זה לא איחור, אני משתבחת עם הימים.
בעקרון, החיים שלי לא כאלו נוראיים כמו שאני אוהבת להסתכל עליהם. גם כל הדברים שחסרים לי ואין לי, הרבה פעמים אני רואה אנשים שיש להם הרבה פחות מדברים שכביכול חסרים לי.
נגיד, כל העסק של החרדהחברתית, ושכמה קשה לי להתחבר לאנשים. אז נכון, פתאום אני יכולה לקפוא, אז נכון (אני מרגישה כמו חלי), שעם הרבה אנשים אני אומרת את המילים שצריך ונורא קשה לי להגיע למצב של ריפיון בהגנות ולהיות עצמי, ונכון שאני מרגישה לפעמים כלכך לא קשורה לחברה האנושית, אבל בעקרון, אני לא כזאת אשת לוט. כי לפעמים כן יש לי את המצבים שאני מתחברת ולפעמים אני כן סבבה, ובעקרון אנשים לא נרתעים ממני כלכך. לפעמים כן, אבל לפעמים גם לא. כי לפעמים יש מצבים שאני מסתכלת על עצמי מהצד ואומרת "וואלה, סחטיין, מאיפה זה הגיע?".
וכי אני לא כזאת שמנה. כן, אז אני לא כוסית עולם, כזאת שיכולה ללכת עם ביקיני והצייצם שלה יתנופפו ברוח והבטן תשאר יציבה ושטוחה, אבל זה גם לא הפוך. אולי יותר נוטה לשם, אבל לא. כי אני לא כזאת קיצונית, אני די נורמלית, בסך הכל, או על הסקאלה של הנורמליות.
כי אני בסך הכל שוקלת 61, או 63 כשאני ממש מתפרעת, שזה בסדר כי אני 1.70, אפילו שלפי הדוגמניות אני צריכה לשקול 49, אבל לא, חבל.
כי אני גבוהה, וכמה שהרבה פעמים אני מרגישה גסה ולא קשורה (כי אני מסתובבת עם המון אנשים נמוכים), אני אוהבת את הנקודת מבט שלי, גם לא פיזית, כאשני חושבת על זה. כשאני לא מדוכאת עולם, היא בסדר.
כי אני מסוגלת להנות משירה, ואני חושבת שזה אחד היתרונות של האדם בעולם, ואני עדיין לומדת, ואני עדיין נפעמת. כי אני מסוגלת לזיין את השכל כלכך הרבה.
בגלל התנועה, שאני לא יכולה להגיד כמה המקום הזה נתן לי. מכלים ממשיים, וההדרכה, והסתכלות על החיים, דברים שאנשים בכלל לא שמים לב אליהם. וזה מתפתח. שהדיעות שלי לא סתם דיעות צעצוע, לא "שמאל-ימין", שזה נובע מהבנה כלשהי של משהו, לפחות מה שנראה לי. בגלל הקבוצה שלי, שאני יכולה להיות שם הכי אני לפעמים, ובלי כל הפלצנות, באמת, בין המקומות היחידים בעולם שאני פתאום לא חושבת על ההבעת פנים שלא או איך אני ככה או ככה, ושאתה יכול לבקש ממישהו שיריח לך את הבית שחי, והוא יעשה לך וימליץ לך אם להחליף חולצה או לא, והגרעין שלנו, שהוא נהדר, ואני באמת מרוצה ממה שיצא, שיש שם אנשים פסיכיים ומצחיקים, ובעיקר נחמדים.
כי אני יכולה לפתח הרבה יכולות, שהדבר היחיד שעומד בפניי זה עצלנות. נגיד נגינה, אז נכון, יש לי את כל הבעיות מוטוריקה, אבל ברור לי שאם אני אתאמן כל יום שעה או שעתיים עם הגיטרה, אני יכולה להגיע להרבה. או כתיבה, שעדיין נורא קשה לי להגיד בקול שיש לי את זה, אבל אולי כן. אז נכון, צריך לפתח אותה, ונכון, הרבה פעמים עוקץ לי בידיים וכריות האצבעות משתגעות כמו ספירלה והשורות ריקות, אבל זה עוקץ, זה שורף, ואומנם הדרך עוד נפקחת לאורך וידי ריקות, וכל החסרונות של זה, אבל זה משהו. פתאום, איך שכל המשפטים בוערים בך, ולכתוב ולכתוב ופתאום שורה או שניים מרעיון מוזר פתאום מתגבשים למשפטים ותיאורים וסוף.
והאחו, כי לעוד כמה אנשים יש שדה בשלל צבעים מאחורי הבית? לרגע ירוק וגדל, ולרגע צהוב, והרושים והאופק והשמשות והאקליפטוס עם הבית שעכשיו כבר בלי, וכל הטיפוסים עליו שמרביתן נגמרו בנפילות.
וכל מיני דברים קטנים ומצחיקים, כאלו שאפשר לצחוק הרבה כשהם קורים שאף אחד לא יבין אחרי זה חוץ מהמשתתפים בסיטואציה, ורגעים טובים.
ורגעים בכלל, ההנאות הקטנות של החיים, שאני בערך חיה עליהם, שזה השניה של הצילום, ושיר שאוהבים ברדיו, וריח שתופס אותך פתאום, של גשם או מרק ביום שישי, או תפוזים או מקלחת, ולרקוד כי אני פתאום מגלה את זה, ולרבוץ אצל מאיה שעות ולשמוע מוזיקה ולדבר על העולם, ולדעת שיש בנאדם שמכיר אותך כלכך טוב שכבר אין לכם מה לחדש כלכך אחד לשני, אבל מהו הריגוש לעומת הסיפוק, השיחות האלו שאתה לא צריך להסביר את עצמך, האחריות המשותפת לגורל.
ולשבת על החלון בחדר שלי, והפלאייר שכתבנו לגמרי בעצמנו, והשטיח שתמיד צריך לטאטא מתחתיו, וכל העלייה והירידה במדרגות, והגדר הלבנה, והכלב, ולתלות כביסה.
וזה נחמד להיות אני בסופו של דבר, עם כל החיים הפסיכיים שיכולים לקרות רק לי ולדמויות מכל מיני סיטקומים, כמו לשכוח שק שינה בטיול ולסדר לעצמי הסעה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
