את נורא אוהבת לשבת בחדר להחזיק את הכרס ולבהות, והכל מבולגן.

אבל זה לא שאת כזו גרועה וחצי מההתנגשויות שלך זה שאת כלכך מתאמצת לרקוד יפה שאת שמה רגליים לעצמך.

שימי Dire Straits, תתפרעי כמו שאת יודעת להתפרע רק איתם.

תאזני את התזונה, תעשי הליכות בלילות, תלמדי למתמטיקה ודי כבר.

היום הראית כמה שאת יכולה להיות בנאדם נשגב וסבבה רק אם בא לך, וגם אם זה בא במנות קטנות.

תהייה לעולם-

לצבוע את השיער לאדום?

למה כן- כי נורא בא לי, וזה חידוש ואני מאמינה שזה יתאים וגם יהיה משעשע לאחד במאי.

למה לא- כי חום לא כזה נורא וחבל להרוס את השיער. הוא יפה ורך (ואני לא נותנת לעצמי מחמאות בציבור, אז כן) וחבל, והוא באמת מתחיל להתקשות לאחרונה.

"את יודעת מה את צריכה? את צריכה מכונה, שתלחצי עליה, והכל יהיה מסודר"

אבא, בקשר לחדר אבל בעצם הכל גם.

הסמינר הזה היה כלכך במקום. נורא גרם לי לרצות לשנות את החיים שלי, ולעשות אותם ומהם ואיתם משהו. משהו מעבר.

בעיקר מבחינת עצמי, כי אני אוהבת לדבר ואני כלכך מסכימה וכואבת עם תופעת האנשים שהם פרסומות של עצמם, והשיווק העצמי הזה מכל מקום- ובבצפר וכל האנשים הסואו קולד מגניבים בשכבה שלי, ואנשים שאני מכירה, ואקואים למיניהם, אבל עצמי, בעיקר עצמי. אז יש פעולה ואני מדברת על זה ובלה בלה בלה זה כלכך מזעזע ולא נכון ולא אמיתי וגם אם כן, יצא ואני כה פופולרית וכולם רוצים לקנות אותי, ומה הלאה?

אבל אני לא מפחדת כלכך מהעולם ואומרת לפעמים את מה שצריך בשביל שיחה זורמת? אבל אני לא שותקת שדברים מפריעים לי רק כדי לא לצאת משהו כזה או אחר? אבל אני לא רצה כל דקה למראה ומתעסקת במראה שלי כי 'אף אחד לא יאהב אותי כי אני מכוערת או שמנה' או לא יודעת מה, ואני לא מנסה להצחיק כל הזמן ולסנן פאנץ' ליין ולצאת גמכן, משהו מגניב?

וכל ההגשמה העצמית הזאת, ואני כלכך רוצה, אבל זה חזק ממני, לרוץ למראה או להתכווץ בעצמי או כל הזמן לחשוב על מה הם חושבים.

וזה כלכך טוב וממלא פשוט ליפול לזה, ולעשות מה שרוצים, ולהיות אתה, ולדבר אתה, ולעשות אתה וזה, וזה כמה ימים כאלו של ריצה ממקום למקום וערכים, אבל אחרי כמה ימים פתאום כאילו משהו נותן לי מכה בראש ואני מבינה שאני רק משניאה את העולם עלי יותר, ושאת אף אחד לא מעניינים ערכים (כי אני, אין בין לבין, אין אפור- או ככה או ככה), והבדידות נוגסת, והחצים של השנאה שאני רואה, ואולי רק אני, אבל גם מראות צורבים.

אבל איך, אבל מה, אבל איפה.

לא,

הפעם אני אנסה. ואם זה להיות בנאדם טוב בעצמי ולא לרמות ולהשיג ולנצח בשביל אגו, ואם זה להתנהג יפה ולהיות בנאדם עם המשפחה שלי, ובקן שלי, ובקבוצה שלי, ולא סתם לפגוע ולהתנצח ולוותר ולהקשיב, ואם זה להשיג חניכים- מישהו פלט "עוד 14 פעולות", זה 7 שבועות אבל בכל זאת, אני לא אוותר, ואם זה לנסות לגעת באנשים ולנסות לעזור ולסדר את החדר וליצור ולהיות צבעונית מתוך שמחה ולחזור לנגן וללכת בערבים או בבקרים ולטייל עם הכלב ולדבר עם אנשים ולרקוד ולצאת לאחד במאי ולא להתכווץ כלכך בחיבוקים כי "אני לא יודעת מה לעשות". אין חוקים, רבאק, וגם אם יש ואת לא מוצלחת בהם, תמצאי אנשים שיאהבו אותך בצורה שבה את מחבקת ואת רוקדת ואת מדברת ואת חושבת, ולהפסיק לחפש כל הזמן- חברים, ומגע ואנשים שישבו איתך בהפסקות ותהילה ומיוחדות ואהבה בשקל. ולעזור לאמא ולהפסיק להתבטל ולהתרחק מהטינופת הזו, החלון המחורבן הזה שאת מוצאת מילות תנחומים דרכו.

תהיי.

ותשברי, זה בסדר, את לא מכונה, מותר להתפרק לרגע. אבל אל תתכווצי אחורה לנקודה המכווצת שלך.

יש לך גרעין עכשיו, והולך בסדר. אז הם אולי לא מתים עליך עכשיו (כמו שאת רוצה), אבל הם יכירו אותך. מתחת לכל השכבות המתבכיינות, את בנאדם טוב.

אלוהים, זה הולך להיות שבוע עמוס כלכך.

מגרד לי בשמשון.

מילים כלכך נתונות לפרשנויות. היה הרבה יותר קל אם פשוט היית יכול להרגיש משהו והעולם היה מבין אותך, מבלי שתצטרך להסביר שום דבר. במבט עיניים, במגע, אני זוכרת אפילו את הסיפור הזה ב'זבנג' על מכשיר שגורם לאנשים להבין אחד את השני באופן מוחלט.

ואולי אז מה תהיה המטרה שלנו בעולם? והאדם בכלל מוחלט?

כבר כתבתי את זה פעם ביומן שלי- אסור לאיש להגדיר את עצמו במילים, כי האדם הוא ייצור דינאמי והמילים חתומות לנצח.

דווקא ממש ממש נהניתי, אני אפילו לא מצליחה לקשר באיזה יום היה מה.

(ואולי לא היו הדברים מעולם?)