ילד בן שנה וחצי נאנס על ידי החבר של אימו. מישהי יצאה עם מישהו, והיא חשבה שהכל טוב ויפה, והוא משחק עם הילד ואוהב אותו, ופתאום היא מגלה שזה. והידיעה הזאת מטפסת במעלה הגב שלי, כמו זיעה קרה רק בדרך ההפוכה, מסוף הגב ועד לעורף, תופסת אותו ומשתקת אותי כמו שמשתקים חתולים.

והיא מסכמת ואומרת: אל תסמכו על אף אחד. אל תכניסו אף אחד לבית, לחיים שלכם, אל תתנו לאף אחד להתקרב לילדים. ואיך יכלה לדעת? דווקא הבחורים החביבים הם אלו שהם הכי מסוכנים (לפחות הפדופילים). זה לא חייב היה להיות בחור חדש, זה יכל להיות גם המדריך בתנועה, או המאמן או קרוב משפחה, אפילו אביו של הילד. לא היו הדברים מעולם?

איך אפשר לגדל ילדים בעולם כזה? איך אפשר לעזוב אותם לרגע, להכניס אותם לרכב, לתת להם לצאת מהבית לבד? תמיד כעסתי על ההורים שלי שהם היסטריים, ובצדק, הם באמת היו היסטריים, אבל מה אכפת לי, שלי יהיו ילדים (יהיו לי ילדים? אני, אמא?) הם לא יצאו מהבית. לבית ספר הם לא ילכו. לא לבד לחבר. בטח לא אם הם יקבלו ממני את הראש וכל הזמן המחשבות שלהם יברחו והם ירדפו אחריהן וינסו להשיג אותן ויתרחקו מהמציאות. כמה פעמים כמעט נדרסתי? כמה פעמים ריחפתי וכמעט איבדתי את האצבע או את הראש?

ואני חושבת לעצמי: אלוהים, כל החרדות האלו. מתי הן הספיקו למלא אותי ככה? אני יודעת מתי הן נבטו, אמא שלי מטורפת, אבל לקח לה זמן להשתגע. ואני יצאתי מהבית ונסעתי לטיולים ולפעמים לא עניתי להם לטלפון סתם כדי לחנך אותם. לפעמים מאור לא עונה לי ואני יודעת שהוא מת. מתי כל זה קרה? אני רק בת 23. 

אבל באמת, איך אפשר להביא ילדים לעולם כזה. לתלות בילד את כל יהבך. לחנך אותו מתוך הביקורת שהיתה לך נגד ההורים שלך. ללמד אותו על העולם ולהדגיש לו את הדברים החשובים בעיניך. להתלבט ימים ארוכים לגבי השם שלו, מה הכי מתאים לו, מה יפתח לו דלתות, מה יוביל אותו בחיים. להשקיע בו את כל חייך. ואז החיים נהרסים בכזאת קלות. בני אדם הם כ"כ שבריריים.

שנה וחצי. זה לא הגיל שהם רק רצים ממקום למקום? רצים ונופלים ובוכים ושוב רצים, מלאי שמחת חיים? גיל של שיער קצרצר ופנים מלאות הבעה? אני לא כ"כ מכירה ילדים וקשה לי להניח את האצבע על הגיל המדויק (כבר קרה ששאלתי ילדה בת 4 אם היא בת 7.. אני לא רואה הבדל). אני רואה ילדים כל הזמן בעבודה, ובשבוע האחרון כל פעוט שאני פוגשת אני שואלת את ההורים בחיוך (ובפנים מצטמררת) - בן כמה הוא? ואיך אפשר? שנה וחצי?? איך תינוק בן שנה וחצי הוא אובייקט מיני?

(ואיך המחשבה שלנו כה מעוותת שילדים בני 5, ו9 ו13 זה דווקא משהו שאנחנו מצליחים להבין. הבנאליות של הרוע ממש)

אוף, העולם הזה, יותר מידי בשבילי. איך אפשר לחיות עם כ"כ הרבה חרדות? אני חיה ומתפקדת אבל זה מתיש. ועוד אין לי ילדים, מה אני יודעת על דאגה.