היום אחרי שיחה ארוכה עם הפסיכולוגית שלי היא אמרה לי שאני דרמטית. וזהו.
לא מידי, זאת לא בעיה.. זה פשוט המצב. אני דרמטית ואני צריכה דרמה כדי לחיות.
כשאמרתי את זה לחברים שלי הם אמרו 'ברור' (והתכוונו: מה את משלמת כסף בשביל משהו שאנחנו אומרים לך כבר שנים), אבל ממש קשה להסביר שזה לא רק זה שאני לוקחת דברים קשה
אלא גם זה שכשבחוסר מעש אני נכנסת לדכאון ואכזבה מעצמי
שלשבת מול הטלוויזיה בסופשבוע זה שיא הכשלון האישי בעיניי
שהעולם חייב להיות סיטקום וכל סיטואציה משעשעת שתקרה לי תסופר אלפי פעמים לכולם, גם אם זה דברים שכל בנאדם אחר היה מדחיק אותם לנצח נצחים ("לא נורא, זה יכול לקרות לכל אחד.. אבל משום מה זה קורה רק לך" בשבילה גיבורים עפים)
שאם אני לא במרכז תשומת הלב= המצב החברתי חרא
שכשקורים לי דברים קשים, גם אם ממש נוראים, משהו בי קצת מוקל- כי זה הרי הייעוד שלי, כל הטרגדיות/ קומדיות האלו (נגיד כמו הסיפור של בלוטת התריס, שלא רצו לגייס אותי.. אז זה היה קצת נורא אבל גם קצת הרבה סיפור טוב. וגם איכשהו קרה שגם הפכתי לכוהנת הגדולה של בלוטות התריס ולכל מי שהיא עושה לו קצת בעיות מתקשר אליי שאני אסביר לו מה זה אומר 
)
וגם כי אני לוקחת דברים ממש קשה.
בכלמקרה, אחרי שדיברנו על זה אמרתי לה שאני לא בטוחה שהייתי משנה את זה אם הייתי יכולה. נראה לי ממש.. משעמם. זכור לי העולם בטירונות שהכל היה על מי המנוחות ולא קרה כלום, והחיים היו כלכך רגילים ואף צבע לא קרא לי מהרחוב ולחש לי 'תתרגשי'. לא בטוחה שאני רוצה את זה. וכמה פעמים אני ושמרית רבנו כי היא אמרה שאני מגזימה וזה בלתי נסבל ואני אמרתי לה שאני לא יכולה לזכור אחרת, ככה אני וככה אני רואה את הדברים. כמו תאטרון כלונסאות (זה זה שהם הולכים על קביים? אם לא אז זה מה שהתכוונתי, וכלונסאות זו מילה יפה). אחרת זה פשוט.. משעמם.
אבל שוב, זה כנראה כי אני דרמטית.
קניתי שמלה, לראשונה בחיי (חוץ מהנשף, אבל אז הייתי חייבת ובכל אופן לא מצאתי לאן ללבוש אותה מאז). היא בצבע טורקיז עם פרחים לבנים, ולמרבה הפלא גם נראית עלי טוב.
(אין לי.. טליה נראה לי? יש לי מבנה גוף מוזר ולא נשי בעליל שהוא רזה יחסית- חזה ממוצע מינוס, רגליים חטובות, ידיים רזות- ובטן רחבה ולא פרופורציונלית לכלום. ואין לי תחת. נוסיף לעובדה את מחייתנו בעולם קפיטליסטי שסוגד למבנה גוף בעל מידות אחידות ומייצר בגדים בפס ייצור במידה 32 [סקאלת המידות 36-44], זה תנאים שמאוד מקשים על למצוא בגדים בשוק, שלא לדבר על שמלות)
אז זהו, זהגם אירוע מרגש כי מלא זמן רציתי ולא מיציתי, וגם.. אנילובשת אותה עכשיו בעצם. 
והיא גם עלתה מחיר סביר מאוד (הייתה אמורה לעלות 250 ואז פתאום גיליתי שיש לי הנחה של 50% וקניתי ב125)
ומכירים שקונים בחנות מסוימת ויום אחרי זה עוברים ליד החנות עם הבגד אבל לא נעים לכם שיראו אתכם בחנות ויחשבו 'מה, אין לו עוד בגדים?'?
וגם היום אכלתי גלידה בטעם 1. במבה נוגט 2. מקופלת לבנה 3. קרמשניט!
איזה כיף לחיות בציוויליזציה.
וגם לקרוא זה כיף. מאז שסיימתי את שואה שלנו לפני שבועיים(התחלתי ביום השואה תשס"ט. סתם, זה עכשיו, אבל לשנים עבריות תמיד יש נופך ארכאי..), הספקתי לקרוא גם את
שירת הסירנה
האלים משתוללים
ועכשיו את בשבילה גיבורים עפים. איזה כיף לקרוא.
'האלים משתוללים' אגב, על אלי המיתולוגיה היוונית שחיים בלונדון ומשתלבים בעולמנו אנו, ועושים את זה פשוט נורא, הוא ממש קליל ונחמד ושנון, אבל בספרים זה כמו בני זוג- מכירים שאתם בזוגיות ארוכה ואמיתית לתקופה, ואז היא נגמרת, ואתם יודעים שתהיה איזה תקופות של סטוצים חסרי משמעות או דייטים קלילים עד שתמצאו את אהבת חייכם הבאה ותתחייבו באמת?
ככה זה גם עם ספרים. ככה אני מאז 'אישה בורחת מבשורה'. כבר.. שנה בעצם.
דויד גרוסמן, מה הכתובת שלך כבר? המכתב כבר רשום, רק צריך לשים בול ולשלוח.
לפני כמה זמן ישבתי אני ודור בים, קראנו אגי משעול ודיברנו על פסיכולוגיה, ואז הוא שאל אותי איזה תרופות אני לוקחת.
"אני לא" עניתי לו והוא ממש התפלא. כל השנים האלו, כל החרדות, הדברים- ואני לא לוקחת תרופות?
משכתי בכתפיי. "אני לא חמורה מספיק"
(לזכותו ייאמר שהוא גם מגנט לבחורות קצת דפוקות. בצורה העוד חיננית)
וחשבתי על זה הרבה מאז. אני צירוף מקרים של הרבה בעיות לא חמורות.
יש לי הפרעות קשב וריכוז
והפרעות חרדה
וחרדה חברתית
וההורים הכלכך שונים שלי (אחד מהשני, ממני, מהעולם הנאור)
וטראומות כיתה ה'
אפילו בעיות מוטוריקה עדינה (האבחון היחיד שעשיתי בחיים, חברים) שזה אומר שאני גם לא יכולה לעשות שום דבר יפה סתם, וזה גם גורם לי להיות תלויה באנשים.
כל אחד מהדברים האלו הוא לא יותר מידי חמור בעצמו:
ליקויי למידה מעולם לא היו לי
הצלחתי ללמוד איך נושמים בלילה, ואפילו לישון בלי אור
אני חיה חיי שיתוף שזה אנטיתזה מוחלטת לבריחה מהעולם
אבל ביחד- בחורה לחוצה, מבולגנת, לא אחראית, לא חברותית, שעוברת מקומות באוטובוס ולא נוסעת לשדרות, לא סומכת על אנשים או הכי תלויה בהם בעולם, נוודת נצחית בעולם ללא אהבת אם או אב פנימית שאפשר להשען עליה.. נוסיף לזה דברים קטנים כמו תווי פנים לא קונבציונלים, ילדים מגעילים, ואפילו כתב יפה אין לי- זה הרבה חוויות קטנות ומעצבנות שביחד- אני בלתי נסבלת. או ממש כבדה לזולת. וגם דרמטית, כפי שנזכר לעיל.
וכבר יותר מידי זמן אני נתקלת ביותר מידי כתבות בסגנון 'רק בגיל 50 גיליתי שיש לי הפרעות קשב וריכוז, התחלתי לקחת ריטלין והחיים שלי השתנו- פתאום אני חושב' וקצת נמאס לי. כל הזמן לא להספיק, להתאכזב, להיות מוצפת בדברים וללכת לאיבוד. לא רוצה להגיע לגיל 50 ולחשוב- בעצם אני לא דפוקה. אפשר אחרת.
אז העליתי בפני הפסיכית היום את האפשרות שאני אתחיל לקחת ריטלין או משהן בסגנון.
אני לא אגיד שאני בזה בלב שלם. אני מתה מפחד. בפעם הראשונה והאחרונה שלקחתי ריטלין קרו 2 דברים לא נעימים. השני היה התקף חרדה לא פרופורציונלי ולא מהעולם הזה שכלל לברוח מהבית, לעלות על כסא, לבכות לרעוד ולא לנשום במשך חצי שעה- בגלל ג'וק שהלך על השיש.
הדבר הראשון שקרה הוא שהפסקתי לחשוב. כאילו- יחסית. כשאני חושבת בדרך כלל הראש שלי שורץ באלף מחשבות שאת כולם אני שומעת ביחד, שמידי פעם לאחת מגבירים את הווליום. הפסיכית הבינה את זה עוד בי"א אחרי 2 פגישות איתי, שאני חושבת בשורה- הכל קופץ לי ביחד לראש- ולא בטור- דבר אחר דבר.
בכל אופן, נראה לי שחשבתי בטור. חשבתי מחשבה. ואז עוד אחת. ואז עוד אחת. ניסיתי להזכר בדברים ואז הצלחתי. לא כלכך ידעתי מה לעשות עם עצמי. אני לא בטוחה שזה היה טוב. מאוד.. משעמם. מאוד לא אני.
בכל מקרה, בינתיים זה רק בסימן שאלה כל הסיפור, גם אני בספק אם ההורים שלי יממנו את זה- הם חושבים שכל הקטע הזה של פסיכולוגיה זה שטויות. במיוחד ההפרעות קשב שהם מסרבים להכיר בהם. לא אובחנתי מעולם אבל אחרי שיחה הראשונה עם הפסיכולוגית אז לפני 4 שנים, שהזכירה את זה כדרך אגב כי היא היתה בטוחה שאני יודעת את זה- ככה זה היה ברור לה. ולכל בנאדם שפגשתי בעצם, או לפחות כאלו שביקשו ממני עשרות אלפי פעמים להעביר את המלח. אבל ליקויי למידה אין לי ואת הביה"ס עברתי בקלות יחסית, ולעומת השני אחים שלי שהתקמבנו עם זה+ הארכת זמן- אני בעיקר סובלת מאיזו תת היפוכנדריה נפשית, או מחפשת תירוצים ללמה שכחתי את האור דולק והדלת פתוחה, ואיך הגלידה הגיעה למגירה של הסכו"ם (סיפור אמיתי 
).
זהו.
אני כבר די עייפה בעצם.
מחר קומונה, וזה טוב, כי עשיתי.
מקווה שתלמדו ממנו ולא תקחו תרופות ללא מרשם סתם כי אתם תוהים מה יקרה. וגם אל תשתו ותנהגו. וגם לא לעשן סמים!
העיקר שהתיישבתי לכתוב.
סופשבוע רגוע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
