וגם אין לי חיים מלבד החיים שאיתו, והחיים שאיתו לא קלים לי לאחרונה. אולי הבית הזה הוא יותר מידי רחוק ומוקף בדברים לא טובים, הדימוי היחידי שעולה לי בראש זה מגירת הירקות בתחתית המקרר ומלפפון שמדביק את כל מי שנוגע בו ברקבון. אולי זה דימוי קשה מידי לעין החולמת, אולי הוא קלישאתי ומדויק. מאיה אמרה לי במילותיה שלה: את כמו תיירת שבחרה להשתקע באיזו עיר עם תושב קבע, אין לך ברירה אלא לאמץ את חייו. אז יש לי את העבודה, אבל גם בעבודה אני זה גם קצת אנחנו, וגם העבודה היא לא כל היום, ויש לי קצת חברים שמתחילים להתפוגג, ואני יושבת בפרובנציה החיפאית ומרפרשת את הפייסבוק והטוויטר ואת בלוגי הבישול ותוהה על השערות שמלבינות ותווי הפנים שנרפים ועל כוח המשיכה ורואה שוב סדרת טלוויזיה וכמהה שוב לנשיקה מסעירה, והוא נכנס, קוטע את הרהורי עקרוּת הבית, האני איים הום, ואנחנו יושבים לפטופ אחד על יד השני, ואני תוהה למה אני מזדקנת ולמה אני עצובה.

אני צריכה להשיג לעצמי חיים משלי, או יותר נכון, לשזור את עצמי בחזרה בעולם. קצת מפחידה הרגרסיה, אולי להפריד דירות שוב, אבל אני חושבת על איפה הייתי לפני שנה ואני חושבת שאולי אני כבר בעיצומה של רגרסיה חריפה יותר וזה מפחיד אותי מאוד.

אבל דברים לא טובים קורים בחיי/נפשי/סביבתי לאחרונה.

בינתיים, כמו דמות אורח בסדרה קבועה, אני אבטא את רגשותיי דרך לדבר על דברים אחרים: מה שהתחיל כנביעה מחשידה הגיע למצב של רקה ימנית שמקושטת בשערות כסופות. משוררים יגידו: הכסף זורק בשערה, אבל להם מותר, הם מזדקנים יפה. אני נראית טוב לגילי, אם הייתי בת 30. פעם חשבתי שאני כמו יין שמשביחה עם השנים, גדלתי בתור ילדה מכוערת ובאיזשהו גיל מחמאות ומבטים הורעפו עלי וחשבתי שעוד יהיה לי טוב, אבל כנראה שזו היתה תקופה קצרה ועכשיו אני מזדקנת. בגיל 22 ויש לי שערות לבנות בשפע ואני לוקחת תרופות נגד צרבת והולכת כל הזמן לרופאים וגם הברך מתחילה לקרטע כשהגשם מגיע.. אמא שלי הפסיקה לקבל מחזור לפני גיל 40, ואני דור ההמשך. מצחיק, כמה שאנחנו מנסים להתחמק מהמשפחה שלנו כשאנחנו צעירים, טווים חלומות על גורל אחר, מרחיקים לגלות ובסוף מגלים שיש לנו את אותם ניואנסים. נו, אני גם מדברת כמו אישה זקנה. אני צריכה להפסיק.

וזה דיבורי סרק, מצבי לא טוב בכלל לאחרונה.

"יש לי געגוע שרשום על שמך" ס.

"ואולי העדפתי לחיות בעולם של נגזרות ולא של אנשים שלמים. ניסיתי לקנא בסובבים אותי, לתהות מדוע אני מבזבזת את חיי והם ממצים את חייהם, אבל לא באמת האמנתי בכך. ובכל זאת, איתרתי יסוד מריר בקיומי. אולי בגלל הקולות הדוממים של יקירי, שחיו בתנועה מתמדת ובדרכם המסתורית חתרו תחת קולותיהם של חברי חסרי הגוף, ואולי משום שאני עצמי התעקשתי לשמוע משהו נוסף, שלעת עתה נגרע מחיי"

ביום שהמוסיקה מתה/ אופיר טושה גופלר

עוד פותקת לאוסף.

"אוף אני פשוט עקרת בית גרועה"

"זה דבר טוב, את מבינה, עכשיו את חייבת ללכת ללמוד ולמצוא עבודה אמיתית"

הדבר הכי עצוב שקראתי לאחרונה.

שיר לשבת