"גרייס, אני אוהב אותך"

הודעה כזאת לפלאפון, אחרי ריב, שיחת טלפון, הצטדקות מצדו. אחרי בכי על נדנדה ציבורית עם נדנוד רגליים, הרגשה נוראית, שינה טרופה, קצרה. אחרי השלמה, יום מוזר, אחרי חום, אחרי הכל.

עושה כן, טוב.

איזה חודש.

מדהים.

(מחר יוני!! וגם שעת אפס. צריך לישון? לא רוצה...  עבר מהר, מידי. שמישהו יירה לזמן ברגליים. או בראש. או שסתם יגרום לו לאבד את חוט המחשבה ו/או פתיל הרגעים שנשארו. או שלא)

ריב ראשון. מקווה שלא האחרון או משהו.

אני חושבת שאני אלך לישון קצת עכשיו.

אני חושבת.

יופי.

כל החשיבה הזאת זה מה שהרס אותי.

את זה.

הכל.

באמת יופי.

פאקינג נעלמת, ולאף אחד לא אכפת.

עשיתי עכשיו משהו די מגעיל ואנוכי לאבא. היה לו אירוע די חשוב, משהו של פעם בחיים, והברזתי. יופי, ממש יופי.

בשביל מה? בשביל להשאר בבית, אולי למצוא חברים.

אבל אף אחד לא שם.

אפילו לא הוא.

הרי מה, אני בובה נורא נחמדה. אפשר לגרור אותה ממקום למקום, ללטף לה את השיער, את האגו של עצמך, להגיד לה שאתה אוהב אותה, שהיא מדהימה, כאילו אתה בכלל מכיר את הבפנים שלי. כאילו אתה בכלל מכיר משהו בכלל.

אני מתמוטטת. אני פאקינג מתמוטטת, קורסת מבפנים. ולאף אחד לא אכפת. רק ללטף לי את הפנים ולנשק אותי אם צריך. אם אפשר.

ומה איתי, הא?

אולי מחר זה ישתפר. אולי יהיה יותר רע.

אולי זה אפילו לא יגיע, אולי במקום לקום עם ציפור או משהו, לא יהיה אף אחד במיטה, או באוטובוס, או בבצפר.

ולאף אחד לא יהיה אכפת.

למה אף אחד לא זוכר שאני קיימת? למה אני רק בידור פה, מריונטה שאפשר להזיז בשעות הפנאי ולראות באיזה יופי וחן היא מחייכת.

איפה האושר, הם שואלים, איפה האושר.

ואולי לא היה שם אושר מעולם.

אולי סתם השתקפות מטומטמת של חלומות של אנשים אחרים. לגבי.

מי אני בכלל.

מי נשאר בכלל.

עכשיו.

השפיות שלי, המעט שנותרה, תלויה בזה.