כשאתה קם בבוקר (בקושי, שני שעונים מעוררים וצלצול השכמה אחד), והדבר הראשון שאתה דורך עליו מחוץ למיטה זה פח- זה סימן שצריך לסדר את החדר.
(ושאלוהים יארר את זה, אין לי פאקין כוח)
אגב אין לי פאקין כוח-
אין לי פאקין כוח.
לא, באמת.
לא, באמת.
כל הגוף כואב לי, ואני יותר מידי עייפה וכל מכה כואבת. סיבות אפשריות?
א. אני במחזור. או איך שמיה תגיד- כיף, מוי כיף.
ב. אין לי B12, וצריך, אופס.
ג. יש לי לוקמיה. (אני היפוכנדרית, מותר לי)
ד. כל התשובות נכונות.
בלע. היום, אחרי שבקושי קמתי ובאיחור של רבע-עד-חצי-שעה, הגעתי ליסודי ועשיתי קצת גיוסים לחניכים.
או יותר נכון, ישבתי ובהיתי באחד מהם כשהוא מנגן על גיטרה ושורף את.. חברה שלו לספסל (רגע, הוא עשה מה?! סעמק, אני שונאת להתרכז בדיליי).
היום לפני שנה בדיוק יצאתי לקורס מד"צים. טוב, אולי פלוס מינוס פלוס כמה שעות. אני זוכרת איך התרגשתי איך, אז פחדתי (לא לשים לב לקיטש שבין השורות, זה בא בטעות). שאני לא אכיר חברים, שאני לא אסתדר עם החוג, שהם ישנאו אותי, ש12 יום זה פאקין יותר מידי זמן, שאני אביא את כל הדברים הלא נכונים, שאני אשנא כל רגע שם.
והקטע העצוב? שצדקתי.
אני חושבת שאני מהאנשים היחידים בערך שלא נהנו מקורס מד"צים.
נו, מה, היה לי חוג כזה מעאפן. כלכך. בערך מה20 אנשים שהיו בו, אולי רק 8 מדריכים עכשיו. כל השאר פרשו מההדרכה או מהתנועה, או אפילו לא התכוונו להדריך. גאד, איך שנאתי אותם.
סנובים אחד אחד, כמעט, גאד.
בכל מקרה, הטטניקים של הקן יוצאים עכשיו לקורס הזה. יצאו כבר, ביום שבת. היום זה היום השלישי שלהם.
איכשהו, יוצא לי לדאוג להם נורא, למרות שאני לא באמת קשורה אליהם כלכך.
ואני יודעת שהם יכירו חברים חדשים, ואני יודעת שהם יהנו, כי הם יותר בסדר ממני בסופו של דבר, אבל אני עדיין ממש דואגת.
אתמול חלמתי שאני נפגשת עם אחד מהם שברח מהקורס, כי היה לו ממש קשה וחרא של חוג. אע. זה לא היה נכון, רק לי היה כזה.
בכל מקרה, מצד אחד אני כבר נורא מחכה ליום ביקור כדי לראות מה קורה איתם, מצד שני אני נורא לא מחכה כי לא יהיה לי עם מי להיות שם, בנוסף שאני פוחדת מלפגוש את החוג שלי כי הוא היה די מעאפן.
בלע, נו.
החצי יומולדת שתכננתי עם דוקי מבוטלת. כולם הבריזו.
אתמול דיברתי עם אלף, האקס נו.
צריך להפגש. איך התלהב, איך שמח.
זה שנפש זה לא אומר שנחזור. אני רוצה לראות מה קורה, בסדר.
אה, אימפוטנציה קלה להתלהבות.
מתי?
פתאום שוב עסוק, כן, אני לא יכול פה, אני לא יכול שם, אולי ביום שישי, נראה.
נראה.
שוב ההרגשה החראית של קודם, וזה הזכיר לי למה בדיוק רציתי שנפרד, למה בדיוק נמאס לי.
טוב, אולי זה מה שאני אגיד לו אז.
אני מתגעגע אליך.
אנחנו לא מדברים על זה עכשיו.
טוב.
שיטשיטשיטשיטשיט, אני במחזור והחדר עדיין לא מסודר!! (מה הקשר בין המשפטים? זה כמו שאני אגיד שיש לי מפלצת בחדר והבית שחי שלי ורוד, מה לעשות?!?!?)
המצברוח הטוב ירד, אין לי כוח, אין לי כלום.
אולי שושה תגיע היום.
יהיה נחמד, אכן.
צריך לצרוב את התמונות, בלע.
בעור אולי, כמו ברקוד.
די.
פעם, למרות המרירות, הייתי שמחה. היום אני סתם מלנכולית שדורשת תשומת לב.
אתמול יצאתי להסתובב, למרות שלא רציתי. היה מגעיל, לא משנה.
בכל מקרה פתאום שוב התחלתי לדבר לעצמי, בקול. לחשוב מחשבות בקול.
שוב הוכחתי לעצמי כמה אני זונת תשומת לב.
אוי, אני כזאת מסכנה, תרחמו עלי, תרחמו עלי, תרחמו עלי, תעריכו אותי כי יש לי חוזק במקרים הקשים.
איזה קשים ואיזה נעליים, יש לי חיים יפים.
(מחשבות בקול, מחשבות בקול)
רק המשפחה שלי. לא מסוגלת להעריך אותה.
למרות שהיא שם ויש כאלו שלא, אני לא יכולה איתם. לא עם הזלזול, לא עם היחס, לא עם ה'את לא באמת קיימת', לא יכולה.
אחותי שנתה לי לפני כמה ימים את הכותרת בטלפון ל'אני שמנה'. שוב דיברנו לפני כמה ימים באוטו על הקטע הזה עם החברים של אח שלי שקראו לי זונה, ואמא אמרה שאני סתם לוקחת דברים ברצינות, ואסור לי לסלק חברים של אח שלי כי הם חוזרים הביתה ואומרים להורים ושוב הקטע של מה יגידו השכנים.
מה, את סתומה? קוראים לבת שלך זונה וזה מה שאכפת לך? פאקין מה שההורים חושבים עליך?
ואז היא אמרה לי שאולי אני באמת זונה. נהדר, פשוט נהדר. והמשיכה שהלוואי שאני אגדל ותהיה לי ילדה כמוני, שאני אסבול, ואז אני אראה מה זה להיות אמא.
אבל אני בחיים, בחיים לא אקרא לבת שלי זונה, ואני בחיים לא אקלל את הילדים שלי ואני בחיים לא ארד עליהם ואני בחיים לא ארביץ להם כי הם עצבנו אותי, ואני בחיים לא אהיה כמוה. בחיים.
'את תמיד חושבת שאת כזאת יודעת הכל, את לא יודעת כלום. זה בטח בגלל שכל הילדות שלך אמרתי לך שאת חכמה, הכי חכמה, הכי הכי חכמה, ותראי מה יצא ממך עכשיו. מפלצת'.
נפלא, כיף כאן.
לא זוכרת מה היה ההמשך, הדחקתי, רק שנכנסנו הביתה והיא קראה לי באיזו דרך מכוערת. לא זוכרת את ההקשר, משהו 'תאמיני לי, אין לך מה להתגאות באיך שאת נראית'. כן, נזכרתי, אחרי שאחותי שוב קראה לי שמנה, והחזרתי לה משהו, נראה לי שטחית או שטוחה, לא זכור. ואז היא אמרה את זה.
אוח, די, אין לי כוח לזה יותר. זה היה אמור להיות פוסט קצר של 'קמתי מהמיטה ודרכתי בתוך פח, צריך לסדר את החדר', למה זה נגמר ככה, איכס.
את החיים צריך לסדר, אותי אולי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
