הכל יפה בארה"ב. אל.איי היא סוג של דיסנילנד למבוגרים. אנשים פשוטים נורא. מזג אוויר מושלם ("לא נעים לי לגור פה שבמקומות אחרים בעולם המזג אוויר ממש גרוע"), יום אביבי בחורף.

כל מה שאני רוצה זה להזכר בך ולהתאבל עליך ועלינו ועל הקשר המדהים הזה שהיה ואין לי שניה לבד. יש יתרונות לטיול עם המשפחה, זמן לעצמי אין.

"את עדיין החברה הכי טובה שלי"

"אני עדיין החברה שלך"

"נכון"

"נכון"

תום שאל אותי איזה הפסקה אני מעדיפה, של רוס או של רייצ'ל.

(עניתי רוס)

"זה קצת מפחיד שמישהו יסתכל ויראה את השברים שבפנים"

עריכה: אני לא חושבת שאני יודעת לפלרטט ואני לא חושבת שאף פעם ידעתי. אני חושבת שזה כמו שאני לא צוחקת מנימוס או שותקת כשצריך, לא מבינה את המשחקים האלו וגם ברגעים שאני מבינה אני עושה אותם בעילגות.

קשה לשמור בבטן, קשה לי לתפקד כשאני מבולבלת. פלרטוט מבלבל אותי. לא ברור לי מה קורה. לפעמים אני בוהה בבחור שמולי ושואלת 'מה?'. לפעמים אני בכלל לא מבינה שזה קיים.

כשאני מעוניינת אני מבטאת את זה בדרכים הכי פרימיטיביות שקיימות: אני מסתכלת אל הבחור, אני משהה את המבט, אני מחפשת בקרבתו, אני שופכת את עצמי לפניו. אז הם בורחים ומעדיפים את אלו שצולפות בהם במילים. אני מסוגלת לעשות את זה, כי אני חדה וחושבת מהר ומשתמשת במילים נכון. בהרבה תחומים בחיים אני שנונה וחריפה. אבל אני לא רואה מה הטעם בפלרטוט. אולי אני מגזימה ועושה את זה לפעמים למרות שכרגע אין לי זכרון מזה. בדרך כלל אני נבהלת ובורחת או משתמשת במילים בעוצמה שהיא מעבר למקובל. לפעמים אני משתמשת בזה כדי להעיף טיפוסים לא רצויים. אולי בגלל זה זה לא עובד טוב.

היום ראיתי אותם מפלרטטים. מוזר להיות הצלע השלישית. מה אני אמורה לעשות או להגיד? אם אשתוק זה יהיה ברור מידי? אני גם רגילה לדבר על עצמי וזה עושה אותי בלתי נסבלת. כל הפעולות האלו שאנשים עושים ומעולם לא גילו לי איך, כמו לחלוף על בנאדם שאני מכירה בבוקר (מה אומרים?), או לפגוש אותו אחרכך באוטובוס (איך שומרים על שיחה?). פעולות קטנות שמחרידות אותי. אני נפתחת מהר מידי לאנשים. אני דווקא סוכרת על עצמי זמן רב, אבל כשזה נפתח כאילו הגוף שלי הוא התיקים האלו שעשויים רק מריץ'-רץ' ואני נפרמת והופכת פסים צבעוניים וכל תכולתי נשפכת על השולחן. זה לא מחמיא.

אני משקיעה כלכך הרבה זמן בבחירת בגדים ועגילים ובסופו של יום אני מגלה שאני זו שלא מחמיאה לעצמי.

הסיפור הזה מאוד מבלבל אותי. רוב הזמן אני מתבאסת שהוא בטח לא רוצה וברגעים הבודדים כשאני מרגישה שאולי מתעוררת בו מחשבה אני מבינה שעדיף לכולנו אם הוא לא ירצה. כי מה זה טוב עכשיו, גם באקלים הזה שאנחנו חיים בו, זה פשוט בלתי אפשרי.

רק לפעמים בא לי לגעת בו, עכשיו אני חושבת לחי וזה נשמע לי קצת מוזר, אולי ביד (קלישאה), אולי בסוף של השוק (שלא יעוף לי) ולהגיד לו שהוא מרגש אותי מאוד. אבל זהו.

עוד לא החלטתי מה אני חושבת על מאבק הדירות. אולי אני אגיע להפגנה היום ואולי לא. בינתיים לא, כי הבטן שלי הכריזה על סכסוך עבודה, ובצדק.

אני כן אגיד מה אני חושבת על הסיפור של חן אפרת.

בחודשיים האחרונים אני סובלת מכל מיני מגבלות אכילה. בינתיים אנחנו מנחשים שזה ריפלוקס. זה לא קל לי בכלל, כי אני מאוד אוהבת לאכול ואני גם מאוד אוהבת להתענג על אוכל, והחודשיים האחרונים היו און אנד אוף של לנסות לשמור ובעיקר לא להצליח. יש דברים שבאמת הצלחתי להפחית, יש דברים שפחות. 

אבל הכי מרגיז אותי להתיישב במסעדה ולבקש 'בלי עגבניות' והמלצרית מהנהנת והסלט או הסנדוויץ מגיעים עם. כנ"ל לגבי מים בלי פרוסות לימון שאני תמיד מבקשת וכמעט תמיד זוכה להתעלמות. או לגלות רק אחרי שהזמנו שהמנה מכילה איזה משהו שאחד מאיתנו לא אוכל בשום אופן ולא חשבו להזכיר את זה בתפריט. זה מרגיז ומעצבן, ועם כל הלחץ והאחריות שמופעל על מלצריות, זה הבסיס. את הקשר בין הלקוח למטבח, את צריכה לדעת מה יש באוכל שאת מגישה ומה אין. 

ולא, אני גם לא חושבת שאנשים אלרגנים צריכים לאכול רק בבית. פשוט צריכים להתחיל לקחת ברצינות את האנשים שעומדים מולך בקשרי עבודה או בכלל בכל מקום בחיים. אנחנו כלכך אדישים ואנשים רק מעצבנים אותנו כי הם עומדים בדרך ל'אני'. ואנשים נפגעים מזה.

אולי קצת הגזמתי, אבל ככה אני מרגישה.

אתמול שתיתי מלא יין. אני אוהבת יין אדום, הוא גורם לאנשים להיות יפים מאוד בעיני.

והייתי בשלב כזה שהיה לי קשה להעיד על עצמי אם אני מקסימה או מגוכחת. וחבל, דווקא אתמול לא רציתי להיות מגוכחת.

ואחרכך קמתי באמצע הלילה והקאתי המון. זה הפעם השניה שהגוף שלי לא מוכן לעכל יין אדום. אין לי כוח להבין את הרמז.

פגשתי מחוץ לעבודה מישהי שעובדת אצלנו. את אחת המאבטחות, למען האמת. ואמרתי לה שלום והיא אמרה לי: תקשיבי, אני חייבת להגיד לך, אני מסתכלת עליך כל פעם ואת פשוט מדהימה! את פשוט עושה עבודה מדהימה ומדריכה ממש טוב ואני מרותקת ממך כל פעם מחדש!

זה היה נחמד ובאמת עשה לי את היום. לפני כמה חודשים עברתי תקופה קצת מבאסת בעבודה, שהרבה דברים התפקששו לי ולא כ"כ סמכו עלי ובאופן כללי לא הרגשתי כ"כ טובה. ואני חושבת שזה בסיסי, שבנאדם ירגיש טוב בחיים שלו. כלומר, במה שבחרת לעשות, אתה לא יכול להרגיש רק גרוע עם זה. זה לא חיים ששווה לחיותם, אתה רק מאוכזב או רק מחכה שהדבר הזה שאתה בו עכשיו ייגמר (צבא, עבודה, לימודים) כדי שתוכל להתחיל עם החיים האמיתיים. למרות שהם דווקא החיים שלנו בעצם. ובערך חודש לפני שהקיץ התחיל ממש התאפסתי על עצמי והבנתי כל מיני דברים ועכשיו ממש טוב לי. אפילו כשאני חושבת על שנה הבאה כשאני אתחיל ללמוד ושאני אצטרך לצמצם את העבודה לפעמיים-שלוש בשבוע זה קצת מבאס אותי. 

זה מאוד משמח.

אחרי שדיברתי עם אלון היום חשבתי על איך הייתי מגדירה את הקשר איתו במילה אחת. אני תמיד חושבת שזה היה עירום. ואז ניסיתי לחשוב על עוד קשרים שהיו לי.

עם אסף ההיגיון הציע מין, אבל שניה אחרכך חשבתי שתל-אביב אולי משקפת את הקשר הזה יותר טוב. כי הקשר עם אסף היה גם עם תל אביב, ולהסתובב בדיזינגוף בלילה ולא להחליט מה אני חושבת על העיר הזאת.

ואצל תום מיד חשבתי: אהבה. ואז חשבתי: ראשונה.

וזה היה אמיץ מצידי. המילה אמיץ עולה הרבה לאחרונה בנסיונות שלנו להגדיר דברים. דור אמר לי: את עושה דבר אמיץ. לחזור לגור לבד. בנות מהעבודה שמתחילות טיפול אורתודנטי מקבלות השתאות והערכה מכיווני. הצורך הזה להגדיר פעולות שלנו כאמיצות, כשאנחנו רואים את המציאות נכוחה או עושים משהו שאנחנו צריכים לעשות, רק מראה באיזה עולם פחדני ומאונן אנחנו חיים. הרי ברור שאני צריכה לעזוב את הבית הזה כבר, הבית הזה זה כמו מיטה חולה, הדינמיקות מרטיבות את הקירות ומותירות בנו עובש. זה הדבר הנכון לעשות, אנחנו חיים מתים, ישנים גב אל גב.

כבר עשיתי את זה בעבר. גרתי לבד, וגם הייתי לבד, וגם הייתי בודדה, וגם בישלתי לעצמי ארוחת שישי והצטנפתי במיטה גדולה. להגדיר את זה כאמיץ נותן לי יותר מידי לגיטימציה לחזור לחיק המוכר של ה..

אין לי דרך אחרת להגדיר את זה, אבל נישואים.

ואני עוד לא רוצה שנהיה נשואים.

אני מציפה כי פתאום הבנתי שאני כבר לא כותבת. כלומר, חלמתי בהקיץ במקלחת שאני עושה טיול בארה"ב לבדי ואני כותבת יומן אינטרנט על כל מיני אנשים שאני פוגשת, וכל הסיפור שלי מוכתם בשמות אמריקאים כאלו. אני תמיד מספרת סיפורים, גם ששואלים אותי משהו פשוט, ואני מזכירה אנשים כאילו כולם מכירים אותם. בגלל זה חושבים שאני מדברת הרבה. אז כמו שפה יש לי מאיה ודור ותום ודרור ונועה ובר ושמות עבריים כאלו, מחוספסים, שמות שמשתרגים על בתים ונטועים באדמה, אז שם יהיה לי ספנסר וג'ייקוב ומארק ודיוויד (אני לא בונה על חברות בנות), ואני לא אפחד לכתוב את השמות האמיתיים שלהם כי הם לא ידעו לקרוא אותי גם אם ירצו, ואף לא אחד מהם יצליח לבטא את השם שלי כמו שצריך, מיכל, הם יאבקו עם הכ' במעלה החך ויבטאו אתת  זה בהשתאות, שם כלכך ישראלי, שם שאומר אני מכאן, שמוריד ממני את כל החשדות, שם כלכך טבעי כאן שהוא אפילו לא בנאלי, שאני מציגה את עצמי ובתת מודע משווים אותי למיכליות אחרות שהם מכירים. היא מיכל, היא בסדר, למרות שאנחנו תמיד משוגעות. מיכלי, נוזפים בי לפעמים כדי להזכיר לי את מערך הכוחות, מיכלי, מלטפים לי את הלחי שאהבה, אף אחד לא יכנה אותי כך בחיבה (קשה לקבל משהו שלא מצליחים לקרוא לו בשמו).

ואז הבנתי שכבר עשיתי משהו דומה וחייתי בחו"ל, זו מחשבה שמעירה אותי מהרבה הזיות, וגם אז לא כתבתי. אני כבר לא כותבת. לא כתבתי שם ולא כאן. אני לא כותבת בסקאלה של 35 מעלות, לכאן או לשם. ושאני מאבדת משהו שהחיים שלי סתמיים בלעדיו. שהם סתם. לא חיים שכדאי לחיותם.

וזה תמיד הדבר היחיד שהיה לי, המילים. ובתור כישור יחיד, הוא לא כזה מדהים. אולי בוסרי תהיה מילה טובה יותר.

אז אני לא סוכרת את כל השלשלת מילים הזאת מהימים האחרונים, כי אם יש משהו שלימד אותי הטוויטר זה שאם קיים ריבוע ריק אני אמצא את הדבר המתאים לכתוב בו.

והבלוג הזה חסר לי קצת.

(לפחות עד הטיסה בשבוע הבא)