היום ראיתי אישה, מבוגרת יחסית, קצת שמנה, כולה לבושה בורוד, נוסעת על אופנוע ברחבי הישוב.

בלי גזענות נגד נשים מבוגרות שלבושות בורוד (או נגד אופנועים), זה גרם לי לחייך.

עוד חודש לחופש הגדול האחרון בחיי (הו, הדרמה), צריך להתחיל לעשות דברים, או לפחות להחליט מה.

וחזרתי מצ'ופר שהיה ממש טוב ולא כמו שנה שעברה שהיה מגעיל ובכיתי כל שניה כי לא הייתי מחוברת לבוגרת, השנה כן, מאוד, וזה טוב. אמרו לי הרבה מחמאות ודברים שמזכירים אבנים טובות (משירים על "את רזה וכוסית ולא מבינה", ושיחות שנגמרות ב"כל בנאדם אחר היה מנחם ומלטף לי את הראש, ורק את מראה לי את התמונה הכוללת" ו"יצאת כלה" ו"אתם בהחלט מהגרעין ה'שה, ואפשר לסמוך עליהם" ואפילו כמה "את יפה" בבריכה שפתאום לא היו לי משקפיים. תזכירו לי, הקיץ הזה תלבשי עדשות), ולא רק, היה גם משמעותי ואני מקווה שזה ישפיע על הקן שנה הבאה ויצא לי לדבר, אפילו שיחות סתמיות, אפילו כמה מילים יותר מ"מה נשמע" עם אנשים שלא יצא לי קודם. וזה טוב, זה מצוין.

ופתאום יש לי 15 ימים ריקים, עד פולין, כי לא יוצאים לי חניכים לטיול מים. זה פול. מה לעשות? אני רוצה לנסוע לאנשהו. אני רוצה תלאביב, וכנרת, ומשהו.

"היא יודעת מה היא רוצה, אבל בדרך הכל מתבלגן לה"

הקומונרית שלי, וזה כלכך נכון.

מה נשמע?

אני נמתחת בקייצת, בלי מילה. אתמול, אחרי א"ש לילה מפחיד אך משעשע (צעקתי פזצט"א, השתטחתי על הרצפה בעוד חבורת ג'ניקיות בהו בי ושאלו "מה זה פזצטא?")' והיום בשיט ביפו והחלפה בהדרכה בעוד כולם מסביבי מקיאים ורק אני מקפצת ושרה "כמו הים, כמו לב הים" (כי ליבי סוער בי כשהגלים מזיזים אותי מצד לצד, הו כן כן), ומועצת קן ולחזור הביתה באחד וOversleeping וטלפונים שצריך לעשות ואני מדריכת ח' כושלת, פשוט כושלת, וצריך לבנות חידון ולהתקשר לאחת המדריכות הקודמות שלי ולשאול אותה דברים ושיחה עם הקומונרית ועם מישהי שאני מחליפה מחר בהדרכה, ואלוהיי, מחר הקייצת נגמרת! ולחשוב שרק שבוע שעבר חזרתי מהמחנה, היום לפני שבוע, וכמה עברתי, פשוט מטורף.

ועוד פעולות לבנות לצ'ופר-כוונות, ועוד לנסות לרשום חניכים על הסף (כיאנוטפשותוכולםזונות), ולמצוא תווים לחניכים מחר ואת המשבצת הקבוצתית אלוהיי. קיצור, אני גרועה נורא ולא מאורגנת, וגם מכוערת להחריד, כי לרבע שניה שעברתי ליד המראה גרמה לי גרדת במחשבות מאחורה.

מאחוריי למישהו מהשיר שלנו יש לוקמיה במשחק מזעזע.

בא לי לדבר עם מישהו חיצוני, או פנימי כלכך, בא לי לאהוב, בא לי לתת, בא לי לצאת לטיול הזה ולהראות לחניכים שבכלל לא חניכים כרגע מהי האמת האמיתית, מהי מהות הקבוצה, כמו שכתבתי בסוף של אותו טיול בכיתה ח' ש"הטיול הזה, זה לא יאומן כמה שהוא עשה לנו, זה מדהים. הפכנו מ7 אנשים לקבוצה אמיתית, שלא משנה שאנחנו רק קבוצה אחת בשכבה, זה לא משנה שאנחנו לא 20, אנחנו אחלה קבוצה, אנחנו ה-קבוצה, מה שיש פה ביננו זו אהבה אמיתית" וזה בסוף כיתה ח', לפני שכל העולם פרש, לפני שהתחלנו לקחת על עצמנו משימה אמיתית. הייתי רוצה לגרום למישהו להרגיש, הייתי רוצה שמישהו יחשוב שאני יפה, כשהוא ילטף לי את הלחי ויכריח אותי להסתכל לי בעיניים, הייתי רוצה לצאת איתו לטייל ולקחת אותו למקום החדש שמצאנו מאחורי הבית החשוך, להחזיק לו את היד בלילה כשהצלליות מגיעות, שיחייך שאני מחייכת, שנצטלם בהרבה תמונות מטומטמות. ולהיות עצמאית כלכלית, ובעיקר לממש את עצמי, שהתת-מודע המודע בטוח שאני אוכל לעשות את זה רק בזוגיות כלשהי, ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה. או בחיים.

לא, אבל באמת שאלתי ואני רוצה שתענו. מה נשמע?

"אה, גם הסתפרתי"

"באמת?"

"אני נורא מפחדת. זה רק קצוות, אבל זה היה.. שלוש וחצי שנים"

"באמת, לא שמתי לב בגלל הצמה. חתיכת רעמה היתה לך שם.. אגב, נורא יפה לך צמה"

"כן, אמרו לי כמה פעמים"

"נורא נורא יפה לך"

שיחות גמר פגישה עם הפסיכולוגית שהשיער מגיע עד לציצים במקום לנשוק לתחת.

[עריכה: מישהו חורש לי על הארכיון באופן עצבני. היי, מה?]

בחיי, הבנתי, בערך

הבלוג "מוץ ותבן וגרעינים גם יחד" מובן שהוא קצר, כשהוא ארוך זה כבר עניין אחר, כי למרות העמידה בסטנדרטים ברמה טובה ובסטנדרט הדבק ברמה סבירה כשזה ארוך זה מבלבל ובסוף לא מבינים מי, מה ואיפה, ולפעמים גם לא מבינים מתי.

כוכבים: ***

ביקורת: לפעמים קצר קולע ולפעמים ארוך וצולע.

"שלום פפה. אני מיכל מהבלוג של מוץ תבן וזה. אני בת 16וחצי, האמת כבר אפשר עודמעט17, עולה לי"ב,עמוסה רגשית, מילולית. עד לפני כחצי שנה היתה לי כתיבה שוצפת בבלוג, עד שלפני כמה זמן החלטתי שלא תמיד מחשבות צריכות להתקשר למילים שיתקשרו למחשבות אחרות.

הבלוג שלי שייך לי כבר מעל לשנתיים וחצי, בדצמבר שלוש שנים. פעם הייתי כותבת בו בצורה מדוקדקת, לפעמים יותר לפעמים פחות, היום לא. אני לא כותבת בשביל שאתה תבין. אני כותבת כי המילים זורמות לי מהאצבעות, והן מעקצצות ושורפות ודומעות, וזו הבמה הכי נינוחה שלי. אני כותבת בשביל הקוראים שלי, 27 המקשרים ועוד מעט 50 אלף הכניסות. לא בגללם, בשבילהן, כי אני מרגישה שאני חייבת הסבר כלשהו, ואם לא, אתפוגג.

אני לא מסבירה במילים ברורות, אני מסבירה בשפה שלי. לא כולם מבינים אותה, אבל מי שכן מבין אותה, ואוהב אותי- אוהב אותי באמת. וזה כלכך הרבה יותר שווה מקישור בדף הראשי או 5 כוכבים.

אני מקווה בשבילך שבמקום קלישאות דביקות שכולנו יכולים לחרוז, כדאי לך קצת, לא יודעת, לקרוא ספר טוב. זה עדיף על לדרג חיים של אנשים וגמגום בכוכבים.

המשך חיים מעניינים."

למרות ההלם הראשוני שזה לא החרא שהתכוונתי להתעסק איתו, בסופו של דבר הייתי די מרוצה.

ואחד החובשים, בין האנשים המוזרים עלי אדמות, אפילו כתב לנו שיר בחרוזים. מעניין איפה זה.

לחניכים שלום.

לקחתי פסק זמן מהבית לכמה זמן.