(או: The true meaning of passover, גרסת ההבנה)
קמתי היום בבוקר, שתיתי קפה וחשבתי על פוסט. רק עכשיו שאני מול המחשב מנסה להזכר מה היה הרעיון המצויין הזה שרציתי לכתוב עליו, אני חושבת שיש בזה משהו שהוא קצת פתטי, אבל לא נורא. בחורה צריכה את הבמה שלה איפשהו.
בין המטבח למחשב הרעיון הזה השתדרג (בעיקר על ידי זה ששכחתי מה הוא היה וחשבתי על דברים אחרים, ועכשיו אני רואה כמה הכל יכול להתחבר בצורה מופלאה ואף כשרה לפסח) ועכשיו יש לי פוסט שאם באמת למקום הזה יש עדים, העסק הזה יכול להפוך לשלאגר. אבל עד כאן רדיפת בצע, בואו נדבר עסקים.
האמת שהיום בבוקר ששתיתי קפה, רציתי לכתוב על ההרגל הנוראי הזה של שתיית קפה ואני. אחרי זה נזכרתי ששנה שעברה הייתי נורא בקטע של פסח, מעבדות לחירות וכו', ואני חושבת שזה זמן מצויין לעשות רגע חושבים ולעצור שניה. שנה שעברה ניסחתי את זה טוב:
ההגדה מתחילה ב"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". אוקיי, ומה זה אומר? אז פעם היינו עבדים ועכשיו אנחנו לא? בואו נשקע לנוסטלגיה? כולנו מכירים את הבדיחה הידועה שאפשר לסכם את כל חגי ישראל ב"ניסו להרוג אותנו, לא הצליחו, יאללה בואו נאכל". אבל לא, אמנם פסח מביא איתו רוח של נוסטלגיה (אם לא לפחות הרגשת דז'ה וו מסוימת, בכל זאת, 'מה נשתנה' כל שנה ושנה..), אבל הכוונה פה היא אחרת- כל שנה, כל דור, תקופה, כל אדם, לפחות יהודי, חייב להסתכל ולחשוב כאילו הרגע יצאתי ממצריים, כאילו הרגע יצאתי מעבדות לחירות. כאילו לפני שניה הייתי עבד, עם בגדים תודעה חוסר זכויות והכל, ועכשיו אני אדם בן חורין.
וחירות זו מילה גדולה. יותר גדולה מחופש. חירות זה הרבה יותר מאי עבדות, זה חופש פנימי, זו ההרגשה הזאת שאתה יכול לעשות כל דבר, לא רק ביום-יום החיצוני, אלא שגם התודעה שלך והמחשבות מחוסרות כל כבלים ופחד.
זה לא היה קל. לקח לבני ישראל 40 שנה כדי להסיר את הכבלים האלו, וזה לא כלכך עבד. אם אני לא טועה, לקח להם בערך שנה להגיע ממצריים לישראל, אבל הם עדיין היו עבדים, אם זה בחיפושם אחרי מנהיג חזק שיגיד להם מה לעשות, ואם זה בזה שהם עדיין חיפשו באלוהים את אותם האלילים המוזהבים שהם עבדו אותם במצריים, שכדי לספק אותם צריך לכל היותר לשרוף איזה כבשה ולא לעשות איזשהו חשבון פנימי עם עצמך. ואלוהים לא רצה שתוקם בכנען ריבונות של עבדים, לא בשביל זה הוא הוציא אותם ממצריים (ודיבר על זה אחרי זה לכל אורך התנ"ך). אז הם הלכו במדבר 40 שנה, רק הם עצמם, מתגבשים כעם, מנסים ליצור לעצמם איזה זהות לאומית לראשונה מאז.. לראשונה בעצם כשאני חושבת על זה. משהו שהוא חדש, שלא נגזר מתוך משהו אחר, שלא מישהו אחר אמר להם לעשות- הרי זה היופי ביצירה, היש מאין הזה. וזה לא היה קל, והם התמודדו עם כל מיני דברים (שאני לא כלכך יודעת מה הם כי את עדיין לא הגשמתי את החלום לקרוא את התנ"ך, אבל אני מאמינה שב40 שנה קרו להם כמה דברים). ודור העבדים הזדקן ומת, ודור חדש נולד, שמכיר את החיים במצריים רק מתוך איזושהם זכרונות כואבים או צ'יזבטים מצמררים על יד המדורה, כאלו על נהרות שהפכו לדם וחושך על פני תהום, או ים שנבקע לפתע לשניים. ואולי משם התחיל סיפור ההגדה, הרי היגדת לבנך והוא יגיד לבנו.
בסוף הם הגיעו לישראל והקימו פה איזה משהו. לפעמים הם הצליחו להיות בני חורין, רוב הזמן לא. בסוף באו האשורים או הבבלים (או היוונים או הרומאים, הצבא ניוון לי קצת את הזכרון) והעיפו אותם לאלף עזאזלים לכל קצוות התבל. חלקם המשיכו להראות אותו דבר, חלקם מצאו לעצמם איזו כסות לאומית אחרת, חלקם יותר שמרו על המאפיינים הקטנים שאומרים שהם-הם ולא אחרים, חלקם פחות. אבל בכל זאת, בכל שנה ושנה לקראת האביב הם התעקשו להתקבץ, לפחות עם בני המשפחה, להכין ארוחה חגיגית שאין שניה לה ולהזכר: אז, בימים האלו, עוד לפני שהגענו לכאן, עוד לפני בכלל שהגענו לאיפה שהגענו לפני שהגענו לכאן, עוד לפני הממלכה והחיים בה, לפני הגלות והחורבן, לפני כל הסיפורים האלו שכתובים בתנ"ך, פעם, פעם בכלל היינו עבדים במצריים.. אולי אנחנו לא זוכרים, אולי זה מרגיש אלפי שנות אור מכאן, אבל זה לא משנה, זה חלק מהנרטיב שלנו: היינו עבדים, עכשיו מצווה עלינו להיות בני חורין..
וזה לא דבר קל. לא אז בקור האירופאי ובגטאות האורתודוקסיים, ולא עכשיו בחיים ה'נאורים' והחופשיים בארץ ישראל. ליל הסדר כולו בנוי בצורה שרק זועקת 'הלילה הזה הוא אחר'. כל מיני דברים שכבר נשכחו בתרבות שלנו היום: העובדה שצריך לשבת מסובין, על הרצפה אם אני לא טועה, ההמנעות מקמח תופח, כל האוכל הזה שלא ערב לחך: מרור, כרפס, מי מלח.. כל מיני דברים שאני כבר לא זוכרת. כל הלילה הזה זועק: רגע! עצרו! הגיע זמן לחשוב. אני בן חורין? אני מרגיש את החירות? אולי בעצם אני עבד? מה כובל אותי בחיי? מה עוצר אותי מלבחור בחופשיות?
(זה משהו שאני מאוד אוהבת בחגים היהודיים, הם מאוד קוראים לך לחשוב, להתבונן פנימה, לעשות שינוי אולי. מן צומת כזאת שאתה נתקל בה כל שנה ושנה ומחייבת אותך לבחור, או לפחות להתבונן באפשרויות)
זה קורה היום? אני לליל הסדר שנה שעברה הגעתי עם הספר 'הלילה הזה' המצויין שמדבר קצת יותר לעומק על כל מה שאמרתי עכשיו וקצת יותר ועם הרבה מאוד ציפיות. פתאום בגיל 18וחצי גיליתי איזושהי משמעות אדירה יש לערב המשמים הזה שאני חוגגת שנה בשנה שאצלי בראש תמיד אמר: הלילה הזה, אז בכלל לא יהיה לי מה לאכול. ופתאום נגלתה לי איזושהי משמעות נסתרת שתמיד היתה שם, אמנם בארמית אבל היתה, ואיזה מהמם זה שזה קורה בדת שלי, אלוהים.
את הסדר היה אפשר לתמצת ב: אוקיי חברים, מי מצליח לקרוא הכי מהר את ההגדה? המשפחה שלי אפילו שברה שיא לדעתי והצלחנו להגיע לאוכל ב15-20 דקות. אני תוהה אם אי פעם אחד האחים הקטנים שלי ידע מה המשמעות של הערב הזה, או ההורים שלי אפילו, או אפילו סבא וסבתא שחגגו פי 4 יותר סדרים ממני. אני בטוחה שאת רוב החברים שלי זה לא יעניין (למרות, שסיפרתי לבחור קצת על המשמעות האמיתית של פסח, הוא היה מוקסם. אבל הייתי יפה באותו ערב, אז אין לדעת). טוב לדעת שהצלחנו להשתחרר ממשהו, הא?
ואתמול המדריך שלי אמר לי משהו מטריד: עוד 30 שנה המנהג הזה ייעלם מהעולם. ומצד אחד אני חושבת: מה? מה פתאום. זה ליל הסדר! מצד שני, אני בטוחה שיש אנשים שכבר לא חוגגים אותו בארץ (אני מכירה אפילו כמה) ואני מכירה עוד יותר שעורכים אותו, אבל לא ברור להם בכלל למה. אולי 30 שנה זה תחזית יותר מידי פסימית, אבל יש משהו במה שהוא אומר. קשה להחזיק מעמד ולשמור על מסורות שאתה לא מבין במאית מה הקטע שלהם. ע"ע קיבוצים. אז אולי הדור שלי עוד יעשה ליל הסדר עם הבנים שלנו, אבל הם כבר לא בטוח.
וחבל, כי גם היום, אנחנו לא חופשיים. אם זה דיעות קדומות, אם זה אידיאל היופי שחונק אותנו בכל איבר בגופינו, אם זה הבדלי המעמדות, הכסף שיש לנו או אין לנו, העבודה שלנו שחוץ מלהביא לנו כסף לא מביאה שום תועלת, אם זה כל מיני מלחמות שאנחנו חלק מהם, אבל לא בטוחים שאנחנו יכולים להגיד למה.
האמת שאת הפוסט הזה רציתי לכתוב על דברים שאני מרגישה שאני משועבדת אליהם, קטנים כגדולים. כל מיני כבלים קטנים בחיים שלי שמונעים ממני להיות כאוות נפשי וחלומותיי הפרועים. יש לי הרגשה שזה לא המקום הפוסט הזה, ולדעתי אני אלחץ על שמור ואוסיף את זה בפעם הבאה.
מקווה שלמדתם דבר אחד או שתיים על החג, וחול המועד שמח.
אדיוס.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
