| 4/2004
לא רוצה שזה ייגמר בהרגשה כזו.
ככה לא גומרים חודש.
שיהיה קצת נחמד,
(צוייר על המרפסת של חיפ. על ידי! יופיטופי, ביביהומו, בסדר)
מחר ה1 במאי, סטאלין רוקס. אליל מין בהוויה.
כאילו, אליל מין שבטוח שרוצים להרוג אותו כל הזמן ובצדק, בהוויה.
2+2=5
יהה, שפם זה מגניב.
טוב, סתמי. לכי לישון.
מחר יום חדש.
או משהו.
| |
א-סימטריה.
"רציתי להראות לך משהו קטן שחיברתי.
לפני... 30 שנה?
היא כל כך יפה
זה צובט בלב שלך
אך בכאב עצום.
היא לא מבינה
שאני רוצה אותה,
לא אומרת לי כלום.
בגינה תשב
עם הטבע להתערבב,
היא והשושנים.
שתי מילים אולי
הגדר מאחורי.
אין לי אומץ מתאים.
כל השבוע חלון פתוח
כוכבים מעל ולב מתמוטט.
הייתי נותן לה שק של סנטימנטים
אך אני מתבייש לתת.
זה קורה רבות
גם במשפחות טובות,
ילד אוהב אישה.
היא בסוף תרגיש
שאני עומד בכביש
ותפנה את ראשה.
כל השבוע חלון פתוח
כוכבים מעל ולב מתמוטט.
הייתי נותן לה שק של סנטימנטים
אך אני מתבייש לתת.
כבר שנה חלפה
את הבית היא עזבה,
לאן זאת לא אדע.
וקשה יותר למלא את החסר,
רק נותרה שושנה.
כל השבוע חלון פתוח
כוכבים מעל ולב מתמוטט.
הייתי נותן לה שק של סנטימנטים
אך חיכיתי יותר מדי."
והלוואי ויכולתי להחזיר לו בשיר, להחזיר לו בשורות מולחנות או לא מולחנות, אבל אבדתי מלמצוא. שום שיר שמתאר את ההרגשה שלי כרגע.
מה כבר אפשר להגיד, מה.
And you want to travel with her,
And you want to travel blind,
And you know she will trust you,
For you've touched her perfect body with your mind.
אבל אתה לא יודע כלום. לא רוצה לפחות.
לעזאזל.
| |
טבק עופרת.
היתה יושבת על שפת החלון בחדר אחיה, כאילו היתה בובת טלאים שנמה את שנתה על בדל ירח. ראשה וגבה שעונים לקצה האחד, רגליה מכופפות ומחברות אותה עם הקצה השני.
יושבת על גבול המסגרת, בחור שנבנה בקיר ביתה במיוחד בשבילה. מצד אחד חדר חשוך צבוע במיתוסי ילדות, מהצד השני העולם הרחב- שדות צהובים של פרדס שנשרף, כפרים רחוקים, עצי ברוש נטועים ומגוננים- אבל לפניו מרפסת אבן עטורה ציורים, רק שלא תיפול.
השמש כבר נעלמה מזמן ובוודאי שוקעת עכשיו בארץ אחרת, אבל בשמיים עדיין ריצדו אורות שנותרו משלהי היום. ריח של רפת רחוקה מאחד הכפרים חדר לאפה, רוח של ים ליטפה את גופה. ים שמעולם לא היתה בו.
הוציאה מכיסה עפרון עץ קטן, קטן כל כך שאפילו לא נועד עוד לכתיבה. הכניסה את קצהו הקהה אל פיה, נקשה על חודו עם אצבעותיה מספר פעמים, כאילו הדליקה מצת דמיוני, ועצמה את עיניה בעודה יונקת בהנאה את האוויר הנקי שמסביב לעץ המתקלף. החזיקה אותו בריאותיה לכמה שניות, בשתי אצבעות שלפה את העפרון מפיה, פלטה את האוויר, ושוב, חזרה על התהליך. נוף של שדה מצהיב שמקדם את בוא הקיץ ואוויר צלול אפפו את ראשה ריק המחשבות. הרגישה שלווה לבטח.
ואולי מנוחה.
מחוץ לראשה, בפנים ביתה, דיברה הטלוויזיה בקול רם, מספרת על קרבות שזורי דם וסיפורי גבורה ומוות בארצות רחוקות מכאן. בין לבין שמעה המהומי קולות מהבית. לא זיהתה אותם, לא רצתה לזהות. בדלי הצעקות והכעס לא התאימו לסדר מחשבותיה.
הדלת נפתחה. שוב צעקות, שוב נקיפות אשם- והפעם הופנו אליה. מבעד לעיניים עצומות חדרו אליה רסיסים של רעש וכאב. אוויר צח ננשם בריאותיה, ריחות עמומים של רפת רחוקה ומליחות ים התערבבו בנחיריה, בנשימתה. מבשמים את מחשבותיה בסיפור חיים שלא חוותה.
היא הוציאה את העפרון הדק מזווית פיה, החזירה אותו לכיסה, וכופפה רגליה. היא עברה בקלילות של מריונטת טלאים לאדן המרפסת, נשמה באפה את הריחות שהריחה כל ימי חייה ובעיניים עצומות וחיוך שסימל אושר צרוף חופש, נעמדה על חרטום חייה. היא הניפה את ידיה לצדדים, הרגישה את האוויר הרחוק באבריה, וצללה אל שדות זהובים, שמעולם לא היתה בהם.
[26.4, ערב יום העצמאות 2004. מבוסס על סיפור אמיתי?] |
|
| |
אני שרמוטה.
שרמוטת רגשות. זונת בעיות. שלמו לי כסף, חיוך או שניים, מבט מלא הבנה, ואני כבר אשב איתכם על ספת בד וכוס קפה, ואספר לכם מה מטריד אותי בעולם. מי מכיר אותכם בכלל. מי מכיר אותי. מוכרת את עצמי, את מסיכת האדישות וההומור שארגתי במשך שנים, את עיניי הקרח המרוחקות, את הצחוק המקרטע וחיוך פלסטיק- בשביל כמה דקות של הרגשה טובה, בשביל הנהונים בראש. מוכרת את עצמי- ההיסטוריה, הרגשות, כאילו היו קלפי כדורגל נחשקים. כאילו זה יעזור. כאילו אם אשתף הבעיות יתפוגגו ויעלמו להם. אחד בשביל כולם. כולם בשביל. אחד. נוח לך? נוח לך כלבה? יופי, באמת יופי. את רק מחזקת תלות שתהרוס אותך בעתיד, די להיות זונה. זונת רגשות. יום עצמאות שמח, מריונטה אבודה שכמותך.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
