מעניין איך היה אם הייתי בכלל נולדת בתקופה אחרת. היום בשירותים בביתי הצצתי במראה- קוקו מפורק עם קצוות שיער עבה שיצאה מהצד והפנים התמהוניות-כמהות שלי הזכירו לי איזה געגוע לא ממשי למאה אחרת. נגיד התקופה שבה בנות לבשו שמלות נפוחות ומחוכים צרים, שיערן בתסרוקות מסוגננות וכל אורח חייהן כזה מלכותי והדוק. מבינים מה אני אומרת?

למה לא? אין לי שפתיים עבות כאלו, אבל איכשהו יכולתי לראות את הפרצוף המחודד שלי בתור איזושהי נסיכה מארץ אחרת. אולי אפילו כזאת שאבירים מדברים עליה. מעניין מה הייתי חושבת על דברים כאלה של שויון. מעניין אם היתה לי דיעה.

או אחרת. שנות ה90 עם הגראנג' ופוזת ה'לא באמת אכפת לי' היו מתאימות לי יופי, לפחות לצד המיוסר שבי. שביל בצד, ג'ינסים קרועים (וגבוהים?), אודם אדום.. אני הכי דור הX, לפעמים הרגשתי שריד אחרון שלו בכל מיני שיעורים בכיתה, שאיכשהו כולם השלימו עם כל הניכור הנוראי הזה ורק מעלי זה פסח. רק העובדה שאני חנונית פחדנית שלא מעשנת בכלל.. סתם, האמת שאני ממש לא כזו מבחינה צורנית, אבל יש בי הזדהות עמוקה עם העשור הזה. קשה לי להסביר. בטח כזו שמתבגרת להיות יאפית מסריחה עם שיער מדורג ומשקפיים, כזו שבשיעורים באוניברסיטה קצת שוקעת במחשבות עם קצה של עט בפה ומחשבות שממש בנושא, אבל לכיוון אחר.

(איזה חמודה אני שאני חושבת מחשבות כאלו ואני עוד רגע חיילת. מכירים את זה שממש מתלהבים מדברים טיפשיים שטחיים כאלו? בכלל טינאייג'ריות זה משהו שלא כלכך יצא לי לחוות ברצף בזמן התיכון, אז קצת מותר לי עכשיו)

וואו, איזה מוזר שאני מתגייסת

בפעם הראשונה זה היה בגן ציבורי ביישוב. אני התביישתי והובכתי ונלחצתי עד עמקי נשמתי עד שהוא רכן אליי.

בפעם השניה זה היה ליד המחשב.

בפעם השלישית בחדר שלה.

בפעם הרביעית ברחוב קצת לפני שהגענו למישהו אחר. הוא חיבק אותי מאחורה, ואני הסתובבתי אליו.

בפעם החמישית באוטו שלו.

בפעם השישית באמצע הסלון.

בפעם השביעית באיזה מועדון ליד הבר.

בפעם השמינית באיזה מועדון ליד הכסאות שבצד.

בפעם התשיעית סתם באמצע איזה מועדון.

בפעם העשירית במיטה בחדר שלה, ברגע שהיא עזבה את החדר והשאירה את שנינו לבד.

בפעם האחת עשרה שוב באיזה מועדון.

בפעם השתיים עשרה בגג של עזריאלי. אני חושבת שאני יזמתי, למרות שהייתי נורא נבוכה.

בפעם השלוש עשרה בכביש בפאתי היישוב שמוביל לבית קברות.

בפעם הארבע עשרה שוב במועדון (פעם אחרונה, אני נשבעת! אבל הפעם הוא היה חתיך)

בפעם החמש עשרה על המיטה בחדר של מישהו אחר, שבכלל ישן עם עוד מישהי על הרצפה.

בפעם השש-עשרה על המיטה ליחיד בחדר הישן שלו. אחרי שיחה מביכה של שעה, אמרתי לו שיש לי ריח טוב ושינסה. הוא הריח את היד שלי ונישק אותי. זו היתה הפעם הכי חמודה והכי.. קסומה.

בפעם השבע-עשרה זה היה במיטה שלו. ממש נעלבתי ואני מניחה שזו היתה הדרך שלו לסתום לי את הפה.

בפעם השמונה עשרה ישבנו אחד מול השני על המיטה אצלו, התחיל אור בחוץ והיה נורא מביך. אני גם ממש מצטערת שזה קרה (כמו חצי מהרשימה הזאת, ולא כמו חצי מהרשימה הזאת. קשה לי להסביר)

וזהו. חבל שאי אפשר למחוק דברים, למרות שאת רובם אני לא זוכרת, שזו גם חצי נחמה.

איזה יום נוראי. איזה ימים נוראיים. כשההורים שואלים "מה עשית היום?" ואני מתביישת לומר שבעצם שום דבר.

עכשיו בבית. איזה יופי שחזרתי. אני לא מאמינה שזה קרה רק עכשיו. אני לא מאמינה שנשארתי סופשבוע במקום הנוראי הזה.

וואו, אני לא מאמינה שאמרתי את זה. וזה לא הרגיש הגזמה בכלל.

מוזר, אבל היום בנסיעה הביתה מב"ש דרך אריאל ראש העין וחזרה הביתה (אל תשאלו. דווקא היה מצחיק), אז הרגשתי הרבה יותר טוב משהרגשתי מלא זמן. משוחררת. אני כזאת. פן כזה באישיות שלי שמלא זמן לא נגלה. זה שיושב ליד הנהג ומנהל שיחה חברותית וקלילה, זה שיש לו חוש הומור, זה שמתקשרים אליו או פונים לדבר איתו כי מחזיקים ממנו. לא יודעת, אבל הרבה זמן לא הזכירו אותי את את דמותי בהקשר חיובי כלשהו, לפן הזה לפחות.

אז עכשיו אני בבית. בהתחלה היה נורא טוב, יש שלווה כזאת כשבבית, בחדר שלך, אפילו עם המשפחה.. לא יודעת. אבל אחרי כמה זמן שהתבטלו לי התוכניות הפרקטיות (וזה מוזר, לא פיללתי לכך שיתבטלו?), שיחה אחרי שיחה שעשיתי הבהירה לי עוד יותר שאין לי עם מי להיות היום.

וואו, וכמה אנשים נפנפו אותי בעצם. ולא מתוך רוע, יום שבת ב10 בערב אתה כבר מוצא לעצמך תוכניות. רק מדאיג אותי כמות החברים המצומצמת שיש לי, וזה מורגש כל פעם שאני בבית. וזה לא שזה לא עלי, כן? כמות האנשים שבחרתי לשמור איתם על קשר השנה היא מזערית. הממורמרת הבכיינית שבי יכלה להגיד שגם לפני זה לא היו לי מי יודע מה חברים, וזה משהו שהבלוג הזה נורא הקפיד לציין בשנים האחרונות, אבל זו גם הגזמה. כי.. אנשים הכירו אותי, הייתי מישהי מסוימת, זה שקר שנשארתי כל-יום-שישי-בבית, וכשיצאתי לא התייחסו אליי. באמת, זו באמת הגזמה. לא אומרת שלפעמים זה לא קרה, אבל לפעמים זה לא תמיד.

את רוב האנשים לא אהבתי, נכון. לכן גם בחרתי לשמור על קשר עם מספר כלכך מצומצם של אנשים. אבל לפעמים זה מבאס, שמקצרים ממקום אחד ולא מוסיפים מאחר.

מצד שני, גם מאיפה אני אכיר? אני כל הזמן חושבת על בני גרעין שלי ומרגישה.. מועקה? אפילו לא, מן שקיעה כזאת. בחזה, בכתפיים, בהכל. נכון, אומנם היום אני לא אצא, אבל המחשבה של לחזור מחר לבאר שבע, למשימה שלי.. היא מדכאת. ואני אוהבת את החניכים, באמת, אבל התחושה הכללית כלכך מבאסת (ואולי היא שלי?).

ושאני מדברת עם רותם או יונתן או אפילו.. ההורים שלי, כן, ואני שומעת בקול שלהם מן הערכה כלשהי אליי, כזאת שמביעים ברגילות, בשגרתיות כזאת שמדברים עם בנאדם שמכירים אותו ויודעים מה הוא ומה הוא לא, ואני מגיבה לזה, אפילו לא בקול, בראש, כלכך בציניות, כאילו- על מה אתם מדברים, מה זה חשוב בכלל, הרי אני כלכך גרועה..

ואני לא מבינה, איך הדימוי העצמי שלי כלכך ירד השנה?! כן, יש דברים שאני יותר בטוחה בהם, לפחות קצת התקרבתי אליהם מהבחינה הנורמלית, אבל הדברים שידעתי שהם אלו שאני, האסמכתא שלי בעולם אפשר לומר, שבגללם זה בסדר להיות אני, זה אפילו טוב, פתאום איבדו ממשמעותם. הדעות שלי, מה שלעולם לא התביישתי בו, אלא במקרים חיצוניים של חוסר בטחון ושיתוק כללי וגם לא תמיד, פתאום כבר לא כאלו נכונות, ויותר מידי פעמים אני מוצאת את עצמי שותקת כי אולי בכלל מה שאני חושבת זה ממש מטומטם... (?!?! אני!! זה בחיים לא קרה שלי. הייתי ילדה כלכך דעתנית, שמדברת עם אש במילים וברק בעיניים.. ואף פעם לא בקבעון. ומה אני עכשיו? כזו רכיכה..) או הקלילות שבי, שבכל זאת היתה בי, החיוך שהייתי מעלה על פני אנשים.. למען השם, יש לי חוש הומור! וזה שאני מצחיקה רק את עצמי, אולי זה לא אני שדפוקה? אולי אני צריכה להסתובב בסביבה שמבינה את החוש הומור שלי?

והמחשבות הנהדרות שלי, המהוללות, שפשוט לא מעניינות אף אחד.אפילו הן, אלוהים. ומה עוד נשאר ממני.

"אבל את חכמה", ומה זה עוזר לי עכשיו.. מה מתמטיקה תעזור לי בחיים. כל המשיכה שלי למקצועות ההומאניים, כל הידע שיש לי בהיסטוריה, ספרות, תנך ועוד כל מיני.. מה זה נותן יל חוץ מגלגולי עיניים כשאני מתחילה לדבר ולהסביר ולנתח (ואיך אני יכולה לוותר על זה? איך אני אשרוד בעולם בלי להבין אותו?! אתם לא מבינים שזה חיוני בשבילי כדי להבין איפה אני ולמה לעזאזל?) ושוב היא, ושוב אני.. ולמה זה לא נאמר אחרת? שוב היא! ושוב אני! ואיזה כיף שהיא איתנו ויש אותה! וכפרה עלי, באמת כפרה עלי. למה אף אחד לא מבין את זה?

(והיום באוטו ששרתי עם הפלאפון ויונתן אמר "איזה חמודה את" ואיך זה צרב לי עם מה שנאמר לפני זה באותו יום, כשמישהו אמר משהו אמיתי שהוא חושב בנימה צינית "מי ירצה אותך?")

ואני לא מבינה, אני כלכך גרועה? או שפשוט לא מצאתי את המקום שלי? ואני צריכה ללכת..

וההתקפי עצב הנוראים שיש לי לאחרונה. וזה מתגנב אליי כשאני לא שמה לב, ברגעי שקט כאלו שאני מבינה כל מיני דברים, לא ברור במה. ופתאום זה מגיח וממלא אותי ומציף ומעציב כלכך. ומי יבין מה זה אומר, שאני לא יכולה עכשיו לעשות כלום, שוב דבר מועיל, באמת אני לא רוצה, כי אני עצובה? ולמה המילה הזאת כלכך שטוחה, רדודה כזאת, מזכירה קצת ליצן או סמיילי שעושה פרצוף, ואיך זה מבטא את הרגשות האדירים שמציפים אותי, את כל השקיעה הנוראית הזאת שאני מדשדשת בתוכה.. ואני באמת מרגישה שזה קורה ואני שוקעת ואין לי כלים לכלום.

ומי יבין? ולא רק יגיד תתאפסי, או תכנסי לפרופורציות.. מה, אני לא יודעת שזה לא הדבר הנכון שצריך לקרות עכשיו? אני לא יודעת שאני צריכה לקום על הרגליים ולעשות משהו עם עצמי? אבל אין לי כוח..

בא לי רק לשקוע.. באמת. כלכך הרבה רגשות שליליים, כמו כוח משיכה עצמי אל תוך עצמי, לא יודעת.. וכמה שתי נקודות כתבתי פה?

ומי יבין לליבי?

ואיך אני אתגייס ככה, תגידו לי? ומה יהיה איתי בכלל?

ואיך נחזור ככה מחר לדרום? ולמי יש כוח בכלל..

(ויש לי הרגשה שעוד שנים יבינו כמה דברים עלי ועל אנשים כמותי ויגידו 'שיט, אולי היינו צריכים לעשות אחרת, אולי היא לא כלכך דפוקה'. וזה מאבק קטנטן ולא ממש מורגש בין שתי דמויות שעולות בי. הלוגית שאומרת שזה עוד לא הסוף, ואולי צריך לשנות צורה או שתיים או הכל, אבל יהיה בסדר, ויהיה טוב ודברים ישתנו ואנחנו נצליח וזה בסדר, את לא כזאת נוראית מותק! ואז כאילו מחליפה מסיכה [ואולי זו הדמות שיושבת על הכתף השניה?] ואומרת- מה הטעם? תסתכלי על החיים שלך. את לא שמה לב לאיזושהי חוקיות קבועה? לאיזו תבנית מאוד מסוימת של כשלון אחרי כשלון? עדיין לא הבנת את האקסיומה שאת? והמ זה משנה חוקיות שהכל כלכך נורא ועצוב.. האנשים באוטובוס, הילד שלבש חולצה של BOSTON שאת יודעת שהוא לעולם לא יהיה שם, העובדה שאת בבית ואין לך מה לעשות, הפרצוף הנוראי שלך.. או, והנה זה עולה בי עכשיו ושוב אני שוקעת וכל הזמן מחליפה מסיכות. אבל לא יודעת. מה יהיה איתי תגידו לי? ואולי איפה שאני זה בכלל לא המקום הנכון שבו אני צריכה להיות? ואולי להתפרץ ולחיות ולפרוח מבלי שאנשים ינזפו בי כל הזמן, זה דווקא מה שנכון בשבילי. מי יודע? רק הזמן יגיד. אני בעיקר מקווה שהשנה האחרונה או זמן החיים שאני אחיה ככה עד שאחליט אחרת לא יהיו כמו היומיים האחרונים בב"ש. שאני יודעת שהייתי צריכה לחזור, ואני רק אוכלת את עצמי על הזמן המבוזבז הנוראי הזה שבו יכולתי להיות ולעשות כלכך אחרת. וזהו. ביי)

'גרעין היקרים היקרים, התרגשתי מאוד היום לראותכם מאושרים, כמות שאתם. על כל מי שאתם. על כל היופי והצער והכאב והאמת שבכם. על עולם ומלואו שהוא אתם, שתמשיכו לחשוף ולהחשף ולגלות אחד בשני. אחד את השני. ולכן-עלו והגשימו!'

וואלה, באמת השתניתי.

מצחיק מצחיק ובעיקר מרגש.

(מן שלווה נעימה כזאת שלא באמת בא לך לכתוב עליה או בתקופתה.. שזה גם טוב. ניצחתי היום בבאולינג, איזו נוסטלגיה,את חברי לצוות 120-92. זה מגניב ולא צפוי, אבל אני אפסיק לדברעל זה עקב בעיות אגו שלו. מחר יום חדש ושבוע חדש ואני אצטרך לפתוח אותו בלקום ב5 בבוקר כפי שהתבשרתי עכשיו.. אז כדאי ללכתלהתכונן, לא? מי היה מאמין שזה כבר הסוף)

והיום הייתי בים, וכאילו כל אתמול בלילה היה הרבה פחות חשוב.

(אתמול בלילה? היום בבוקר)

והכל היה כזה הפוך. לחזור הביתה, להתקלח, להבין כמה הפה שלי מסריח ואיזה כאב ראש היה עכשיו. איזה דברים טיפשיים עשיתי הלילה וכמה שזה מוזר שזה באמת קרה. לרצות לישון. למשוך עוד כמה דקות על המחשב.

לראות שאבא התקשר 15 פעם ולנסוע למשרד הפנים. ולא להספיק בעצם. ולהרדם אמה פעמים באוטו, ולהיות כלכך עייפה.. ולנסות לכתוב אבל לא. ולהצטלם (זוועה. שונאת פספורטים. זה כלכך מביך), ולחדש דרכון, ולהגיע הביתה ואני הכי עייפה אבל להכריח את עצמי לכתוב 8 או 10 או 12 דפים על הלילה האחרון ומה שהיה שם לעזאזל. שזה לא יתמוגג לחלוטין, אבל כן. ולהרדם ולהרגיש זוועה, ולקום והגוף אל כואב, ומאוחר מידי, ואיך אני אגיע לים, ואני שוב אפספס ואני כזו ילדה גרועה.

אבל בסוף הגענו. לכמה, שעתיים? אפילו פחות. החוף היה מלוכלך, והחלק עליון היה קטן עליי, והתחתון היה בכלל בבאר שבע והמכנס קצת מוזר, אבל למי אכפת? די.

ולשבת שם, עם רותם ("רגע, את הולכת להשתחרר עוד שנה?!"

"אני אמורה"

"ומה תעשי אז?"

"אני בטח אחתום קבע, כי אני לא אדע מה לעשות"

"ומה עם אחרי זה? את לא יודעת מה תעשי בחיים?"

"אולי. לא יודעת"

"אבל רגע. אחרי שאת תשתחררי ותעשי ותעבדי ואני אעשה את שלי והכל.. אנחנו נמשיך להיות חברות?"

"אה, ברור"

"אז סבבה")

ואיפה הייתי? על החוף בעצם. ועל הרגליים שלי חול, והם הכי יפות ככה מלוכלכות. ואני הכי יפה ככה בתפאורה של הים, בתוך החול, בין סרטנים ובריזה ומחשבות. ואחרי זה היא מאיצה בי להכנס (הרי אני יכולה לשבת שם ולהמשיך לדבר על עצמי בנצח).

והים.. ואני הולכת בו בגלים הקטים שלו, וגלים חוזרים ממני לתוכו והרגליים שלי שוקעות בחול.

עזבו, היה לי הכי טוב בעולם ונתן לי הכי הרבה כוח (יותר מהפגישה עכשיו), ועל הזין שלי, הייתי לא הייתי עשיתי לא עשיתי.. יש מקום בעולם שאני מרגישה בו באמת בסדר, באמת מאושרת (לא אושר, אלא מן אישור טבעי כזה, שבעצם שם אני מרגישה שמותר לי להיות), ועוד החלטה: מעכשיו כל פעם שאני חוזרת הביתה אני הולכת לים. מוסכם? יופי.

אני צריכה לקום עוד 5 שעות, אפילו פחות, אז כדאי שאני אסדר תיק. חוץ מזה שאין לי כוח לכתוב אז אני אפסיק.

לילהטוב

וכמה פעמים דמיינתי את זה (וכמה פעמים ההפך?)

אבל גם את זה אני אדחיק.