היום, בדרך לקן, בעודי מסדרת את החולצת תנועה, ראיתי הרבה סרטים כתומים וילדים חוזרים, ריכוז יחסית גדול ליישוב הקטן שאני חיה בו.

אחרי עוד כמה מכוניות רצופות עבר בצד השניי של הכביש פעיל של בני עקיבא ביישוב, שאחז שקית שהתוכן שלה נראה כתום וזוהר למדי. התאמצתי, וניסיתי להתרכז בתוכן השקית- זה סרטים? זה בלון? זה עלונים? אחרי כמה שניות שהתרכזתי לו בשקית (וכשאני מרוכזת במשהו אני מרוכזת עד הסוף, עם הגבות, העיניים, הכתפים אפילו), הוא, לא הבין למה אני בוהה בו, ועשה לי שלום חצי תוהה חצי 'תפסיקי לבהות בי, חולת נפש' עם היד.

עצרתי. מה, הא, איפה. לא, רגע, אני לא באמת מכירה אותך, אני רק.. בעצם. טוב חכה שניה- ועברתי לצד השני של הכביש.

"אני יודעת שאני לא קשורה למציאות, אבל אני יכולה לשאול שאלה?"

"כן"

"למה אתה הולך עם הסרט הכתום?"

הוא הסתכל עליי כאילו נפלתי משמיים, אל תוך נתיבי איילון.

"זה.. הזדהות עם גוש קטיף"

"לא, את זה אני יודעת כבר. אני שואלת- למה אתה עושה את זה, מה ההתעטרות בכתום בעצם מנסה להגיד, מעבר להזדהות"

בכל מקרה, דיברתי איתו כמה דקות, ואמרתי לו שהעניין מאוד מפריע לי, ולמרות שאני מאוד לא בעד ההתנתקות, בכל זאת, משהו נורא צורם לי לראות את כל הסרטים הכתומים האלו, כאילו שזו פגיעה בדמוקרטיה וזה בעצם לגיטימציה לערער על סמכות הממשלה, והוא אמר שזה הדרך ביטויי של התנועה שלהם וזה בעצם המקום הדמורטי דרכו הם יכולים לפעול, ואני העליתי את האלימות בכבישים, בשטחים, בפינוי שיקרה, שהסרטים הכתומים מזוהים אצלי איתו וישר מעלה לי קונטציות של זה, והוא אמר שהוא והתנועה (בנ"ע) לא תומכים באלימות, אך הוא מבין אותם, וככה היתה לנו שיחה של כמה דקות (אולי עשר אפילו, אולי פחות) על מהות הסרטים, וגם בדרך החברה וקצת תנועות נוער.

"מה אתם מתכוונים לעשות? אתם באמת חושבים שזו הדרך לשנות את ההחלטה? הרי הממשלה החליטה כבר, ואמרתי לך, אני גם לא מסכימה עם התוכנית כלכך, אבל צריך לכבד את הממשלה"

"אנחנו עושים כמה שיותר. תראי, את מדריכה בתנועת נוער, את צריכה להבין את ההתמודדות הזאת על המציאות ושינוי החברה, זה חלק מהתפקיד שלנו"

לא הגענו לפשרה כלשהי, והוא גם היה צריך ללכת כי "עוד שתי דקות יש לי תפילה", אבל היה מעניין, מעשיר, ונתן לי עוד פן ובעיקר תרם לבלבול שלי עם התוכנית הזו.

אבל הכי, מאוד ריגש אותי. ריגש אותי שלטוב ולרע, יש נוער בארץ שפועל ומרגיש וחש דחף שבוער בו (כמו מילותיו של ברנר ב"הוא אמר לה", שהיום אני מחפשת בשרידי ילדות ועיי אנשים ולא מוצאת) לעשות, לשנות. ריגש אותי לשמוע מפי אדם בתנועה אחרת על ההתמודדות של תנועות הנוער, על חיפוש האמת ומאבק למציאות טובה יותר, שלא כולם רואים בתנועות נוער בייביסיטר עם מדים. ריגש אותי ששני אנשים, כל אחד מצדדים שונים של כמעט כל מטבע- תנועתי, אמונתי, מגדרי, פוליטי- עצרו באמצע הרחוב והצליחו לדון במילים יפות, בשיחה ולא הבעת כוח, במילים ולא בגידופים, כנגד כל התחזיות, והאמת, גם ריגש אותי שניגשתי לאדם זר באמצע הרחוב וניהלתי איתו שיחה, בלי הכנות מראש.

"תגידי, אני מלמד אותך מאז שהיית בט', נכון?"

"יש מצב.. לא, בעצם, ח'"

"ח'? וואלה"

"כן, אמצע ח'. אני זוכרת, וואי, אני ממש זוכרת איך באתי לשיעור ושאלת כמה אני כבר יודעת, ואמרתי ככה-ככה, ונתת לי את Times of your  life של גרינדיי ואמרתי לך 'אה.. אני לא יודעת אקורדים', ואמרת 'אה' ולימדת אותי איפה הדו-רה-מי".

צוחק.

"האמת היא.. שלא נראה לי שאני אמשיך שנה הבאה"

"אני יודע, ניחשתי, את לא שמה לב שאני עושה שיחות סיכום?"

זה היה השיעור האחרון שלי איתו? אי פעם?

"אתה יודע, ההורים די הודיעו שלא, כסף והכל, והאמת היא שאני כבר לא מנגנת כמו פעם. וגם את זה אתה יודע"

"כן, שמתי לב שהגיטרה היתה מכוונת להפליא, גם אחרי שלושה חודשים שלא היית פה"

"אז זה השיעור האחרון?"

"אני חושב, אולי השיעור האחרון שלי בבצפר הזה"

"סוף כל סוף, אתה מדבר על זה שנים. כמה זמן אתה עובד פה"

"4-5 שנים. בעצם, כמה זמן אמרת שאת?"

"ארבע"

"אז ארבע. ממש ראיתי אותך גודלת לי מול העיניים"

"כן, יה, כמה השתניתי" אני חושבת על שיעורים בכיתה ח' שהייתי מגיעה מאוהבת מפגישות עם אותו טטניק, דיבורי סרק ולחיים סמוקות. והיום גם הוא סיים י"ב.

"באמת. מילדה, לנערה, עוד מעט אישה"

"לא, את זה אתה לא אומר"

"מה?"

"עוד שניה תגיד לי גיל ההתבגרות. אני שונאת את המילים האלו"

"כן, אבל זאת התקופה הכי יפה בחיים, אני אומר לך"

"אני לא מקשיבה לך"

"האמת, אני שמחה שלמדתי כאן ולא אצל מורה אחר. באמת. באתי במטרה ללמוד את הארבע שירים ליד המדורה"

"אני גם שמח שלימדתי אותך וגם עכשיו יש לך ידע מוזיקלי נרחב. וזה יעזור לך מתישהו, גם אם לא תתעסקי במוזיקה"

"עזוב את זה, זה מעניין אותי"

"אני גם אחזור לנגן מתישהו, אני אומרת לך"

הוא מחייך.

"לא, באמת, אני רק אמצא את הזמן. טוב, זה נכון, אין לי את הצורך לנגן באמת, אבל הייתי רוצה לנגן, בשביל עצמי"

"אני מקווה"

"אז שיהיו לך חיים נהדרים?"

"תודה, גם לך"

"ותצליח ב.. אממ.. תצליח במשהו"

"אל תדאגי"

דצמבר 2001- יוני 2005.

"הרשו לי, קודם כל, להכריז על אמונתי האיתנה, שהדבר היחידי שעלינו לפחד מפניו הוא הפחד עצמו; אותו פחד בלתי מוגדר ובלתי מוצדק המשתק כל מאמץ להפיכת נסיגה להתקדמות.. מצוקתנו אינה נובעת מכישלון בעניין של מהות/ הטבע עדיין מציע לנו את אוצרותיו, ומאמצי אנוש אף הגדילו אוצרות אלה. השפע ממתין לנו בפתח, ורק יכולתנו לעשות בו שימוש נחלשה.. אומה זו זועקת למעשים, למעשים עכשיו"

"הארץ זקוקה, ואני מכיר את הלך רוחה- הארץ תובעת מעשה ניסוי נועז, נשנה והולך. השכל הישר מחייה שניטול שיטה וננסה אותה; אם לא הצליחה, נודה בכך בגלוי וננסה אחרת. אבל העיקר שננסה דבר"

פרנקלין ד' רוזוולט, בקמפיין בחירתו ובנאום השבעתו.

מישהו זוכר את התמונה הזו?

(בין הפותר נכונה, יוגרל פותר שלא ענה נכונה) (מי יודע, כבר ציטטו מישהו שציטט כוורת)

(עריכה: היום אני בת 16 וחצי)

יהיו לי תלתלים-תלתלים, כמו עננים-עננים בתקרה, ועיניים חומות כמו עכשיו, בלי גוון, כמעט שחורות אבל עם אישון, וגדולות, כאלו שמסתכלות על העולם בתמיהה.

האף שלי יהיה ישר, קטן, מתחתיו חיוך, גם הוא ישר. עם שיניים קטנות.

וידיים חלקות, וגוף, רק תלתלים תלתלים, ולא השקיעות הזאת בעיניים של החרדות, ולא הנקודות בכל הגוף, ולא הצלקות ולא השערות. אשכב באחו, כולו עשב ופרחים כמו בתמונה הישנה עם הלחיים, ואשלח ידיי לצדדים, אתכרבל לידיד נפש, לתוך איש אהוב.

אם ארצה, היה יכול להיות לי אחלה אופי. יש לי הרבה מה להגיד, אני כותבת, אני מצלמת, אני רואה, אני נורא רגישה לפרטים הקטנים והניואנסים בין העולם לאלוהים, יש לי חוש הומור, יש לי ידע כללי.

אבל זו העצלנות שהורסת אותי. זו שמשאירה את הבלגן במקומו בראש ובעולם, את כל הרעיונות על קצה הלשון והאצבע אך לא על הדף או בסרט הצילום, את הארון פתוח, את המגירות פתוחות. זו שמונעת ממני ללכת להליכות, לנסות להגיע עם המצח לברכיים בשכיבה, לכתוב, לרקוד, לטייל עם הכלב, ליצור צלילים באצבעות רזות, לחלום חלומות, לישון.

בלילה אני מתגנבת כמו חתול בבית, חתול שחור במערבולת של לילות לבנים, והקולות שרוקדים לי בראש, בקצב הטאם-טאם, והנקודות שמגרדות לי בגוף, והשקעים בעיניים. אז אני מכוערת, אז מה, יכולתי להיות חנה סנש אם רק ארצה. אך במקומי נותרה רק היא, עצלנות גרידא, שוקעת בפוף ורוד, צלליות.

שבוע הבא- עבודה אצל אמא?

שבוע אחרי הבא- שבועיים עבודה אצל אבא.

זה לא מלצרות, אבל זה גם כסף.

(מה זו הפסימיות שאוחזת את המקום הזה)