"וואו, את נראית נורא בתמונה הזאת. בכלל את נראית זוועה בתמונות. מזל שבמציאות את נראית נפלא"

אני חוששת שבטעות הדפסתי לעצמי את המוח.

מדהים שאחרי 8 שנים בתנועת נוער, שמתוכם 4 שנים ביליתי בהדרכה מאסיבית, ועוד 9 חודשים בחיל חינוך- דווקא הפרוייקט הזה זה מה שגורם לי לשבת בחדר ולהכין כרטיסיות לראשונה בחיי. פשוט מדהים.

אני אוהבת אווירה של עשייה.

אי שם בצד השני של העולם, יושב לו בחדר איזה מייקל אחד או סקוט או אמילי או ג'וש, ליד המחשב או רואים טלוויזיה, ומאחוריהם פתוחה מזוודה גדולה עם בגדים מקופלים, מצלמה, דברים אישיים, בגד ים.. ואולי הם בכלל לא בבית, אולי עם חברים, אולי עוד לומדים משהו, ומידי פעם המחשבה שלהם נודדת לכל מיני שאלות כמו איך הם יראו ואיך היא תהיה ומה יהיה שם ואם אני אמצא חברה, מלא מלא שאלות וציפיות וחלומות ומטרות שכולם אופפים את החודש הקרוב

שכרגע מפוזר בסידור על הרצפה בחדר שלי.

זה לא נקלט לי בכלל!

למה אני מרגישה שאנחנו מצליחים לאהוב רק בדלתיים סגורות?

אל תחפש רחוק, תשאר קרוב

כי ככה זה לאהוב את עצמך

לא מול המראה

תכנס לתוך

כן זה יכול, להאיר אותך..

תסתכל לה בעיניים, תנשך את השפתיים

עד שזה יכאב לך, קצת

בתוך תוכך היא מחכה

שתקפוץ לתוך המים

ותפתח את העיניים

עד שזה ישרוף לך, קצת

בתוך תוכך תדע.