי, אפילו מעיזים להגיד לי דברים כמו 'סתמי' כאילו הייתי שם תמיד.

מי יודע, אולי יכול להיות לנו טוב מבלי שתפגע באף אחד מאיתנו מכונית, יצמח בתוכנו סרטן או כל אחת מבשורות איוב. אולי נצליח לשרוד את כל תקופת הקשר בריאים ושלמים ורק זוטות כמו חוסר התאמה יפרידו ביננו? עם זה אני יכולה לחיות.

אי אפשר עם החרדה הזאת, בחיי.

(וזה מצחיק, כי לפני שבועיים כמעט נדרסתי)