לחץ וחוסר זמן. הרבה דברים שאוכלים אותי מבפנים ומבחוץ לאחרונה. אולי בתל אביב יצא לי לכתוב.

מוזר שאני כותבת ככה כאילו יש לי איזה קהל של קוראים שמחכה למילה שלי. כאילו אני מדברת כאן עם מישהו. כבר אמרתי לעצמי יותר מידי פעמים שישראבלוג מייצג הרבה בדידות, וכתשובה אמרתי לעצמי: אני חייבת לכתוב. זו האמת, אני חייבת חייבת לכתוב. אם לא אדבר, אשכח איך (וגם ימיני תשכח), לולא מילים אמוג גם אני, יתנדפו מחשבותי.

אני חייבת להגיד את דברי, והעולם חייב לשמוע. או לפחות אני יכולה לנסות שישמע. אני חייבת להניח את הדברים על השולחן ולהגיד: הנני. אם לא אעשה זאת, ארגיש שיכולתי ולא עשיתי.

אני חייבת קהל, ואני חייבת לכתוב. והמקום הזה, כמה שהוא מנוון וטיפשי אז הוא גם מפתח בדרכו את הכתיבה שלי. אולי אותי לא, אבל עם ההשלכות של זה נתמודד בהרחבה לאחר מכן. כרגע, כן, הבלוג הזה קיים, גם אם אני וחיי אפופים פה בערפל, ומה"מוץ תבן וגרעינים גם יחד" נשערו רק הגרעינים. ככה זה.

מאיפה זה בא עכשיו? מישהו שומע בכלל?

אומרים ישנה ארץ, ארץ שכורת שמש

איה אותה ארץ? איפה אותה שמש?

אומרים ישנה ארץ, עמודיה שבעה

שבעה כוכבי לכת צצים על כל גבעה

איפה אותה ארץ, כוכבי אותה גבעה?

מי ינחנו דרך, יגיד לי הנתיבה?

כבר עברנו כמה מדברות וימים

כבר הלכנו כמה, כוחותינו תמים

כיצד זה תעינו, טרם הונח לנו

אותה ארץ שמש, אותה לא מצאנו

אולי כבר איננה? ודאי ניטל זיווה

דבר בשבילנו, אדוני לא ציווה

ארץ בה יתקיים אשר כל איש קיווה

נכנס כל הנכנס, פגע בו עקיבא

שלום לך עקיבא, שלום לך הרבי

איפה הם הקדושים? איפה המכבי?

עונה לו עקיבא, אומר לו הרבי:

כל ישראל קדושים, אתה המכבי

אומרים ישנה ארץ

ארץ רוות שמש

איה אותה ארץ? איפה אותה שמש?

נתקלתי בשיר הזה ביום שלישי השבוע, שראינו עם החניכים באוטובוס סרט על מייקל לווין. לא שלא הכרתי את השיר קודם, אבל פתאום המילים שלו היכו בי, אתם מכירים את זה, שאתם מכירים שיר ופתאום אתה שומע והמשמעות או הנכונות שלו מחלחלת אליך באמת.

שאול טשרניחובסקי הוא בחור שאני מעריכה מאוד, שמצליח לקלוע נורא במילים שלו להרבה דברים שאני מרגישה ומאמינה בהם.

הרבה תחושות שיש לי על המדינה לאחרונה. גם על המסע שעברנו עם החניכים בשבוע האחרון (ונמשיך גם שבוע הבא), גם על המסע הכואב שעברו משפחות רגב וגולדווסר, ובעצם כל משפחות המדינה. המכה הזאת בבטן, כל השאלות הלמה בכלל.

אני חייבת לעשות מלא דברים, אצטרך לחתוך כאן. סלמאת.

זה היה צריך לקרות מזמן. לא יודעת עדיין מה ההשלכות של זה ובאיזה רמה בדיוק.

בכיתי הרבה. וגם הרגשתי טוב. באמת הייתי צריכה לעשות את זה מזמן, כבר יותר משנה זה על הלשון. האם אני שלמה? לא יודעת. לא תמיד אתה עושה בחיים דברים שאתה שלם איתם. ואולי זה גם טעות וזה בסדר. פשוט לא יכולתי יותר להיות שם, חלק מזה, מהמערכות יחסים האלו.. באמת. לא היה בריא לי.

(ואיך זה הגיוני שזה המקום היחיד בחיים שאני עדיין בוכה בו?)

(ואולי בשוונג של הלעשות את מה שטוב לי אני גם אעזוב את הבית ואת אסף ואולי גם את החיים בכללם?)

בכלל לא כזה טוב לי לאחרונה כמו הפנינים שאני שולה לכאן מידי פעם.

"מה? זאת חברה שלך?? sh'es way out of your league"

ואם כבר בציטוטים מחמיאים עסקננו אז-

"רגע, אל תזוזי. ככה, עם השיער, את נראית כמו הציור הזה של ונוס"

אם אני עוברת על רשימת "פיגועי התאבדות בישראל" ומסמנת אצלי בראש איפה הייתי ואיפה לא.

אני תוהה איך שרדנו, פיזית ומנטלית, את אינפאדת אל אקצה.

ועוד ידיעה שנזכרתי בה זה עתה: מפקד הבסיס שלי התקשר אליי השבוע כדי לשאול אותי ולבקש ממני באופן אישי לשקול מחדש את היציאה לקצונה. הם ממש רוצים.

(ולכל מי שתוהה: זה חיל חינוך, והוא כולה רב סרן. למרות שאני מתה עליו ויום אחד אני אתחתן איתו, באמת)

שוב זה?! אוף, מה עושים? חשבתי שהם עזבו אותי כבר כי התלבטתי עד אינסוף והם אמרו שאין טעם אם אני לא בטוחה, למה לתת לזה עוד פעם לבעבע? יא-אללה.

ועל חסיכה במים:

ב10 שניות שהברז פתוח בהם, הוא מוציא לאוויר העולם חצי ליטר מים. אם מילאתם פעם בקבוק קטן מתחת לברז כזה אז לדעתי הוא מתמלא בהרבה פחות, אז בפעם הבאה שאתם מצחצחים שיניים תסגרו את הברז בין ההרטבות.

ואני הכי נהנית איתם בעולם. ואפילו אתמול חשבתי לעצמי "אוי, עוד רק שלושה שבועות וזה נגמר" ובכלל התחלתי רק לפני שבוע.

איזה כיף.