יהיה קשה מאוד להכין ארוחת בוקר (לא קפה, לא דגנים, מה כבר נשאר?)

וגם ביצים יהיה נחמד.

דרושה: פרה. או סתם משק בית.

(בסוף אכלתי טוסט, היה משמין)

לא עוד לקום ב6 בבוקר אחרי לילה קסום של 'מה? אבל רק עכשיו שמתי את הראש על הכרית'.

לא עוד מפגשי בוקר שאתה צריך לעמוד באפס שעות שינה, ולצעוק חזק ובחיוך שיר קיצי חביב, וגם לשכנע אותם שזה כיף אפילו שהם עייפים כי הם קמו בשבע והלכו לישון ממש מאוחר, נגיד בעשר או משהו.

לא עוד חניכים שרודפים אחריך ומחבקים אותך ונוגעים לך בתחת, וצועקים עליך שאתה מדריך גרוע ושהם רוצים את הכסף בחזרה ושהם יתבעו אותך (יש לי עורך דין ואני לא מפחד להשתמש בו) ושחרא להם ואיכס פה, וחוזרים כל עוד מחדש.

לא עוד שעות של צרחות רק שיהיו כבר פאקינג בשקט ושיסתמו את הפה, ולא, לסתום זה קללה, קללה קללה קללה, ועכשיו אני פורשת, חהחהחה, חוסר כבוד טפו עליך.

לא עוד נסיונות כושלים של 'יש לכם חצי שעה לעשות מעגל', ושיט לא יצא.

לא עוד פעולות מפוצצות ואז בכי בחדר בוגרת של 'אסור לי להדריך אי פעם/ הם שונאים אותי/ אני חרא/ שימותו/ להשמיד!! להשמיד!!'.

לא עוד להדריך עם סנוו. (היום צעקתי עליה, לא זוכרת מה, המון, וגם פגעתי בכוונה, משהו בסגנון כל מה שאת עושה זה מגעיל, והיא נפגעה -דז'ה וו. טוב, עבר- והלכה הביתה וחניכים דאגו ואז חזרה ועכשיו היא אומרת שהיא פשוט כבר לא תחשיב אותי כחברה טובה כמו פעם, ומה כבר אכפת לי, במילא כבר אין לי רגשות מעבר לעצמי)

לא עוד ד'ניקים.

לא עוד שיחות הזויות עם ילדים מקסימים אחד אחד (שתיים זה כבר שואה).

לא עוד לראות אותם עושים מוראלים שהם המציאו לגמרי לבד או מארגנים אנשים אחרים לאחד כזה, מעבירים אותו.

לא עוד להתגאות בהם שהם עושים משהו ממש ממש ממש נחמד, כמו, לתת לך להכנס לחדר פעילות לפני פעולה או להניח את האבן שאתה שעה צועק עליו שיוריד.

או לראות שניים שהיו בריב לפני שנייה מתחבקים וצוחקים ומשחקים, או מנסים לספר בדיחות נוראיות עם יציאות טובות מידי פעם (למה בלונדינית מביאה קומקום לבית משפט? כי אמרו לה להביא עדים. ספרו את זה בקול, מקסימום, אם לא תבינו, יקחו אתכם לגהה, ושמה נו-רא מצחיק).

לא עוד סיפורים של חניכים מצחיקים שלא יודעים שהם כאלו, חסרי קורדינציה או טאקט או רגישים מידי או בכיינים מידי או דרמטיים או חמודים או תמימים מידי או סתם מחטטים כל הזמן באף.

אני כלכך כלכך כלכך הולכת להתגעגע אליהם.

והיום הם עשו מופע סיום. כמובן, לא אחד של כל הקבוצה, אלא 6 מפורקים כי אפילו ביחד הם לא יכולים לשבת (מה, 17, כבוד) (אז מה שכל פעילות הלכו כולם ועשינו הכל עם 3, היה כיף) (סתם, היה חרא).

אה, כן, מופע סיום.

2 הנחו, הבעיתי (מאחזק העין מלמעלה, שהתלבש כלכך יפה לכבוד האירוע ואפילו הסתרק) והמשועמם האנטי קצת (מוסקטר א') , 4 לימדו את ההורים מוראלים שאליהם הצטרפו כולם, ואז- 2 שיחקו כדורגל בעוד אחד מסביר למה כדורגל זה משחק בריאותי-ולא-גס-כוסעמוק,-שברתי-את-הרגל, ואחת (הנרקיסיסטית צובטת התחת) נגנה בדרבוקה והשניה (המעצבנת תחת) נגנה בחלילית. ואז היה מופע ריקוד של שתיים (התוססת מידי והשותקת נורא) ואז היה את ההכי מעצבנת ויותר מידי דרמטית וצריך להרוג אותה הכי מכולם ודורשת תשומת לב ומכות, שפרשה מכל דבר אפשרי, הצטרפה לכל דבר אפשרי, ואז עשתה שני סיבובים עם רולר שדורבנו לפני זה בחיבוקים וחיזוקים של כל חברי הבוגרת של 'את יכולה לעשות את זה! צאי לבמה, יהיה טוב, צאי, צאי כבר, צאי או שאני אדחוף אותך, צאי'.

ואז 3 שעשו קפוארה (מוסקטר ב', מוסקטר ג', והחסר קוארדינציה) והיה ממש יפה. ואז חסרים עוד שלושה: אחד פרש ללונה פארק, אחד היה בשבעה (הרגיש) ואחד בחו"ל (הפארש).

ועכשיו מסתבר ששנה הבאה אני מדריכה ח'. עם סאנד. חצי שנה ישבתי על הקומונרים חזק שאני אדריך ז', ממש, היה לי נורא חשוב, רק לא שכבה צעירה (וח' אי אפשר, בגלל שאחותי שם), ועכשיו הם שמו אותי בח'. מסתבר שהיה ז', ואז בסוף קרה משהו, והיו צריכים לשנות.

ובהתחלה היה אחלה, ואפילו הרגשתי טוב עם זה, אבל לאט לאט יש מועקה, כי כן נורא רציתי ז', וחיכיתי לזה, וח' זה גדול מידי, ושוב להדריך שכבה של אח? מניסיון קודם זה רע, רערערערע, פשוט רע, במיוחד אנטי-משפחתית כמוני, שכבר חברים שלה מכירים אותי כסוציומטית, ויפתחו שתי קבוצות, ומי יודע אם בכלל יהיו חניכים, שכבה מוזנחת, פשוט שמו את כל הקבוצה שלנו מדריכים את השכבה הזאת, ואני לא יודעת, ואני פוחדת, ודי, נמאס לי, לא רוצה שהקייצת תגמר, לא רוצה ששום דבר ייגמר, נוח לי, למה לשנות, העתיד מפחיד מידי, לא רואה מטר ממה שהולך לקרות, כי אין מטרים (בגטו) בזמן, רק דקות שעוד רגע זה עכשיו ועכשיו זה עבר.

נגמר.

מועקהמועקהמועקהמועקהמועקהמועקה. מחר צ'ופר בוגרת, הלכתי לעשות שעווה ברגליים, שערות קצרות מידי ותקועות בעור, רק חצי רגל ולמעלה גילוח, שלא לדבר על להוציא את אלו שמסתתרות, מועקה, הגוף שלי מגעיל, מועקה, אני לא מספיק מגניבה בשביל להדריך ח', מועקה, למה אני לא מקבלת שום דבר שאני רוצה בחיים שלי, אפילו שלא תמיד מה שרוצים זה מה שבריא וטוב, אבל עדיין, זה מתסכל, מתסכל עד אפילו כמה טיפות בעין, מעניין ממה, בטח מהרוח.

נמאס לי נמאס לי נמאס. מועקה.

ח' זה גדול.

אני מפחדת.

היי אתה, כן אתה.

האם תקף אותך במקרה חשק עז לקנות למישהו פרו?

לכולנו זה קורה. רצון לא ברור, כמיהה להוציא 55-אנלאיודעת כמה, שקלים (חדשים, ברור שחדשים), על המטרה הלא כזו חשובה אבל שתזכה אותך בתואר של 'די, אתה כזה נחמד?'.

נו, אז בא לכם להציע מנוי פרו למישהו?

וואי, איזה צירוף מקרים!! הנה, כאן ועכשיו, יש בלוג שכזה! שההדגשה שבו נגמרת ב18 לחודש הבא, ושוב, אני נורא חמודה. (נראה לי)

כן, אם נורא בא לכם, אז אני מרשה לכם להציע לי.

בבקשה.

יהיו כאלו שיגידו שזה בזבוז כסף, יהיו כאלו שיגידו שאני סתם מפתה אתכם להכנס באמצעים פרובוקטיביים כאלו ואחרים, יהיו כאלו שיגידו שיש עוד כלכך הרבה דרכים לבזבז כסף והם הרבה יותר חשובים מאחזקת חלון מסרים.

אתם יודעים מה אומרים עליהם. 'איכס, יהודים, בואו נהרוג את כולם'.

Oh, Please?

(רואים?! התחינה הזאת היתה הרבה פחות חמודה בלי הסמיילי הצ'רנובילי משהו הזה)

אז פרו יהיה נהדר, תודה. לפרטים-בכל מקום בערך.

(והבטחות מקיימים: ציצים. אפילו עם פטמות. שיהיה לכם לילה טוב)

The Swan:

זה מזעזע, פשוט מזעזע. (למי שלא יודע: תוכנית שמשודרת כרגע בYesreal, בה לוקחים נשים שכביכול מכוערות תחת ורוצות להיות יפות,, מבודדים אותם ממשפחה-חברים-מראות ומעבירים אותם סדרה של ניתוחים פלסטיים כדי ליפות אותם, ואז דיאטות וכושר ופסיכולוגים וכאלה, בכל תוכנית שתי מתמודדות בהן בוחרים אחת שעולה לגמר- תחרות יופי שבה תבחר ה'ברבור'. בקצרה)

איפה הייתי? כן. מזעזע, פשוט מזעזע. והקטע העצוב זה שרובן בכלל לא מכוערות. לא מכוערות תחת בכל אופן. יפות, אומנם לא (למרות שאתמול היתה אחת שהיתה ממש יפה. ואז היא החליפה את העור לפלסטיק, קורה) אבל גם לא מכוערות יתר על המידה כמו שמציגים אותן. יותר כמונו, אנשים נורמלים וקצת מוזנחים אסתיים, לא הכי לפי השורה. יותר כמוני.

...

מעניין איזה ניתוחים פלסטיים היו מיעדים אותי לעשות, עם צקצוק לשון וגבה מורמת. אף (יש דבר כזה הורדת אף?), שדיים, שאיבת שומן? מה? יש שם כמה שנראות ממש בסדר, ואפילו להן עושים שאיבת שומן. בטח משהו בשפתיים, כדי לסדר לי את החיוך, הוא די דפוק.

...

אולי אני צריכה ללכת לשם. (לא, זה השפלה, זה נוגד את כל אחד מהערכים שלך, זה דפוק, זה לא אמיתי, זה יורד במים)

אולי אני צריכה להפסיק לחשוב על זה.

עתיד:

לתחילת השנה אני אגיע יותר בסדר עם עצמי, כמו שקבעתי, מבחוץ ובפנים. אני אתחיל לעשות כושר (ברגע שההורים יסדרו את המנוי), ואוריד את הבטן שמשגעת אותי והצדדים, ובכלל, כל האיזור בין החזיה לתחתונים יראה טוב יותר. אסור לי להזניח את זה.

ואסתטיקה. תמיד אסתטיקה. תמיד היגינה. זוכרת תמיד צחקת על אלו עם כל המשחות והקרמים? נהדר. עכשיו גם את הולכת להיות כזאת. כן, חמודה, אנחנו הולכים להפוך אותך ל.. נקבה. עזבו נקבה, בת. קורה שהתכחשת למה שנמצא לך בין הרגליים, נמאס.

את צריכה להראות כמו בת.

להתנהג כמו אחת כזאת? לא חובה. אני חושבת שזה די יעצבן אותי, ואז נהיה ברוגז, אני ואת (אני).

טוב, אולי סכיזופרניה זה לא רעיון כלכך רע (זה כן) (סתמי).

גנר:

לא דיברתי איתו מיום שישי. אז צעקתי עליו, והוא אפילו לא התייחס. עכשיו הוא שולח הודעה פעם בכמה זמן.

מעניין אם זה חשוב לו. אני והכל. מעניין אם הוא מתיחס ברצינות למה שאמרתי וחושב על הכל, או בכלל.

מעניין אם הוא כתב על זה בבלוג שלו. מעניין אם הוא עדיין כותב שם.

חה, לכולם יש בלוג. כמה צריך, כמה (את הראשונה ללכת, את יודעת) (כןכן).

חוש הומור:

איך זה יכול להיות שאיבדתי חוש הומור? הציניות נעלמה פלאים, נשארה רק המרירות. זה רע, זה אפילו יותר רע ממה שהיה קודם.

בעצם, אני לא כלכך מרירה. רק קצת. בכל זאת זה טבוע לי באופי.

(יופי, הורים מפגרים)

(סתם. רואים?!?! איבדתי את זה טוטאלית)

והשאלה הגורלית היא: איך אני מחזירה אותו?

מגע משי:

מחר עושים רגליים, להלה, רגליים, להלהלה, רגליים, יהה.

היופי, הכאב, היופי, הכאב,

קרעעעעכצ'.

(הקול שעושה שעווה)

מעניין אם השערות שלי לא קצרות מידי שם.

חניכים:

מחר נגמרת קייצת, להלה, לא לקום יותר ב6 בבוקר, להלה, להכנס לשגרה של כלום, איכס, להלה.

ובערב כשרונות צעירים וצריך להעלות עם הפושטקים מופע. מעניין אם זה יקרה. מעניין אם הם לא ישארו איזה 4 בחדר וכולם יצאו החוצה לזרוק לחמניות על אנשים ואז לבכות שאין להם אוכל ושהם יתבעו אותנו וזה.

נה, שיהיה, העיקר שמחר זה נגמר.

קצת עצוב, לא? בוהו.

הרגלים נשכחים:

לתלות כביסה זה כיף. יוצא לי לחשוב הרבה, אני לא עושה את זה הרבה בזמן האחרון. או בכלל. או אי פעם. או בכלליות. או בירוק. רגע, על מה דיברתי?

(די, איבדת את זה. תפרשי בשיא)

(מה, הגעתי לשיא?)

(לכי לישון)

זה הפוסט ה500. כבוד או לא?