יש לי בלוג, פייסבוק, טוויטר, מספר פורומים שאני נוהגת לכתוב בהם, יומן, אסאמאסים, טיוטאות בפלאפון, משפטים מסומנים בספרים, פתקים מזדמנים. לפעמים אני הולכת לאיבוד בין כל המילים האלו ומפקפקת, אבל לפעמים יש בי הארה ואני חושבת: הריבוי מדיות האלו, הן גורמות לי להיות יותר כנה. זה מה שאני רוצה שיהיה בכל אופן.

וזה מדהים איך אני יכולה לסמס את אותו הסיפור, לצטט, להרים טלפון בהול, ובכל זאת מול היומן הקשיח שלי, אני מצליחה לספר דברים שלא עלו במציאות. אני אוהבת את זה.

שאלו אותי אם אני רוצה לפרסם משהו בכתב עת שיוצא בשכונה. "הרי את כותבת, לא?"

עשיתי פרצוף של מי-ישמע (שבתוכי חשבתי לגמרי ההפך) ופטרתי את זה ב"כתבתי בתיכון"

כל הזמן אני חושבת שכל הדברים האלו שקוראים לי, כל הצירופי מקרים הלא הגיוניים האלו, כמו התכונות ההפוכות של ההורים שלי שמתנגשות בתוכי, ומהלך חיי, ואירועים קטנים שמקעקעים אותי, יש לזה סיבה. כל הדברים האלו שקורים מכינים אותך למשהו. אבל מה?

מאוד קל להתרשם ממני, אבל אני תמיד מזהירה שאני לא טובה בכלום. זה נכון, אבל. מאוד מהר תופסים אותי כ'אמנותית', אבל התפיסה החזותית של מחורבנת, אני מזייפת נורא, אין לי לא מוטוריקה עדינה (ציור, נגינה) ולא פיזית וגדולה (ריקוד). חבריי הגדירו את המגושמות שלי כסוג של נכות, אני לא כזאת שנונה ומצחיקה (רק לפעמים|).

על הכתיבה אני לא מדברת. כולם כותבים. יודעים לפסק איפה שצריך, להשתמש במטאפורות הנכונות. וגם מתוך אחוז האנשים שמגדירים את עצמם ככותבים אני לא מתבלטת. אפילו הבלוג הזה לא מצליח לנסוק.

ואני בסדר עם זה רוב הזמן, כי קצת נחמד לי להיות מוקפת בשרשראות של מילים, שהן לעצמי בלבד. ואני עושה הפרדות, ובאינטרנט אני כותבת ומקבלת פידבקים, ובמציאות מי ידע. אני מעדיפה להיות מגושמת ומסתורית וקצת חמודה מבעצם לא כלכך מוצלחת.

אבל אולי לשם מכוונים אותי חיי? אני הרי מרגישה וחושבת כלכך הרבה, אבל האצבעות הארוכות שלי עקומות מידי בשביל לעשות שום דבר אחר.

אבל לאחרונה אני גם לא כותבת. רק כתיבה יומנית, ורק פה אני מתאמצת. כשאני מנסה, לפעמים, זה יוצא בוסרי ובנאלי. קשה לכתוב שיר שהוא כנה ולא יומרני. וקשה לכתוב יותר מזה. פעם הייתי הולכת ברחוב וכל לבנה קרצה לי, מחביאה מאחוריה עולם שיכול לקרות. היום גם זה לא קורה.

לפרסם שיר מהתיכון זה לא כמו לשים תמונת פרופיל בפייסבוק מגיל 16, כשהיינו הרבה יותר יפים וחטובים?

(למרות שאני, עם השנים רק נהיית יפה ושלמה, אבל הבנתם את הדוגמה)

ולפעמים נראה לי שזה בכלל לא עניין של שאלה. המילים הן חלק מהדם שלי, מרכיבות כל תא בחיים שלי. אני לא יכולה לחיות מבלי לתמלל כל דבר. לעמים במקומות גלויים, לפעמים סודיים, ולפעמים חבוי שהיה נחמד אם היה נמצא. אבל לכתוב אני חייבת.

אז מה מפריד ביני (או בין המילים שלי) לבין אמנות? בלי פלצנות אפילו, אותה כתיבה נעלה שאני אוהבת להנות ממנה בספרים, בשירים, בסרטים כתובים היטב, אפילו בעיתונים מסוימים? מה, הדמיון? זה מה שחסר לי?

לפני חצי שנה חשבתי שחסרה לי הזרות. שאני יכולה לכתוב רק בנכר.

אבל עכשיו, בעיר רחוקה מכולם, מרוצפת בתי קפה בוהמיים-שכונתיים, שהכי לגיטימי לרדת אליהם עם טרנינג ומחברת, אני מתרוצצת בדירה, משתגעת, הנפש שלי בוערת, לא מוצאת את המילים הנכונות להסביר. לא מצליחה להיות כנה.

אז מה יהיה?

"צריך לסמוך רק על אנשים שלובשים סנדלים"

"סנדלי שורש, אבל"

"ברור, ברור"

וגם

"באמת, זה המטען הכי כבד שלך?"

"לא, יש עוד כמה. את כבר תכירי"

איזה טיפש אתה. אתה לא יודע שמתקרבים אלי ככה אני מתרחקת? אני מחייכת במבוכה ולוקחת צעד אחורה? ואיך אתה מעז לפתוח לי את הדלת בלי חולצה? ואיך התחת שלך נראה יותר טוב שאתה תפוס? למה זה מבלבל אותי בכלל?

אתה בכלל מבין שכל המחמאות הקטנות האלו היום רק העציבו אותי עוד יותר? כי אתה אומר לי את כל הדברים האלו ואני חושבת לעצמי בראש "נכון! אני באמת ככה! אני באמת כל זה!", ואחרכך אני עולה על רכבת, נסיעה ארוכה, חוצת ישראל, ומתחילה בספורט הלאומי שלי, הלא הוא החלפת מבטים עם זרים בתחבורה ציבורית. (בעצם, אם אני רק מתאמנת ולא יוצא מזה כלום, זה אומר שאני טובה בזה?)

ואני מחליפה מבטים היום עם סטודנט עם סנדלי שורש ובחור עם חולצת פולו, ואחרכך עם אישה מבוגרת ששנינו עייפות מידי בשביל להסיט את המבט ובוחנת אחת את השניה לאורך כל הנסיעה, בתום לב. עכשיו אני נזכרת שבבוקר גם החלפתי מבטים עם איש עסקים שהביט בלפטופ ובי לחלופין עד שנרדמתי וקמתי בדרום.

(אין צורך להגיד שההחלפה היא למטרות בירור משותפות ואינה חייבת להיות רומנטית, נכון?)

בתל אביב עולה בחור חתיך, מתלבש בצורה קצת מודעת לעצמה מה שמרתיע אותי אצל בנים (גם אל הלבוש שלי הם יהיו מודעים ככה?). הוא עולה עם חבר, מבוגר יותר, בטח מכר של המשפחה. אני משהה את המבט לעוד כמה שניות והוא מבין ומחייך. כמובן שמהרגע הזה אני משתבללת ומתחילה לעשות דברים מוזרים כמו להביט בחלון במבט נוגה ולכתוב במחברת שלי. (מה שמושך בחור אחר שישב מולי, ערבי למרות שזה לא קשור לסיפור, לשאול אותי "את קוראת, הא?" כשהוא מצביע על הספר שלי, ואז לנסות להרשים אותי עם סיפורים על מפעל לייצור מתכות ונסיעה במהירות כפולה מהמותרת, ללא הצלחה כמובן).

ואתמול גם התחלתי עם בחור איפשהו וקצת הבכתי אותו (אם יש לו טבעת על היד, הסיכויים שהוא נשוי הם גבוהים למדי, נכון?) ואחרכך בנות מהעבודה החמיאו לי שאני חברמנית, ובלב צחקתי כי מעולם לא כינו אותי כחברותית, בשום שיחה שהייתי בה או לא. וזה שימח אותי למרות הפאדיחה.

ואני מספרת לכם את כל זה כי אני רוצה בעצם לסתור את עצמי. אולי לא היו דברים מעולם? אולי את הכל אני ממציאה? את כל התחלופות מבטים וסיפורי סינדרלה, ובחורים מקסימים עד עמקי נשמתם שבוהים לי בחזה? חשבתי על הבחור האידיוט הזה שכתבתי עליו בתחילת החודש, שמשלב מאוד מוקדם ידעתי שהוא לא רציני ושגם אני לא, וגם לא נפתחתי אליו (מטאפורית) כי ידעתי שזה סתם, אבל את הסיפור המשכתי לספר ועם השאלות המשכתי להתלבט למרות שכבר ידעתי. פשוט הייתי צריכה משהו להתעסק בו.

ובעצם הכל בראש שלי, בצבעי הספקטרום האוטיסטי. אני רואה את מה שאני רוצה לראות. הרי הגיוני שבחור שהתחיל איתי במסיבה כבר שכח את נסיבות פני ומאז התחיל עם עוד שמונה. והרי הבחור שהתחלתי לשוחח איתו ברחוב ואז ברחתי, הוא מזדקן ומוזר, וגם קצת מסריח.

אבל מה יש לי מלבד ההזיות המתוקות? הרי את הפאבים והמסיבות אני בכלל לא מחשיבה, מה הסיכוי שתגשו אלי ותחשבו "וואו, בטוח אפשר לדבר איתה עוד ועוד", הרי כל מה שהולך שם, סתם מחמיא בקטע שטחי. והאנשים הרציניים ברחוב, הם מעצבנים אותי ואני לא מצליחה שלא לשתוק איתם. לא מבחירה. שלשום ישבתי בפאב עם בירה ומחברת וכתבתי דברים חשובים וחדים לעצמי, ואז חבר בא וישבנו ודיברתי והוא נדהם, "כמה שאת בוגרת יחסית לגיל שלך" וכו', ואז באו אנשים והתפוגגתי. חיוך, פה, נעלם, דברים לא מצחיקים, ביי.

זה לא פייר, אני אמורה להיות שנונה, לא?

אני רוצה להרגיש יפה ומושכת גם כשאני מוסתרת מאחורי בגדים ומשקפיים. רוצה להתרעם על המציאות ואז לדבר על תוכניות טלוויזיה, שיפסיקו להעיר לי על חוסר התאמת הבגדים או על הסנדלי השורש או על הציפורניים. אני מכלול, רבאק, ואני חמודה. משוגעת, אבל חמודה.

ואז אתה יושב ואומר לי (בכלל מי הספיק לנשום) את יפהפיה וחכמה וצוחק מהבדיחות הגסות שלי ומחמיא לי שרזיתי אבל שאני לא חייבת, ותמיד שאני איתך אני חושבת "אתה צודק. וגם זה שאני לא רוצה אותך, זה לא אומר שבחור נורמלי אחר לא יראה בי את כל זה" ואז אני עולה לרכבת ו3 שעות נסיעה אני קמלה לעצמי ונאדה.

(מה שניסיתי להגיד שאני בשלה לזוגיות, אבל כנראה שאף אחד שם לא מוכן לקראתי. לא רוצה לוותר על מצדה.)

(לא בטוחה שהצלחתי להיות כנה. אולי אחרכך אעביר לטיוטאות)

כשהרגליים שלי חשופות = דברים טובים קורים.

(משהו מציק לי, מתחת לאפידרמיס, ועוד לא הצלחתי להבין מה)

"אהבה. יש מליארד וקצת דברים להגיד עליה. אחד מהם, זה שלפעמים היא כמו חתלתול. מיילל שעות על גבי ימים בחוץ, ועד שאת אוספת כוח לרדת למטה עם השאריות של הקוטג', הוא פתאום כבר לא שם" אלינור שריקי

וחוץ מזה עוד המון מחשבות וגם לא מעט זמן, וחיוכים ושתיקות ואנשים מפתיעים, לטובה ולרעה, אבל אין לי כלכך כוח לתרגם את כל הבאזז הזה למילים. מקווה שעם כל הנשימות העמוקות לא אאבד שום דבר בטעות.