אני רוצה לגור בתל אביב.

זה חזק ממני כלכך. מי ידע שההפך לכזאת, הלא כלכך שנאתי את העיר הזאת. אני זוכרת שהתחלתי לצאת עם אסף ולדעתי הוא היה התל אביבי הראשון שפגשתי מימי, כזה שנולד בה וגדל בה ולא מכיר מציאות שאין בה את קו 5, אז היה לי נורא מוזר. לגלות. דברים.

(וכשהוא היה בא אליי, בשוק מהשממון הזה, אפילו לא קצת עיר. "ומה קורה אם באמצע הלילה נגמר החלב?". ואז צחקתי עליו אבל אחרכך נדהמתי מהנוחות שיש בלגור מעל AMPM).

ולא אהבתי לבוא לתלאביב. ופגישות שלמות הייתי מספרת בהתלהבות כזאת על כמה היא דוחה אותי ושאני לעולם לא אגור בה. ושאיך תלאביבים מתעצבים. ואנשים שרצים כל הזמן ממקום למקום, אבל לאן? וכמה שזה לא מעניין.

ואיך שהיינו לקראת פרידה, פתאום זה הכה בי: כשנפרד, אז גם אפרד גם ממנה. כבר ידעתי שאני חוזרת שוב לדרום, וידעתי שביננו זה בטח ייגמר בקרוב, ונסעתי על קו 5 ורק הבטתי: ברחוב, באנשים, בבתים מכוערים עם מרפסות יפות, במי שעולה לאוטובוס. העיר הכי לגיטימית. העיר שתמיד תהיה לגיטימי בה.

ושהיא דוחה אותי ומקסימה אותי כאחד.

וביום שנפרדנו הלכנו לטייל. ואכלנו בArlekino (שזו הגלידה הכי טובה ואגב אני בכלל מכירה אותה מבית ינאי, אז בתל אביב זה סתם שלוחות) וישבנו ברחוב ונפרדתי גם ממנה.

וקשה לי עם המשיכה האדירה שלי למרכז, כי כלכך ידעתי לבקר את זה לפני שנתיים. וגם היום אני יודעת, אבל זה מרגיש לי רחוק. כמו לגנות את אידיאל היופי אבל תכלס השמנתי וצריך לעשות עם זה משהו. והמשיכה הזאת היא אדירה, וחזקה ממני ולפעמים נמאס לי מכל הטררם הזה של כל האידיאלים וכל מה שצריך לעשות ולהיות ולעצב ולבנות ולחשוב ו:

די!

עזבו אותי מכל זה!

ואני מדמיינת את עצמי באיזו דירה קטנה, אלוהים יודע באיזו שכונה כי אני לא מכירה אותן מספיק, אבל שם. ונוסעת באוטובוסים ומתבוננת באנשים ואוכלת בקינג ג'ורג' והולכת למסיבות רחוב בפלורנטין כי זה לא מטריד אותי איך מגיעים וחוזרים

ומביאה בחורים הביתה

והולכת, ה-ו-ל-כ-ת, בספונטניות אל החוף.

ומרשה לעצמי לגחך על כל הפסטיבל יומולדת הזה אבל מבפנים. ולדעת ש- כן, תלאביבים הם קצת תמיד מאוהבים בעצמם. והיא כזאת מאוהב בעצמה.

ובכלל לא רציתי לדבר על זה.

רציתי להגיד שבא לי לגור בתלאביב וללמוד משהו ולקרוא ספרים ולהיות יפה, לא יפה בפנים אלא להתייפייף כזה: עגילים ובגדים יפים ודברים קטנים כאלה שאני אמצא בכל מיני מקומות. ולמצוא דברים בכל מיני מקומות, ולהכיר מלא מקומות.

וזה כלכך רחוק מהחיים שלי עכשיו.

יום עצמאות שמח בכל מקרה..

.

(ושניה מחוץ לדכאון: תשאלו שאלות. אם לא בשבילכם אז כדי שיהיה לי טוב)

ראיתי אצל פיטר שראה אצל פילי וחשבתי שיכול להיות נחמד.

אני מזמינה אתכם לשאול עלי שאלות בכל נושא שבעולם, דברים שתמיד רציתם לדעת ולא מצאתם את הזמן לשאול. זה יכול להיות שאלות טכניות ויכול להיות גם מהותיות או פילוסופיות, אני מבטיחה שאני אנסה להיות כמה שיותר מעניינת לגבי כל השאלות.

וחוץ מזה זה מכשיר טוב לדעת כמה אנשים באמת קוראים כאן.

אני משאירה לעצמי את הזכות להתעלם משאלות שאני ארגיש לא בנוח לענות עליהם, אני מניחה שזה יהיה דברים שיכולים לחבר בין המילים האלו לדמותי שמתהלכת ביום יום בארץ. אבל לדעתי לא יהיו הרבה כאלו.

אני אנסה לענות בפוסט הבא, או לפחות עד שאני אחליט שצברתי מספיק שאלות.

(וחוץ מזה, הרי ידוע שאהבת חיי היא לדבר על עצמי. תראו, בלוג)

מישהו מהשכבה שלי, כזה שלא ראיתי שנתיים וחצי, מציץ לאוטו.

"היי, הוא קרא לי בת 30"

"בת 30? לא מה פתאום. אל תעליב אותה ככה. רק תדע שהילדה הזאת היתה הילדה הכי מגניבה בשכבה שלי, באמת.."

("אם אתה לא היית אומר מעולם לא הייתי יודעת")