נתחיל מזה שמעולם לא קיבלתי את המחזור שלי בכאלו תשואות כמו שקיבלתי אותו היום. באמת. בשמחה וריקודים, עד כמה שאפשר להפגין שמחה וריקודים כשאתה יושב על אסלה.

(ואפילו רותם אמרה שגם לה הוקל במקום מסויים. שאני אוכלת סרטים, אני פותחת שולחן לכולם)

כמובן שכמה שעות אחרי זה עסקתי בלהתלבט עד עמקי נשמתי בין אוטובוס למונית שירות ואחרי זה בלהעביר נסיעה מחניקה את הדמעות ולחשוב כמה זה לא בריא לי (או יותר נכון: לסביבה שלי) להיות במחזור, אבל כל דבר עדיף על תינוקי.

ואולי אני מהאנשים האלו שפשוט לבד. שאנשים לא באמת יוכלו להבין אותם, או לפחות להכיל אותם בפעם אחת, בבום של כלוכולי: גוף שפתיים מחשבות בדיחות עצבות ידיים שאלות חוסר טאקט התלבטויות תזמון חזון אמונה ספק חוזק חולשה קול מילים מילים מילים. ובפעם אחת ולא חלקית במחשב ולא חלקית יפה ושותקת ולא עצובה ורוטנת ולא כלכולך אבל רחוק ואחרכך. אלא כאן ועכשיו.

ואולי זה הרבה מידי לקוות, שמישהו לא יפחד לבלוע אותי בפעם אחת (או בכמה גלולות, חודשיות, קצובות, רק בלי לפחד).

וזה שלנגד עיניי אני רואה אנשים שוב נרתעים לגעת, המגע שלי שורף אותם כמו זרם שלא ציפית אליו, כמו לתחוב את היד בתוך מים חמימים ושומניים- שלא ברור לך מה זה, אבל נראה לך שיותר נעים לך מלא נעים לך. ואני רואה את זה, זה ההבעות פנים, זה הטון במילה, זה הרגעים האלו שלא מדוברים אף פעם שאנחנו הולכים אחד ליד השני ויודעים שאנחנו פשוט לא מתאימים, ואני לא יכולה לסבול, אני לא יכולה לסבול את הידיעה הזאת את הביקורת, את הדקירות הקטנות האלו ביום-יום. ואני מתנוענעת בגופי באי נוחות והוא מגרד לי כל כולי, מגרד ומגרד בלי מנוחה, לוחש מכל קצוות העור: ללכת.

האדמה מעקצצת ובא לי לעזוב את כולם: את המשפחה הלא מפרגנת הזאת, את החברים שאף פעם לא התחייבו לי באמת, את הגרעין הלא מאפשר הזה, ואפילו את הבחור הזה שביננו לבין עצמנו אני יודעת שלא יצליח להכיל אותי בבטן הקטנה הזאת שלו- ללכת ללכת, לעלות על אוטובוס במשקפי שמש כהים (מטאפורים. אני לא משמשת במשקפי שמש לעולם), ולנסוע רחוק רחוק, הכי רחוק שרק אפשר בארץ הקטנה שלנו, לנופים רחוקים שמתארם חדש לי ותווי פני והתנהגותי זרים להם. תחושת הזרות המקסימה והמשכרת הזאת בהגיעך למקום חדש ולא מוכר, שהעיניים פעורות ורק וקופצות מדבר לדבר, משתכרות מכל הראשוניות הזאת, לצפות ולקוות ולרצות להשתנות ולהכיר ולהתאקלם ולהבין, לנשוף את האוויר הזה שלא נשמת אף פעם וללמוד את השפה הזאת שלא דיברת כלכך (ותמיד, תמיד עברית, פשוט אחרת), להניח את התיק ולהתרגש: הנה, חיים חדשים.

(ואז מה, ושם זה לא יקרה? ומה יקרה שימאס לך כבר שם? גם שם יכול להיות רע. ואני מחייכת חיוך עצוב ועונה תשובה שאפשר לאמר שכבר חריפה-מתוקה, צורבת את הלשון אך היא רגילה ומתאווה אליה שוב- יהיה שם רע. האדמה תעקצץ, הנוף יחנוק אותי, האנשים יכירו אותי, אני אבין- אני קטנה מידי בשבילהם. והדרך תפקח ואני אתאווה ללכת בה, הגוף יעקצץ לי, אני אצטרך אוויר, חדש, אחר, ענן בשמיו ואילן בגשמיו מחכים לי. אני אבין? זה לא הם, כנראה שזו אני, נודדת)

אתם מבינים למה כלכך קשה לי ומוזר לי להודות בזה שיש לי חבר? שאני נמצאת בקשר זוגי נורמלי ורגיל כבר למעלה מחודשיים? מה לזה ולי? לפעמים אני מרגישה שאנחנו כמו שני חלקי לגו לא מתאימים ולפעמים אנחנו הולכים ברחוב ומדברים או מתווכחים בחיוך ואני מרגישה את החיכוך הזה כאילו מנסים לחבר אותנו בכוח, וזה לא זה- זו לא התמונה. ואולי זו כן התמונה אבל אני איזה פאק בייצור ופשוט בנו אותי אחרת. ואולי אני לא לגו.

ולמה התעקשתי על לחזור הביתה כלכך מוקדם ורק ישבתי על המחשב 3 שעות במקום להתארגן למחר? אני כלכך לא אחראית. אולי בגלל זה אני כלכך רוצה לנדוד..

"דבר ראשון, צפי פגיעה. דבר שני- תקשיבי, זה ת"ש לא רע בכלל"

"אז את יודעת מה? בפעם הבאה שאת עושה תאונה, אני לא בא להציל אותך!"

ביום שישי קצת לפני שאני והילה התחפפנו משם- היא למיטה ואני לת"א, היא פגשה איזה בחור מהצבא שכנראה ממש לא צפוי שהוא יהיה שם. הם דיברו קצת, ואז הוא הלך, וקצת לפני שהוא יצא הוא ניגש אליי והציג את עצמו. "ואיך קוראים לך?" ושאמרתי את השם האמיתי שלי והוא קצת לא הבין, הבנתי שהוא כבר התעדכן באיך שכולם קוראים לי, מה שזה אומר שהוא קצת שאל שאלות. "לילה טוב שיהיה לך" וחייך. דווקא נראה לא רע בכלל.

איך כל הדברים האלו קורים לי דווקא שיש לי חבר? זה מן חוק טבע כזה.. מישהו יכול להסביר לי איפה הייתם שנה וחצי?!

אני שוכבת על המיטה אצלו, כבר בוקר. אנחנו מדברים על משהו, לא משהו בשביל הבלוג הזה, הוא שואל אותי שאלה ואני עונה לו תשובה נורא מצחיקה. הוא צוחק ממש, ואומר לי "את כלכך מצחיקה אותי, אני אוהב אותך!"

"באמת?" אני מחייכת אליו.

"לא יודעת, נראה לי. ככה זה מרגיש"

ואני מחייכת אליו (וגם עכשיו אני מחייכת) וזהו. בטח התנשקנו אחרי, אבל כמה קיטש כבר אפשר בקטע אחד?!

"אוף, אין לי כוח להתלבש"

"תסעי ככה"

"בטח"

"מה? בטוח יפנו לך את הכביש. אז קצת יבהו בך ברמזורים, לא נורא"

או את המבט האוהב שלו באמצע הלילה. או שהוא מרים אליי עיניים משם, רגיש לכל תנועה והבעת פנים. או המבט שלו דקה אחרי התאונה, פתאום הוא בא ומוציא אותי מהאוטו, ואני בוכה בהיסטריה ולא מצליחה לנשום והעיניים שלו דומעות. "אל תבכה.."

"עמדתי ליד החלון, ראיתי אותך יוצאת מהחנייה. היית ממש חמודה, עשית סיבוב עם האוטו ואז השתפשפת במדרכה, והתבאסתי מזה שבטח שרטת את האוטו ואבא שלך יתעצבן עליך. ואז נסעת וסגרתי את החלון והלכתי 2 צעדים ופתאום שמעתי בום. אז שמתי נעליים וירדתי במעלית והתקשרתי אליך, ועד שענית לי כבר הייתי למטה."

"איך ידעת שזאת אני?"

"לא יודע, פשוט ידעתי. איך שיצאת והכל. ואז ענית לי ושאלתי אם עשית כרגע תאונה, ואת בכית וצעקת אז הבנתי שכן. וחשבתי לא יודע, בטח נתקעה במשהו, בטח עקמה את הפח. ופתאום אני רואה המון אנשים, את לא מבינה כמה אנשים היו שם, וכולם סביב איזה אוטו מעוך לגמרי, ואת יושבת בפנים ובוכה ובוכה.."

 והמבט הזה שלו. הוא כלכך דאג.

ודווקא היה לא קל בכלל השבוע. גם לפני התאונה, גם ביננו. ואני יומיים בבית בעצם, אז אולי אני כבר אכתוב.

'מזל שלא נסעתי ערומה'

אני בסדר, האוטו לא (טוטאל לוס הם אומרים)

אין לי כוח להסביר איך.

זהו

'כריות, מקרב לבבות.'

'בהצלחה במבצע היום..'

'ששש! מדברים על זה רק בטלפון האדום!'

'אבל הטלפון שלי אדום'

'וואלה, אז חכי שניה תכף אני מסמס לך את כל התוכניות לתקיפת הכור באיראן'

'לעשות קקי? הם כלכך קרובים שהם ישמעו "בלופ"? שהם יריחו?'

'בנות יקרות, יש לכן הפתעה על הכרית במיטה של כל אחת מכן. בתאבון ושבוע נעים! מאיתנו'

ושניה אחרכך: 'קבלו ביטול. אתן לא שוות את זה'

'השארתי לך אבן קטנה על המיטה :) בסוף לא דיברנו!

''לאב לאב לאב' 

'שלום כאן אני!!.. מקווה שאת זוכרת אותי.. אני בפלא של מישהי כי אין בשלי קליטה. דיברתי עם מישהי והיא אמרה לי שדיברתן ונזכרתי כמה שאת חמודה בעיניי אז רציתי לדבר איתך וגם לא חזרתי אליך אחרי שדיברת איתי בשישי אז קיוויתי לתפוס אותך. בקיצור עכשיו אני נכנסת לנוהל קרב והתארגנויות למערב אז  לא אוכל לדבר אך אם יצא בימים הקרובים אז יהיה מגניב'

'שקית למזכרת זה הכי טוב שחשבת עליו?! ולמה העיתון על המיטה?!'

'א. כדי שתזכור אותי

ב. זה לא סתם שקית, זו השקית. שהיתה לי על התחת'

'גומל?!?'

'יש לי פיפי'

'אני אוהבת אותך זורמת :)'

'תודה רבה לך. את אישה טובה ובת גרעין משכמך ומעלה. אודה לך עד סוף ימי. או לפחות עד שאני אחזור להיות שפויה'

'מזהה?'

'הברווז זוקף את החזה בגאווה!'

'נראה לי אני מבייצת מהשחלה השמאלית..'

'חג שמח יקירתי!'

'לפתע אני חש פרץ של געגועים אליך. לילה/בוקר טוב'

'אני ממש אוהב את ה-funtone שלך.'

'הנה שוב הגעגועים האלה מגיעים, אני לא יודע מה לעשות איתם...'

'יש הרבה דברים שאפשר לעשות עם געגועים. אפשר לרקוד איתם, לספר להם סיפור לילה טוב, למרוח על לחם, לראות טלוויזיה.. כמעט הכל'

(ואח"כ:

"נו, מה עשית עם הגעגועי?"

"ראיתי טלוויזיה, היה ארץ נהדרת, זה באמת עבר!"

'בוקר טוב יקירתי'

'"לפעמים חושבים שאני מסתורית, אבל מהסיבות הלא נכונות"'

'את יכולה להוריד את הגרשיים, אין ספק שזו את..'

'איך גרמת להם לאהוב אותך?'

'איך אפשר לא לאהוב אותי? אני מקסימה :)'

'הוא במוצב שלנו עכשיו...זה קצת מוזר...בא לי ממש שגם את תבואי מתישהו!!'

"את בסדר? את רוצה לאכול משהו? את רוצה מים? את רוצה שנעשה אהבה?"