| 6/2003
הלכתי.
12 יום, קורס מד"צים.
אחזור ביום רביעי, הבא.
ואני מבטיחה שאני לא אספר חוויות. נשבעת.
עננה.
| |
 עננים של חוסר ודאות.
יושבת מול המסך, עם הבגדים מאתמול, שקיות בעיניים וחיוך.
הבית נקי. אומנם עם ניחוח סיגריות, אבל נקי.
הדסקטופ שלי עטור עננים. קודם היו כמה כבשתיים, עכשיו שיניתי את זה לעננים, ים, והשתקפות.
אני אוהבת עננים. מאוד.
הם מעלינו, נותנים לשמיים כתמים, נגיעות-של משהו אחר.
ולמרות שכולם מורכבים מאותו חומר בדיוק, אין שני עננים זהים. יש עננים לבנים, ועננים אפורים, עננים שקטים, ועננים פועים. עננים דקים דקים שבקושי רואים, עננים דומי הרים, וכמה שלוקחים אותם כמובן לאליו בתור שמיים-ובסוף רואים שהם קצת יותר מורכבים.
בקיץ אין עננים. אולי, יש לילות בודדים שמתחילה שקיעה אתה תופס איזה אחד, אבל רוב הפעמים-זה נראה אותו דבר. תכלת עצומה בבוקר, בצהריים, ובערב. שגרה של קיץ, שרק השמש מחליטה להפתיע מידי פעם בורוד חדש.
שמתחיל הסתיו הם חוזרים. משרים עליך אווירה מהורהרת במקצת, שתקנית. ללכת בחוץ עם צעיף וארוך בימי אוקטובר הקרירים, עם עיניים סקרניות והבעה חתומה שגובלת בחיוך.
שהם מדברים-אתה שותק. אתה מקשיב.
לשירת העננים, למנגינה שהם יוצרים. מתערבבת לך בראש בכלום, בבלגן, מעבירה הכי רוגע שיש.
אני אוהבת עננים. אבל עכשיו? אין. וקשה לי לדבר על אווירות סתיו מהורהרות ביוני. שאין עננים.
שקט.
הבית שלי, רק שלי. אין צווחות של ילדים, כדורגל מוטרף.
שקט.
מופרע רק בתקתוקי מקלדת, הנשימות של הכלב שלי שיושן בשקט בשקט מאחורי, המחשבות והמוזיקה שלי. הסולו גיטרות המצמרר של I Might Be Wrong שמתחלף לצלילים של קלפטון.
שקט.
ובלי זמזום עיקש בתוך הראש שמזכיר לי שאני ריקה. בינתיים, נתעלם. נחייך.
קשה לי לכתוב. כנראה שאני לא עצובה מידי בשביל להתחיל בפיוטיות או שמחה מידי בשביל לכתוב משפטים מפגרים.
סתם, באמצע.
רק אני וקלפטון. שבינתיים עבר לפסנתר.
עננה.
אפורה, תמיד אפורה.
| |
 מגרד לי.
והיכן מגרד לי? (ב-ת-ח-ת!)
לא.
מתחת לציצי השמאלי, איפה שהחזייה שלי נגמרת. יופי, עכשיו גם החזייה עושה לי אלרגיות.
וגם העין הימנית, אפילו שאין שום דבר של ניקל שמה.
הא. הממ. נייט.
אני חושבת שהמועקה קצת עברה לי זמנית. הכל היה אע עד היום, ואחרי שיעור קצרצר (באמת קצרצר! וכמעט אחרון) עם המורה שלי, אני מרגישה יותר טוב.
אני מתה עליו :)
באמת גרם לי להרגיש יותר טוב. כנראה סתם היה חסר לי מישהו לדבר איתו (רק חבל שהזנחנו את הגיטרה בגלל זה).
לא הלכתי היום לגיוסים. לא התעוררתי. אחרי שעון מעורר שציפצף קצת יותר משעה, 3 טלפונים שניסו להעיר אותי, ואח שלי שבא לבדוק שאני לא מתה, התעוררתי לשמחת ההמון.
סליפינג ביוטי בתחת שלי.
אז מה כבר יש לי לעשות ב11 בבוקר? בהיתי בדברים, המשכתי לסדר את החדר (יהה, אני אגמור השבוע), הלכתי לאינקה סתם ישיבה והכל.
הם עשו שלטים, אני ראיתי טלוויזיה.
אפילו ראיתי הארי פוטר 2! טחח, איזה סרט גרוע.
המשכנו לתכנן את הפעולת פרידה לזיגי (גאונית! גאונית!), אתגרנו את השכל, ואחרי השיעור-עכשיו אני כאן.
מעלי, במטבח, יש עוגה. לאחר תחקיר מעמיק ("אמא, איזה עוגה?") גיליתי שזו עוגת מוס עם שוקולד, או משהו בסגנון.
יומולדת לסבתא. 79. כבוד.
כמעט בגיל של התנועה. טוב די, אני מכורה.
היום יש חלום אמריקאי. אני אוהבת את זה, זה נחמד :)
אפילו יותר, זו סדרה ממש טובה. דפקו לה שם מעאפן תחת, אבל היא באמת טובה. מעולה אפילו.
ועם השילוב המנצח של That '70 Show זה ממש אחלה.
לוק, מחלום אמריקאי זה קודי מילר. הקודי מילר. מסטודנט באדי (בגוף ראשון? משו כזה?).
כזה חמוד. לכיתה שלנו יש רגישות כלפיו, בגלל ילד אחד שכל הזמן מצייר אותו בכל מקום באובססיביות.
כאילו, היתה לכיתה שלי. שהיא היתה קיימת.
די, אני עוד אבכה. בו. הו.
אני אפסיק לזיין את השכל.
אני חושבת שהשתטחתי. אני כותבת כל יום, על שטויות. אוטוטו בלוגפופ. (ויוצר המושג-איבדתי אותך, וחבל, אתה טוב.)
לא זוכרת עוד מה רציתי לכתוב. חם.
עננה.
נ.ב.-אני כל הזמן שוכחת לשים את השרשרת אורז :/
| |
ואקום.
אני מרגישה יותר ריקנות משאי פעם הרגשתי.
לא, אני מגזימה.
אני סתם מרגישה ריקנות, עד כדי גיחוך. חוסר מטרה בחיים, חוסר תועלת, חוסר טואולט (זה הבדיחות הריקות שלי).
אני מרגישה כמו ואקום אחד גדול, מתה מבחוץ וכלום מבפנים. חלל. נאדה.
אפס.
החופש מתחיל להשפיע עלי. כמו חופש חנוכה (שהיה בכלל הסיבה שפתחתי את הבלוג המטומטם הזה) שכמעט השתגעתי מהשגרה.
כל יום קמים ב12, אוכלים ארוחת בוקר, בוהים במחשב, מסתובבים בגנש או משו והולכים לישון ב3-4, כי אי אפשר.
אז, הוצלתי על ידי אירוע עם ידיד שלי והעובדה שהחופש נגמר. ועכשיו? חודשיים שלמים?
אומנם אלך לגיוסים ביסודי בישוב כל בוקר ככה, אבל אח"כ?
חוצמזה, להסתכל על הקומונרים שלי עושה לי מועקה בלב, שאני יודעת שהם מחביאים איזה נובלס בתיק.
והרי מי שמכיר אותי ואת כל השריטות במוח שלי יודע כמה ההערכה שלי כלפי מישו מעשן נמוכה.
הרגל מגעיל. תחנקו.
והיום גם זאתי שאני עושה לה בייביסיטר הודיעה שהיום זה בסדר, והיא לא צריכה אותי-והנה הלכו לי 30 שקל ואיזו אטרקציה.
ויום שבת? קורס מד"צים. הקורס מד"צים, ששנים אני מחכה בסתר, סופרת את הימים, הלילות, הכבשים שנדחפות פנימה-הכל בשבילו.
והנה הוא-במרחק של פחות משבוע.
ואני פ ו ח ד ת.
שאני אביא את הדברים הלא נכונים, שאני לא אמצא חברים, שאני לא אהנה, שאני אהיה לבד לבד לבד.
שיקרע לי המכנס בתחת, כמו שהוא תמיד עושה.
שאנשים יתעצבנו ממני, כמו שהם תמיד עושים.
12 יום. פעם זה נראה לי כלום, ולא הבנתי מה כולם מתלהבים. ועכשיו? זה דופק לי במוח.
12 יום.
12 יום.
זה לצאת ביום שבת ולחזור ביום רביעי, לא הזה, אחריו.
וכולם מאוהבים, וכולם מגשימים משאלות.
לפוסטי יש חבר, והנה חיפושה, שהייתה בוכה לי שתשאר לבד עכשיו נמצאת בבית מתה מקנאה כי חבר שלה מדבר שניה עם מישי אחרת, וקים תפסה את ספנסבוי מתחת לציפורניים, ואפילו תתי השתרמטה לה באיזו סמטה חשוכה בקניון עם גברבר מלוטש.
וכולם מאוהבים סביבי, ורק אני ריקה מהכל.
ועכשיו? עכשיו רק יוני. יש עוד חודשיים To Go.
אל תגידו שזה יעבור, שזה יגיע, שאני לא צריכה לחפש את זה-זה ימצא אותי, כי ניסיתי את זה.
וזה לא עבד.
וזה גם לא יעבוד.
כי כבר שלוש שנים אני מחכה, מפזרת נעלי זכוכית בכל מדרגה נסתרת-ועדיין אף נסיך על שום סוס לא בא לחפש אותי.
זה בטח בגלל הזקן.
עננה.
בשבר ענן.
איזה שנונה אני.
| |
תשובות לשאלון השבועי
את/ה מדבר/ת לעצמך?
כן.
א. שאני בוכה ומדברת ספק לעצמי ספק לאלוהים.
ב. שאני חושבת בקול.
האם זה קורה לך בטבעיות?
אה, כן :)
האם את/ה נהנה/ת לדבר עם עצמך?
לא, אני סנובית, ושקועה בעצמי.
האם פעם תפסו אותך מדבר/ת לעצמך?
זה לא תפסו, אני לא סטייל הטלנובלות שהרעים מספרים את התוכניות שלהם בקול וצוחקים לעצמם-אני סתם אומרת דברים סטייל "איפה כולם? מה אני עושה כאן? למה אני מדברת לעצמי? למה אני לא עונה?" והולכת.
האם תפסת מישהו אחר מדבר לעצמו?
יותר דיון עצמי, וכל הזמן.
האם הוא הכחיש וטען שלא היו דברים מעולם?
לא. הוא מקבל את עצמו כמו שהוא.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
