ישוב קטן ונידח, מושב אפילו, אי שם ברחבי המדינה, לילה, יום שישי. או אולי זה שבת?
גראנד, אינקה ואני נכנסות לחצר של אותו ראלף, אקסה המדובר והמוזר למדי של פוסטי, חביבת המדור.
גראנד ואינקה הולכות לחבק אנשים. היפים, לא מפתיע.
אני עושה שלום פה-שם, והולכת לחפש את חמשת השיפודים הבוערים שיחממו אותו בשעה הקרובה.
ולא טעיתי.
מתקדמת פנימה יותר אל תוך החצר, מרגישה בכלל יותר שאני מגיעה החוצה, ואחרי מסע קשה ומפרך (נכנסתי בדיוק לתוך הגדר, ואחרי כמה קללות ברוסית ספק מרוקאית גם נפלתי לתעלה), נכנסתי לתוך שולחן, הפלתי שתי פיתות וגיליתי עוד כמה אנשים שאני מכירה, וכמה גחלים שזוהרות בחושך.
קול מוכר, מתחכם משהו, נשמע באפלה, מתווכח על נקודה, כל נקודה, כרגיל.
"איטול, מיי פריינד. הנה מישהו שאני שמחה לראות."
"עננה?"
"עבר כל כך הרבה זמן שקשה לך לזהות אותי?"
"את האמת? רק קודם אמרתי ל..."
"עצמך."
"...קאת'י, 'את יודעת את מי לא ראיתי באמת הרבה זמן? את עננה גריי.'"
"יש לך נקודה"
"אפילו שתיים.."
"כמה זמן עבר כבר, חודש?"
חיוך.
הדיבור הזה נעלם מהר מאוד. תוך דקות כבר היינו בעיצומו של דיון על ויקי כנפו ותרומתה לעולם, על קפיטליזם, על גלובליזציה, על פינוק יתר, צמחונאות, ספרים, סרטים, מסחור, התקהות ערך היופי וכבשי העולם השלישי.
מידי פעם עוד אנשים ניסו להכנס לדיון, להגיד מילה פה, מילה שם, אבל המהירות שעברנו בין היופי שבילדות למטריקס Reloaded, היתה מהירה מידי לבני תמותה. קשה להשיג עננה מטורפת וברנש (אחח, המילה הזאת תהרוג אותי כל פעם מחדש) שמצפה להשתלט על העולם.
התגעגעתי לויכוחים האלו. כמובן, יש לי עוד את הדיונים האינטלקטואלים עם זיגי, אבל זה יותר תמים, ואני יכולה בקלות להוריד את החשדות שהוא עושה את זה כי הוא צריך.
בנקודה מסויימת הוא הלך, השד יודע לאן. בחנתי את הנזק הסביבתי שסיפקנו.
שיפסה נרדמה, אינקה היתה מכורבלת על איזה כסא עם מבט מדוכא בעיניים, וסאנד, קאת'י ולייזה ניסו לפתח דיון מטומטם על איזה תוכנית טלוויזיה מפגרת.
הו אלוהים, אני לבד עם חבורת כבשים (ולא, לא קוראים לי מוחמד).
חזרתי לחצר היותר פנימית, מנסה למצוא שם ישועה לחיים מעניינים יותר.
היתה שם אחת נמרחה על נדנדות עם חיוך בגודל זנזיבר, מדברת עם החבר שלה. שתי מטרים שמאלה, על כסא נדנדה, ישבו סנוו ומול, שניהן מנסות לעודד את גראנד הבוכיה.
זאתי. ילדה עם כל כך הרבה בחיים, ולא יכולה לראות את כל זה.
הצטרפתי אליהם. מסתבר שאיזה אחד שהיא מצאה בו משהו, היה בכלל דלוק על מישהי אחרת. זאתי עם הנדנדה והחיוך.
עודדנו אותה, דיברנו איתה, ניסינו לעשות לה הרגשה יותר טובה כלפי עצמה.
מתישהו, זה היה פינגפונג ביני לבין גראנד. מול וסנוו הלכו להם, לחפש את שיפסה (שנשארה לישון שם ליד האש, לבד), ואני וגראנד המשכנו לדבר.
ולדבר.
לדבר.
ולדבר.
ולדבר.
על הכל.
עלי, ועליה, ועל הבדידות, ועל הקבוצה, ועל זיגי, והכל.
על איך היא מרגישה, ועל זה שהיא יפה, ויש לה אופי טוב, ומתחברת עם אנשים, וכולם אוהבים אותה ועוד עשרות דברים שלי אין.
"אבל זיגי אוהב אותך."
"וזיגי עוזב עוד פחות משבוע."
שקט. נקודה רגישה. אצל כולנו.
"וגם אני אוהבת אותו."
אני נזכרת בשיחה שלנו, לפני כמה זמן, יומיים? שלושה? אנחנו יושבים בפיס, מזגן, רגל על רגל על שולחן, עייפות.
הוא מנסה להציל אותי מדיכוי עצמי, לפתוח אותי לעולם הרחב, לתת לי סוג של תקווה. אני מנסה להשיג קפה. אני הרבה יותר מידי זקנה לשטויות האלו.
"נכון שאמרתי לך ולאינקה שאני עצובה היום?"
"איזה ארבעה או חמישה פעמים..."
"כי חברה שלי מהרצליה עוזבת?"
"הממ..."
"ושאלת אם היא כוסית?"
"כןןן!!"
"טוב, אז היא הפסיכולוגית שלי."
"היתה לי הרגשה כזאת."
היא הביטה בי במבט תמה.
"Don’t Forget, Grey’s knows Everything"
"איכשהו אני לא מופתעת."
שוב שקט.
"זיגי היה בין הראשונים שידע עליה."
"והיא עוזבת, אמרת?"
"וגם הוא."
"לעזאזל, אנחנו נשארים לבד."
הנהון.
"הוא עזר לי. המון."
"לכולנו." חייכתי במרירות, איכשהו. "אם הוא רק היה יודע..."
"תאמיני לי, שהוא יודע."
והמשכנו. עד העונג הבא.
או יותר נכון, עד עשרה לחמש, שקלטנו את עצמנו, ונכנסנו לתוך הבית החמים והנעים. וול, יותר דגש על החמים. נחנקתי כמעט.
הם ראו שם חתולים בצמרת, אנגלית, תרגומסלס. לא פלא שכולם נרדמו.
"בא לי שוקו חם... איפה ראלף?"
"Bitts me, אבל היי-הנה גיטרה!"
היא הובילה אותי לחדר שלו. היו שם פוסטי וראלף, מדברים. אוף, שיחזרו כבר.
חדר יפה.
היה שם ציור קיר על ארון, וכמה פוסטרים, ומחשב, ואקווריום בגודל מצבה. היה שם איזה דג אחד, שנשבעת לכם היה ככה דומה לדוב פנדה. הו וול.
"תקשיב, אני יכולה..."
"של מי הגיטרה?!"
"האקס של אחותי. מה את יכולה?"
"שוקו חם?"
"אני יכולה בה?"
"בטח למה לא? אני אכין לך..."
"??"
"You Were Sayin..?"
"הגיטרה?"
"אהה!.. לא."
"למה?!"
"כי היא לא שלי?"
"Oh Please? אני לא יהרוס אותה..."
"אהרוס."
"וואטאבר."
"טוב, נוו..."
רצתי לסלון, וחטפתי אותה כל עוד היא חיה. זה לא ימשך עוד הרבה זמן.
חזרתי לחדר של ראלף, פתחתי. יש מצב לאקוסטית?
לא. קלאסית. נחייה.
גראנד שתתה, אני ניגנתי בגיטרה. היה כיף, למרות שהרוב יצא לי פאקינג איכס כי- א. אני גרועה וב. זה קלאסית, ואני אפילו עוד יותר גרועה על כאלו.
הם דיברו, אני נגנתי. לעצמי. כמו שצריך לעשות.
קצת איגלס, קצת פינק פלויד. כיף.
מתישהו עזבתי אותה, שתיתי קפה. היתה זריחה, לא משהו, אבל נחמדה. אני אוהבת בוקר.
סנוו ומול חזרו מהכפור.
"איפה הייתם?"
"פה, בגן."
"לא אצל שיפסה?"
"אה כן, לפני הרבה זמן."
"איפה היא באמת?"
"אה... בחוץ?"
"יושנת?!"
אלוהים, כמה מבטים זועמים.
"י ש נ ה !"
"לבד?"
"אהא."
"צחוקים איתה. איפה איטול?"
"הלך, אני משערת. עם קאת'י, לא?"
"מה זה?" אמרה מול והצביעה לכיוון הסלון.
"תפוחי אדמה. הם נרדמו, כמדומני."
"זה חתולים בצמרת?!"
"אה, זה."
"הייתי בטוחה תראה להם המסע המופלא, ראלף."
"אויש, ראיתי את זה!! איזה סרט יפה!"
"סרט חמוד."
"אחותי לקחה אותי אליו, באמצע הלילה."
"מה זה?"
"לא ראיתם את האנימה הזה?"
"נו?"
"הם מדברים על הסרט עם הכלבים והחתול, נו."
"המסע המופלא... הביתה?"
"אה. אז אה... על מה דיברתם?"
"סרט ממש יפה, ראלף-בוא נראה!"
"אוקיי."
"שוב, על מה זה?"
"את תראי."
אז ראינו. או שאולי אני אגיד, כולם נרדמו ורק אני, פוסטי וראלף, שמידי פעם התעורר והסביר כי גם לזה-לא היה תרגום. אוחחח...
סרט נחמד. של מיזאקי, שיזאקי אנעארף. אהבתי יותר את הנסיכה מונונוקי. כמובן, שהזכרתי להם את זה רוב הסרט.
היה שם נורא נחמד. הדלת היתה שקופה, ומידי פעם צפיתי בבחוץ. השמש רק יצאה, החיים התעוררו, והיה שם שובך עם יונים. פאקינג שובך עם יונים. How Symbolic.
אז שהסרט נגמר, הבאנו מצלמה דיגיטלית ובנו לצלם את זה.
היונים ברחו, אז צילמתי את פוסטי.
"הממ, זה צילם? הא, אני לא יודעת אם צילמתי או לא. נראה לי שזה מצלם בוידאו... ראלף, יש מצב שזה מצלם בוידאו?.. זה מצלם בוידאו! זה מצלם בוידאוו!!!!! אההה!! ראלף, תעשה פוזה סקסית. בעצם, אל. אני לא מאמינה, איזה כלי, זה מצלם בוידאו! זה מצ..."
וככה נגמר הסרט הראשון שלי.
אחרי זה גם הלכנו לצלם את שיפסה, שישנה 20 מטר מהחצר של ראלף, לבד, בשטח. רק היא, הפיתות, וחבילה של צלחות חד פעמיות.
עשינה משהו בסגנון פרויקט הכבשה מבלייר. יצא נחמד. בדרך חזרה צילמתי את פוסטי, מאחורה, 5 שניות לפני שהיא הרביצה לי.
איך לא קיבלו אותי לקולנוע, פשוט איך?!
אנשים התחילו לקום. רציתי לצלם אותם, אבל נגמרה הסוללה, ולפני שהספקתי למחוק סנוו העירה את כולם בצעקות "זהירות, יש לה מצלמה ביד!!".
Oh darn.
אכלנו ברקפסט, שבענו, נרדמנו על הדשא והלכנו הביתה.
ישנתי 7 שעות, אכלתי, עשיתי כלום ונרדמתי שוב.
מי אמר שיש לי בעיות, הא?
מחר: פעולה אחרונה עם זיגי.
וגם: שיעור אחרון בגיטרה. להשנה.
צירוף מקרים?: I Don’t Think So...
Need: טיונר, חזייה ולהתרחץ.
אוף, אני אתגעגע לזיגי.
ותודה שטסתם,
עננה.
נ.ב.-פוסט ארוך, לא?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
