ביום שבת הזה סיימתי עם כל זה.
האמת היא שאני לא מרגישה שלמה לכתוב את זה. אני לא יודעת למה אני כותבת.
אתמול היתה לי התמוטטות עצבים, די נוראית. הייתי מוקפת באנשים, באמת, במשך כמה שעות, ובשלב מסויים הרגשתי שאני מתפוצצת. המוזיקה התנגנה ואני מחיתי דמעות ופראנויה חברתית שעטתה עלי כך פתאום, יושבת על מחצלת דחוסה בין בני אדם. בכיתי גם מקודם, כל השבוע האחרון אני בוכה, אבל באותו רגע שתפסתי להילה את היד וכולם קמו ללכת והתרועעו סביבי וסביבם והכל עיגולים עיגולים דיבורים חבורות ואמרתי לה "בואי נלך מפה" וזהו נשברתי.
הלוואי ויכולתי להיות נורמלית, לפעמים כלכך כואב לי שאני גורמת לחברים שלי את כל הסבל הזה. מה היא בסך הכל רצתה? להגיד למישהי שהיה נהדר? לתת מחמאות, פידבק נחמד?
כלכך לא היה לי מקום באותו רגע, אני אפילו לא יכולה להסביר את זה. הייתי כלכך מגודלת ולא קשורה ולא רצויה ואהובה וגוף זר, פשוט גוף זר. אני מסיימת את התיכון, את החוויה הבית ספרית הארוכה הזאת כגוף זר, כמו משהו שלא בלעת טוב ועדיין מפריע. וכמה שזה כואב לי, הלוואי ויכולתי להסביר לאנשים אחרים למה אני שמה כלכך הרבה זין על זה, למה כל היציבות שלי תלויה שם, בקשרים הא-פורמליים עם בני אדם.
לפעמים אני תוהה אם יום אחד אני באמת אכתוב ספר. זה יהיה בזבוז אם לא- כל הרגשות האלו, הדחיות וכעס והבחוץ והלבד והמילים הלא ברורות והפחד המסתמן והאנשים המגעילים והתגובות הטיפשיות, הכל יהיה חסר משמעות, סתם כאב חולף, זה לא יהיה שווה את זה אם לא יצא מזה משהו.
שלא תבינו לא נכון, הייתי מחליפה את הכל בשביל להיות נורמלית: בשביל חיי חברה תקינים, בשביל לסיים י"ב ולהתענג על הרגעים האחרונים עם חברים ומסיבות וסופשנה ובנזוג לנשף ונסיעות ספונטניות לים וכל הצחוקים האלו- הייתי מוותרת על הכל.
על ההתבטאות בכתב שלי ועל המחשבות שלי ועל הדברים שרק אני עושה. מה לא הייתי נותנת כדי לסיים י"ב כמו כל בנאדם רגיל, ושדרור לא יגיד לי את מה שהוא אמר לי אז- זה לא נורמלי, זה לא גיל ההתבגרות, ואם כן שיסתום הוא וכל השטויות שלו ואיך הוא בכלל העז להגיד לי משהו, איך הוא בכלל העז לדבר איתי, איך סמכתי עליו בכלל, הייתי צריכה לדעת שהוא יעזוב אותי כמו כל בנאדם שאני מעזה להגיד לו מה אני מרגישה.
זה דיון רב תקופתי, הדבר הזה.
מה עדיף, להיות חלק מחברת בני האדם ולבעור בלבבם של אנשים, על דברים קטנים כגדולים- לשמור מקום באוטו או לשאול בעת צרה, או יותר מזה.
או.. להיות אחד מהגאונים הבודדים האלו, אלו שלפי עוזי משנים את העולם. להוציא ספר. לגלות איזו תורת יחסות. לכתוב דברים שישארו לנצח נצחים, כי על אנשים מכבים את השאלטר ומרגע מסוים הם נשארים זכרונות, והכתבים נשארים לעד. להמחיש צלילים עצובים שפועמים בך. להמחיז דמיונות. להיות שליחו של אלוהים.
רובם היו בודדים, כי זה הרי הריק החברתי הזה ש.. שלא יודעת מה.
ואני אומרת- תנו להיות נורמלית, חיים נורמלים, להתבגר כמו בנאדם, לחיות ולמות ולא להתעסק בכל הבחוץ והלבד הזה, לצאת כבר מהבועה התמידית הזאת שמבודדת אותי מהחברה.
וכל מיני דליה רביקוביצ'יות למיניהם אולי יתנגדו לי, הרי מה היא מתת הדמיון, אבל לא. זו בריחה. מה לא הייתי נותנת בשביל להיות נורמלית באמת, בשביל שאנשים היו מתחילים איתי ברחוב, בשביל לסיים י"ב לא תחת סטיגמת 'מוזרה' שאף אחד לא טרח לבדוק. לא כלכך בחוץ.
כל מה שכתבתי מרגיש כלכך מתיימר, באמת. אולי כי יש בי משהו שעדיין לא בשל.
הולך להיות לי שבוע ממש קשה: עם חזרות ובגרות אחרונה ורונדו ומסיבות שכבתיות וטקס סיום והרבה חברה, עד הנשף המסריח הזה ביום שבת.
ואחריו.. נגמר.
יש עוד מועדי ב' אבל לא חיים בביצה החברתית החונקת הזו.
אולי מאוחר יותר אני אמחק את הכל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
