הפוסט הבא הוא לא פוסט מעניין. מה לעשות, אני לא בנאדם מעניין. איתכם הסליחה.
דונט ראן, עננה איז כאן.
כן כן, גבירותי ורבותיי, חבר המושבעים ובננה-לא צריך לפחד יותר. זהו, נגמרו הימים חסרי הבטחון, נגמרו הלילות שמתחבאים מתחת לשמיכה ושואלים "עד מתי?!", נגמרו האחריצוריים רוויי התרבות של צפייה בפיג'מות, כי סוף סוף, אחרי שבוע קשה מאוד-חזרו העננים אל שמי הארץ.
מיס עננה גריי האחת (והתחת) נחתה בשלום וברכה בנתב"ג, אחרי שבוע של אכילה מופרזת של גלידה להמונים.
היה רע, היה טוב, היה הרבה חוויה משפחתית (וזה לא משו) אבל הנה אני כאן.
אומנם כבר שלושה ימים אני כבר מסתובבת בארץ בלי להגיד שומדבר, אבל נדלג על זה, ונכתוב כבר את הפוסט המטומטם הזה. כי אין מה לעשות-כל איטליה אני רק מתכננת את זה בראש.
אז קודם כל, אני רוצה לשמוע "ברוכה הבאה עננה!".
דאט'ס רייט, רק תאמרו את זה "ברוכה הבאה עננה!". אני לא אמשיך עד שאני לא אשמע את זה.
נו? מישהו?
אוח, ידעתי שאני צריכה לעשות הכל בעצמי. ברוכה הבאה עננה.
תודה, נשמה. :)
אז תופים, חצוצרות, חמת חלילים...
עננה באיטליה.
הפוסט.
החדר האינטימי שלי, 3 איי.אמ. לפי שעון ישראל, ישראל, לילה.
על המיטת יחיד בחדרה של עננה יש גוש חקלאי מוזר ולא ידוע, בעל הרבה גפיים ושיער. במבט יותר בוחן אפשר להבחין באחיות לבית משפחת גריי, עננה [15.5] ואיריס [12.5, בהבדל של שבועיים] מכורבלות אחת בתוך השניה כמו כרוב של אחרית הימים.
אכן, איזה בעסה להיות כרוב.
האמא של שני היצורים הללו שמכורבלים עכשיו על המיטה (ועד היום מנסה להפטר מזכויות היוצרים) נכנסת לחדר ומתמוגגת למראה ההתכרבלות הזאת. רק שלא תבינו לא נכון-חמוד זה לא בדיוק. השיתוף פעולה הזה על החצי מיטה זה לא מן סוג של סוציאליזם ליצור עתיד חם יותר-זה בסך הכל שאיריס נרדמה באמצע הספיד, נמרחה על המיטה וזרקה את עננה לקצה, שכבר פיתחה אינסטינקט בסיסי של חריפּה תוך כדי שמירה על שיווי משקל.
בום, לא עברו יותר משתי שניות (טוב נו, כן עברו) וכל המשפחה כבר על האוטו האדום של אבא של עכלה בדרך לנתב"ג.
תורים, חתיכים, בדיקות בטחוניות ופקיד אחד שחקר אותנו ונראה קופי טום קרוז. רר. אבל טום קרוז דווקא לא עושה לי את זה.
ואחרי הפקדת המזוודות במקומות בטוחים יותר עלינו במדרגות הירוקות אל הדיוטי פרי הנכסף. המשמעות האמיתית של פלאנט אצל Stairway to Heaven.
ברחתי מהפמיליה, ושוטטתי לי שם. בין בשמים לטובלרון, הגעתי סוף סוף לחנות הנכספת והרצויה-מוזיקה.
משוטטת בין דיסקים, לדיסקים, עברי ולא עברי, אותיות ואביב גפן-הכל פרוש על חנות קטנטנה ונחמדת. מחפשת את מה שאני רוצה, אבל לא מוצאת כלום.
"סליחה?" תפסתי את אחד העובדים שם "איפה הדיסק החדש של רדיוהד?"
וול, לילד פתאום היה אור בעיניים, והוא גרר אותי לפינה של החנות, וסיפר לי כמה זה דיסק פנינה.
"ממ... תודה" אמרתי, בודקת את המחיר של הדיסק המדובר.
16.90.
Yeah! I can Bring two of my friends!
לעזאזל 16.90?! זה... זה... כלום! בדקתי על עוד דיסקים, לראות אולי מה הקטע שלהם-וכלום. רדיוהד היה יחסית עוד יקר, כי הוא חדש והכל. יכולתי לקנות אותו, ואת The wall (32.10) ואת אבנאסנס לחיפושקה (למרות שכבר קצת עבר לה) ואת Queen2 לסנוו, ובטח את Dark side of the moon אם הייתי מוצאת אותו.
והכי נורא ברגעים האלו, שברור לך שאפשר לבזבז פחות ממאה שקל על חמש דיסקים ויותר, זה פאקינג סופר מבאס לגלות שלא, המשפחה שדבוקה לך לוריד ב15 שנים האחרונות נעלמה כלא הייתה ואין עליך טיפת קאש.
ואתם יודעים מה יותר מעצבן מלשוטט בכל רחבי הקניון הזה, לנסות למצוא את המשפחה האומללה שלך במחשבה של 'זין מרפי, לא יכולת קצת לסתום את הפה?!' ולקבל את העובדה שאת הערך תרבות הזה אני לא אקנה?
למצוא אותם, משוטטים מחוייכים, ועל התדהמה הכלכלית שלי של דיסק ב16.90 להגיב "שקל, או דולר?".
ז-י-ן-!
אז החדש של רדיוהד עולה בסביבות ה62 שקל, שזה לא הרבה, והרבה יותר טוב מצליל-אבל הוא לא נאמבר וואן בTo Buy list בהקשר של דיסקים, ודארק סייד באמת לא נראה בסביבה (ואיך זה, עדיין לא הבנתי) אז יצאתי מהחנות בידיים ריקות.
שלל מהדיוטיפרי עד כה: נעלי ספורט (אני מתגעגעת לקודמות. הם עדיין נמצאות בשירותים של אחד החופים בכנרת, אם מישהו מוצא) וחבילה משוששת של טובלרון לבן. קודש.
עשרים דקות לפני הטיסה מחכים לילדי השירותים שיבואו ונעלה למטוס. אבא מצביע על זאטוט עם דיסקמן.
"היית רוצה כזה?"
"מה? Mp? לא. אבל דיסקמן כן!"
אבא צוחק.
"נו אבי, הבטחנו לה...." אמא מנדנדת וצודקת. מתנה ליומולדת כמדומני.
"טוב, בואי נלך לקנות."
המומה לגמרי מהפתיחות הכלכלית הזאת, אני נגררת אחריו לחנות החשמל, שם אנחנו מחכים על קוצים למוכר שיבוא. דקות שלמות חיכינו שם, אני מרוגשת אבא מעוצבן, עד שהזאתי באה.
שתי דיסקמנים, באותו מחיר. אחד רגיל, השני גם-אבל שחור עם רדיו ומסתבר שגם משוכלל יותר לטענתה.
"אז זה, יותר טוב מזה" אני מצביעה על כל אחד בתור שלו "והם עולים אותו דבר?".
"אהה... כן..."
"אוקיי!"
ויצאנו מהחנות מצ'ופרים בדיסקמן שחור בקופסה (אבל שנשאר בדיוטי פרי), מאושרים אבל רצים לטיסה. (כאילו-אבא. אני לא רצה).
עלינו לטיסה, ובשבע בבוקר המראנו לקול כפיים של אחותי.
ראיתי Xמן 2, ולא הבנתי כלום כי לא ראיתי את הראשון, אבל השחקן שמשחק את החבר של רוג, זה עם הידי קרח-חמוד! אויש, אני חייבת לראות איך קוראים לו.
אחרי זה נרדמתי, כי בכל זאת ישנתי רק חצי שעה ללילה.
קראתי גם מכתבי טיסה. כולם ביעסו אותי עם המזג אוויר החם שבאירופה, אבל מר קברניט הודיע שבמילאנו צפויות סופות רעמים, סואו איטס קול.
סנוו קרעה אותי שהיא הכינה תשחץ וכתבה את התשובות. גראנד הכינה לי רומי פרטית משלי, ועוד ששה עמודים אחרים של פאקינג השקעה. אינקה הודיעה לי שבשר זה רצח, פוסטי ציירה לי ציור, והשאר סתם הפחידו אותי על התרסקות מטוסים זו או אחרת.
בעצם שאר=סאנד. אין לי כל כך הרבה חברים :).
הגענו לאיטליה, סייף אנד קליר. אחותי מחאה כפיים שנחתנו, והפסיקה שכולם הסתכלו עליה. באמת, איזה מטוס של סנובים.
התלבשתי על המצלמה, התחלתי לתעד כל מיני דברים, שמתי עין על מישהי חמוד במיוחד, והלכנו לקחת את האוטו, כי לא הכל סובב סביבי.
כחול, גדול, 7 מקומות. כיף!
ויאללה-אגם גארדה, היר ווי קאם!
אה, כן. ההורים שלי לא ידעו איך להגיע. למען האמת, נסענו בכביש, הם הלכו לאיבוד, לא ידעו איפה הם, לא מצאו אף מקום מהשלטים על המפה, ואפילו לא ידעו איפה זה צפון או דרום ומאיזה שדה תעופה הם באים.
כמובן שאני הייתי צריכה לצאת מהאוטו, לעמוד, לכוון, ועל פי שעה ומיקום צל גיליתי איפה הצפון, איזה כביש אנחנו, ואיך לעזאזל מגיעים.
סוף סוף משהו יצא מהקורס מד"צים המדיין הזה :).
הגענו למלון, ששוב-בקושי מצאנו, ואחרי התפעלות משאר מלונות באיזור נכנסנו לסמטה בין בתים אמיתיים שם ישב איש בבוקסר שמזיע ומסריח. בעע...
יופי. מכל המלונות בעולם, אמא שלי נתקעה על אחד תקוע אי שם,ומסריח פחד.
אבל שנכנסו דרך הדלת (שהייתה ליד ביוב) פנימה-תפסו את העין המדרגות לחדר, ופרחים ורודים ליד. איזה יופי. וגם בתוך החדר היה נחמד. קר, אבל נחמד.
התארגנו, יצאנו לבריכה (פיכס), ועשינו שאר דברים. לי היה רע, מסיבה לא ידועה. כל הזמן התחלתי דברים, אבל לא הייתי מרוצה. נו, בטח סתם מצברוח.
ואחרי שהסתובבנו חסרי כוח בכל רחבי טוסקלנו (העיירה שהיינו בה) מחפשים אחר חתיכת אוכל או סופרמרקט, חזרנו לחדר ואכלנו שם. היה טעים, אבל עדיין היה חסר משהו.
וכשהייתי במיטה (עם אח שלי. שיבוץ מעצבן), וכולם הלכו לישון קלטתי מה הבעיה שלי.
אני לבד.
אני פאקינג לבד.
11 בלילה, ובמקום להיות עם סנוו וגראנד ולהשתכר על חתיכת פטל, או אצל אינקה ולקלוט את הצחוק ההזוי שלה, או עם פוסטי וסאנד ולאכול פסטה להמונים-אני פה, בארץ רחוקה עם המשפחה שלי שאני לא בדיוק מסתדרת איתה-לבד.
והמחשבה הזאת, והמחשבה שהמחשבה הזאת תלווה אותי במשך שבוע, גרמו לי לבכות. בשקט, אבל לבכות.
ומתישהו קלטתי את עצמי הולכת אל החדר של אמא ואבא, ומעירה את אמא.
"אני רוצה הביתה."
והיא, בלי להתעורר או להקשיב אפילו, הכניסה אותי למיטה שלה וחיבקה אותי. ולא באהבה או משהו.
"אם את לא מפסיקה לזוז את עפה מהמיטה."
ונרדמתי, תוך כדי בכי. בלי דמעות, רק בפנים.
יום ראשון ה17.8, איטליה. יום שני למסע.
היום נוסעים לטייל מסביב לאגם. בארוחת בוקר הנחמדת כולם כבר הפסיקו לגלות ולרכל על העבודה שעננה בכתה בלילה. שיצאתי החוצה אבא בא לדבר איתי. בכיתי שוב. הוא קרא לי טיפשה.
נסענו לריווה, שזה עיר אי שם על הגארדה. נכנסנו לאחד החופים, הילדים נכנסו למים, אבא הלך לשכב איפשהו, ואני ואמא נשארנו לצלם. שוב בכיתי. היא אמרה לי שאני צריכה פסיכולוג, ושאני הורסת את המשפחה. Tell me About it.
יצאנו מהחוף, והמשכנו לנסוע על הגדה. הגענו לאיזה רכבל, לעלות להר בלאדו. ראיתי מישהו חמוד, פיזרתי את השיער ושמתי את הכובע הסגול-אפור של גראנד מגולדפיש (אני מתגעגעת לנחום :(() וההרגשה שלי כבר השתפרה.
אז שעלינו למעלה (והיה מפחיד) והגענו גם, ולראות את כל הנוף הזה, את האגם, והעננים שנמצאים בדיוק בגובה העיניים אם לא מתחת-עשה לי טוב. ולטייל על צלע הר, ולהגיע למקום נחמד ולאכול גלידה בטעם משמש (לראשונה במסע) היה באמת חוויה מתקנת. בערך מהנקודה הזאת במסע הרגשתי הרבה יותר טוב, למרות שעדיין רציתי נורא כבר לחזור. כי למי יש כוח לאיטליה, שיש את הארץ?
ירדנו מההר מתישהו, המשכנו לנסוע, הגענו לפיצריה. המשפחה שלי היתה כל כך ישראלית בצורה המונית. אני הייתי צריכה להזמין, כי להם יש בעיה באנגלית.
פיצה זה גוד. אפילו שהיא דקה ומעצבנת וצריך לאכול אותה בסכין ומזלג כי כולם מסתכלים.
בדרך הביתה הלכנו לאיבוד, אבל הגענו עייפים ומרוצים.
"מחר זה היומולדת שלי, ואני רוצה ללכת לוונציה."
"מחרתיים זה לא היומולדת שלי, ואני רוצה ללכת לגארדלאנד."
יאללה, איזה משא ומתן.
לילה טוב, עננה.
יום שני, ה18.8, 6 בבוקר, יומולדת לאמא. יום שלישי למסע. היום נוסעים לונציה.
וקמים נורא נורא מוקדם בבוקר, ועולים על האוטו הכחול והולכים לישון, בזמן שאמא ואבא הולכים לאיבוד באוטוסטרדות האיטלקיות.
ונציה זה שעתיים נסיעה מגארדה. הגענו ב12.
ועם כל ההמון המון ציפיה שלי מהעיר הכלכך מדהימה הזאת כמו שאומרים-התאכזבתי.סופר התאכזבתי.
באירופה היה חם, אבל שהגענו זה ירד. אבל בונציה, היה לפחות 40 מעלות פלוס המון המון לחות. ואנשים, אל אלוהיי- כמה אנשים היו! על כל מטר מרובע 7, אני נשבעת. המונים, הציפו את ונציה באותו יום. למעשה, גיבשנו בכלל דיעה שלאן שאנחנו לא הולכים-כולם באים אחרינו. בטח עוקבים אחרי או משהו.
אז היה חם ומגעיל ויקר והאוטובוס היה מלא ומסריח. ולא נהניתי הכי באותו יום.
נקודת אור: היונים.
האכלנו את היונים בסן מרקו, וזה היה כיףף!! ובגלל שרק ממני הם אכלו ולא משאר המשפחה (ועם כל הכבוד למשפוחה-אני מבינה את היונים) אז יש עלי איזה שבע תמונות בטח עם יונה ביד :)
מונציה חזרנו מתישהו, מצויידים בכמה מתנות רזרביות וידע כללי על איך עושים זכוכית, וחזרנו דרך שקיעה מדהימה וצהובה שנראה לי שצילמתי. דרך זכוכית.
אמא התעקשה שלמרות שאנחנו סופר עייפים, נעבור דרך סירמיוני שהיא שמעה שהיא מהממת. טוב, בסיידר.
וסירמיוני באמת יפה! כל כך יפה שאפילו צילמתי ברבור. בלי שאבא יראה, כמובן.
מוזר שאני לא זוכרת כלום. זה היה חתיכת יום ארוך.
יום שלישי, ה19.8, יום רביעי למסע. עברנו חצי. גארדלאנד!
שעות של נסיעה לקחו לנו להגיע עד לפארק המדובר כל כך. טוב נו, אולי רק שעתיים, אבל זה כבר שעה וחצי יותר ממה שזה היה אמור.
וכשהגענו, אחרי פקק רציני ומוזיקה זוועתית שאחותי החליטה לשמוע בדרך (היא מצאה את הדיסק של המורדים, הכלבה) הגענו לאתר המדובר.
To Tell You The Truth, ציפיתי להרבה פחות. נכון, היה שלטים בכל פינה באיזור על הפארק המדובר עם התוכי המעצבן הזה-אבל הייתי בטוחה שזה סתם משהו שכונתי של האגם ובהחלט לא The Largest amusing park in italy, כמו שהכריז השלט.
אז הגענו. אני מנסה להתנער מהמורדים כמו שאמרתי ומגחכת לי בלב על ירמי קפלן האומלל שאמא שלי החליטה להחרים כי הוא אומר "הדפוק הזה", ובשניה אחת כל המחשבות על כל מיני זבל מתרוקנות לי שאני רואה את החניה.
או יותר נכון, את החוסר בה.
ואפילו במגרש המבודד, שבחוץ, השני, לא היה מקום. וגם שמצאנו, ובקושי, והלכנו המון-אז באוטובוס שלקח אותנו לאתר גם לא היה מקום. אז עמדתי.
ואני לא אוהבת לעמוד.
"וואו, זה ענק!!" אמרתי שנכנסנו לרחבה הענקית בכניסה.
אחותי ועכלה דיברו על משחק החיים או משהו. אח שלי סתם היה קוף.
אז הלכתי, מתעלמת מההבטחה לאבא להשאר ליד הילדים או משהו, כי הם בוּקים וזה מעצבן, ונעמדתי ליד הפסל הענק והזהוב של התוכי שמסמל את הפארק.
"איריס" פניתי אליה "את זוכרת שראינו דוגמה?"
או יותר נכון, אני ראיתי בפעם הרביעית, היא מידי פעם נכנסה ושאלה "מי זה? למה הוא הורג אותו? מה הוא עושה?" והולכת.
"לא."
"את זוכרת שהיה את העגל הזה מזהב שכולם סגדו לו?"
"לא."
למה אני בכלל מתאמצת?
בכל מקרה, באותה שניה התלהבתי בזה בעצמי כי לא היה לי עם מי, אבל אני מניחה שעכשיו בעת כתיבת שורות אלו, חייב להיות מישהו שקורא אותם וגם ראה דוגמה בנקודה זו או אחרת בחייו. אז אני אוכל להתלהב קצת יותר.
התוכי המסתובב במרכז הכניסה נורא הזכיר לי את מוֹבּי, עגל הזהב המפורסם בדוגמה. וזה נורא הצחיק אותי, והעלה לי בראש את הדאגה שבאיטליה לא ראו אי פעם דוגמה. בושה לאנושות, ולקווין סמית'.
אז מעתה והלך, קראתי לתוכי: Moby the Golden תוכי. ואל תגידו אחרת.
נכנסנו, הצטלמנו ליד תפאורת פלסטיק מפוארת וורדרדה, ואז איכשהו הם החליטו שכל אחד יתפצל לכיוון אחר.
"מה?! אבל... אנחנו צריכים להיות ביחד! מאוחדים! כמשפחה! את אם נתפצל לא נמצא אחד את השני, לעולם!"
לא שהיה אכפת לי, קשרי משפחה מיי אס. פשוט ידעתי שאני אתקע עם אבא, אמא ואח שלי. ולא היה לי זין שזה יקרה.
אז ניווטתי את עצמי לעבר איריס ועכלה, וגרמתי לכמעט כולם להסכים שאני אסתובב איתם, בסופו של דבר.
אחותי רטנה על זה, כי רבתי איתה באותו יום. ווהו! Road Trip! (אין קשר, אבל תמיד רציתי להגיד את זה)
אז הם הלכו בשורטס מזעריים (דפוקותי, והם עוד מתגאות בכך) וגופיית בטן והכל בגוונים של כתום ושחור. ואני? עם המכנס המקושקש האהוב, וגופיה לבנה שחושפת במקרים טובים, אבל היום רק בגד ים.
"יא, אני כבר מתה לעלות על זה" אחותי הצביעה במפה לאיזה מתקן אחד שרק הציור עשה לי צמרמורת.
"לאא, עזבי אותך! עולים על זה דבר ראשון!" והצביעה על משהו יותר גרוע.
"אהה... מה?"
שניהן הביטו אליי, פרחדליש וואי.
"אני לא עולה על זה!"
"בטח שכן! את עולה על הכל עם כולנו"
"לא אני לא."
"כן."
"לא."
"כן, את כן!!"
"אני רוצה את אמאאא!!"
מאוחר מידי ורחוק מידי מהמקום שהיינו בו, החלטתי שדווקא להיות עם אמאבא והקוף הזה, דווקא יהיה סבבה בשבילי. לא יחייבו אותי לעלות על שום דבר, אני אוכל לאכול עם אבא גלידה בשקט, בלי ירידות ולופים ושאר דברים מזוויעים.
"את בחיים לא תמצאי אותם!" הודיעה אחותי שחזרנו למקום המתקתק שממנו הגענו.
"תסמכו עליי. איי וויל."
כן, בטח.
בכל מקרה, עשרים דקות חיפשנו שם, ולא מצאנו כלום. מנסה לעקב אותם עוד שניה, עוד רגע-אבל אחרי עשרים דקות?
"אנחנו הולכות."
"לכו."
"אנחנו לא הולכות."
"תשארו."
הם מסתכלות עליי, תוהות מאיזה ענן נפלתי.
"תעשו מה שבא לכן" אני אומרת עם חיוך. מזוייף כמובן.
הם נשארו, לעוד דקותיים, ואז הלכו. וזה בסדר, אני לא מאשימה אותם. גם אני הייתי עושה את זה במקומן.
רק מה חבל שעכשיו אני פה, טודאלי לבד, בפארק שאין לי מושג איפה מתחיל ואיפה לא, עם קיבולת של 5,000 אנשים ביום (הערכה) ואף אחד מהאנשים שאני רואה לא חיי איתי בשנים האחרונות.
"Here we go."
בהתחלה עוד חיפשתי אותם. מנסה להזכר בחולצה של אבא, בבגדים של אמא. נו, הם גבוהים, אני אמצא אותם. אבל בסוף, לעזאזל-מה הטעם?! עדיף שכבר אני אנסה להנות קצת לבד אם בכלל.
מתאים לי. ללכת לאיבוד בכזה מקום ענק.
ועוד כולם דיברו מסביבי איטלקית שגאאדד זה מעצבן.
אז ראיתי את העץ הענק, שאפשר לראות מכל מקום כי הוא ענק, וגם הייתי ליד. התור היה ארוך משרוך, ומי עולה על דברים כאלו לבד?
שעשיתי סיבוב, ונרטבתי קצת, פתאום ראיתי עוד תור קטנטן מהצד לאותו עץ מפורסם. אז נכנסתי. שניה לפני שנכנסתי שאלתי “Is it Scary?" אבל איטלקים לא יודעים אנגלית, אז נכנסתי-אל הלא נודע.
שהתגלה, דרך אגב, שזה כל מיני בובות מלוות במוזיקה איטלקית סוערת, עושות דברים מפגרים ונחמדים.
אוח, אמא היתה אוהבת את זה.
המשכתי קומה למעלה, שמה היה שוב בובות, שבמקום להיות במטבח (שם הם היו בקומה למטה, אל תקחו את זה כהערה שובינסטית) היו באמבטיה. הרגשתי מציצנית, אבל בצורה הטובה-והמשכתי למעלה.
הקומה האחרונה, היתה כבר התצפית, מלמעלה, על כל הפארק. מכוסה בצמרת העץ שהיתה עשויה מהמון עיגולים צהובים כאלו, ושאר דברים פלסטיקים יפים.
שמתי את המפרקים על הגדר מעץ, והבטתי אל הפארק. המון מתקנים, המון אנשים. הנה הצלחת שעולה באוויר לתצפית, והנה האבובים, והנה אבא ואח שלי עולים על מתקן, והנה היער והנה... רגע. אבא ואח שלי?!
טראח!!!
ירדתי למטה, מעיפה אנשים מהדרך באנגלית בוטה ("Exuse me” “Coming True" "סעממקק"), סופר מקווה שהם עלו על מתקן ולא ירדו ממנו, ובכלל שזה לא אחת מההזיות שלי סטייל אלי מקביל.
רצה (אין לי מושג מאיפה זה הגיע), ישר למתקן, שממש עברתי לידו מקודם ולא שמתי לב, מניחה יד על הכתף של אמא ומחבקת אותה. ואז עוצרת ונכנסת להיסטריה מהעובדה שרצתי עד עכשיו.
"מישי, מה את עושה כאן?"
"אהה... אהה..." התנשפתי. מהריצה, לא מהבובות באמבטיה, כמובן. "איריס ועכלה נטשו אותי, ואז הלכתי לאיבוד ו..."
"מתאים להם."
"לא, דווקא הכרחתי אותם."
ומאז אותו הרגע, הייתי איתם.
צפיתי באח שלי ואבא על אותו מתקן (שמסתבר שהם היו כל הזמן, כי היה חתיכת תור) ונבהלתי מהטמטום. זה כמו הקרונית שעולה 50 מטר ואז פשוט מפילים אותך מלמעלה? רק ב4 מטר וזה יורד כל פעם 30 סנטימטר ועוצר.
אחרי שהם יצאו, גררתי אותם לכניסה הצדדית של העץ. הם התלהבו, צילמו, ונהנו-כמו תיירים יפנים לתפארת. אחרי זה גם גררתי אותם לכניסה הראשית של העץ שזה בערך תור של 40 דקות. שנכנסנו לפנוכו, הגענו למעלית ששם ניסו להפחיד אותנו בדיבורים. למזלנו, הכל היה באיטלקית ולא הבנו כלום.
הוציאו אותנו, והמשיכו לדבר באיטלקית. הפרידו ביני ואמא לאבא ואח שלי.
"מה זה?! חלקת בנים חלקת בנות?!"
הכניסו אותנו לחדר, עם מושבים קבוצה מול קבוצה. הסתבר לי שנכנסנו למשהו סטייל הפירט, רק שפה-כדי לתת נופך פסיכולוגי-גם החדר מסתובב ונותן הרגשה של לופ.
אמא אהבה, אז קנו לי גלידה.
.Four Oc’clock
שעת הפגישה הידועה עם שאר בני משפחת גריי.
איריס ועכלה, כמובן, לא באות ואמא-ברוב אנוכיותה-החליטה שמשאירים את אבא לבד לחכות במקום עד שהם יבואו, בעוד אנחנו עולים על מתקנים.
"אבל אמא! הוא לבד! זה לא נחמד להיות לבד במקום שאתה לא מכיר, תאמיני לי..." סיננתי בעוד היא גוררת אותי על התחת ברחבי הפארק.
"אוי, סתמי."
בעודינו הולכים למתקן ולאיבוד, הצטלמנו בשלל דברים, הלכנו לשירותים, נרטבנו במכונות הגאוניות האלו שמוציאות טיפות זעירות של מים וזה מרענן לגמרי, והגענו לדה וורלד לארג'סט תור. טוב נו, אני מגזימה. בטח היו עוד תור או שתיים שהיו יותר ארוכים (כמו התורים לשוקו תנועתי בטיולים).
אז אחרי שעה וחצי של עמידה בתור, או משהו כזה, הגענו לאותם אבובים כל כך מפורסמים שאפילו בארץ יש אותם. ואני תוהה אם בארץ הם היו פחות טובים.
לקחנו תמונה (שאת הפרצוף שם אומנם לא רואים, אבל את הוואחד מחשוף כן) ויצאנו אל אוויר העולם (או משהו).
אגב, היה שם אחד שהיה איתנו על האבוב, שהיה לו חולצה עם כושי שעף עם הכיתוב “Don’t drink & Drive- Smoke & Fly!". אימצתי בחום לדורות הבאים.
עוד דבר ששמתי לב אליו רק בתור לאבוב, זה מאפיין מוזר ביותר אצל הנשים האיטלקיות-שערות בבית שחי. לא משנה בנות כמה הם, כמה הם יפות, או כמה בלונד יש להם על הראש-תמיד שהם ירימו את היד כדי לגרד בפדחת או משהו, הגופייה שלהם תמיד תחשוף יערות שחורים ולא מסורקים. גאד, זה מגעיל. מזקנות שמתרפקות על בעליהם, דרך נשים טודאלי נורמליות, ועד ילדות בנות 13? 14? שמתייחסות לשערות החדשות כגילוי חדש ותו לא.
לעזאזל! ראיתי זוג מתנשק, כל כך חמוד ויפה-ושהיא הרימה את היד לחבק אותו היה לי שחור (תרתי משמע) בעיניים! (והיא היתה בלונדינית! צבועה קטנה..)
זוועות עליך שמשון.
אני בחיים, אבל בחיים, לא אתן לחבר שלי (ונאמר אמן) שינשק אותי ככה! לעזאזל, אני לפחות אכסה את זה או משהו. ואולי בעצם זו הסיבה שאין לי אף אחד שישתתף איתי בחיי האינטמיים? סבילה מחוסר שיעור כרוני? התקרחות בבית השחי? אולי אני צריכה לזרוק את כל הסכינים והשעווה לעזאזל, ולהיות כדור פרווה נחמד בעל גבה בודדת? אולי זו התשובה לכל הבעיות שלי?
הממ, אולי. אבל אני לא אקח את הסיכון.
משם, אחרי שירדנו מאותו מתקן סוער, אמא התעקשה ללכת לכל מיני דברים מפחידים. אני, לא. אז גררתי אותה לאיזה משהו מעאפן (שאני נורא נהניתי ממנו :)) של רכבת שעושה מעגל איפשהו, כמעט נכנסת במים (אבל לא) וכמעט נופל עליה סלע, ותינוקות נרדמו בה. יהה, אני נהניתי!
שוב, לא זוכרת מה קרה, אבל מתישהו נפגשנו עם אבא (שחיכה בנקודה הזאת מקודם עד 5, המסכן, כי שרון ועכלה נתקעו באיזה מתקן, המסכנות, ואז הם היו בתור למתקן שאנחנו היינו בו גם שעה, המסכנים, ובסוף פגשו אותנו, מסוכנים. טוב, די) והחלפנו רשויות. אמא, אח שלי, איריס ועכלה-לדברים המסוכנים. אני ואבא, למשעממים שאני נורא אוהבת, כי זה כיף, וזהו.
אז בהתחלה היינו בחנות של האבובים (קניתי שני שרשראות מוזרות שעשו אור למזכרות לחברים, וצמיד לבן, ושרשרת כחולה-בשבילי :)). ואז גררתי את אבא לממלכה של פוסידון כדי לעשות לי בוּק. כמובן שאחרי זה גילינו שרוב התמונות לא יצאו (בכלל, מהטיול. וזה בעסה), אבל כן יש שם תמונה שלי עומדת על אחד הפסלים של השומרים של פוסידון ומחזיקה לו את החרב. וזה נראה הרבה יותר גרוע. P:
משם פתאום עברה שעה, והלכנו למופע של, לפי דברי הסדרן, Water. Water, light, laser, והתיישבנו. זה התחיל שאיטלקי אחד נכנס לאיזה מקום, השפריצו עליו, הוא שר אין דה ריין, והיה מסך מים עליו הוקרנו כל מיני דברים. היה דווקא יפה (וצילמתי, וגם לא יצא).
אמא מידי פעם התקשרה להודיע על מתקנים שיפים בשבילי (משמע-שעממו אותם) כמו Tunga (שזה סירה ששטה במים ורואים בובות יפות בג'ונגל), Egypt, שהיה די דומה אבל בלי מים וסירה, ובקרון ובתוך פירמדות (והיה יפה, ולא היה תור. בשיא הרצינות לא היה בכלל תור, אפילו לא בנאדם אחד) ושאר דברים שאני לא זוכרת. בסוף, גם הלכנו למופע דולפינים. כבר התחיל להחשיך (השקיעות באיטליה איטיות משהו) ונהיה נעים (ולא חם ומגעיל) והיו הרבה פחות אנשים בתורים ובכלל. קנינו כרטיסים (יקרנים) ב15 יורו, ונכנסנו לראות. למעלה, למעלה, אבל עדיין נחמד. היה יפה דווקא, ההתעללות והאילוף של הדולפינים למרות שבקושי הצלחתי לצלם (תמונות שלא יצאו בכל מקרה). והיו גם כלבי ים (Seals) והם גם היו חמודים. למטה היה חנות, אבל ממש יקר ("יותר מונציה!") אז לא קנינו.
יצאנו, ניווטנו בדרך לאמא והילדים (אני ניווטתי כמובן) שם חיכינו שעה עד שהם יצאו מאיזה מתקן ויתלהבו בקשר לתמונה שיצאה.
שמנו פעמינו לספלים המסתובבים, ששניה לפני שנכנסנו-הפסיקו.
כיבו את האורות בכל הגארדלאנד המזדיין הזה, הזונות, ובעשר וחצי. ובמקום להצטרף לקיטורים של אמא והשאר שהיא "לא ראתה את הFlying Island" אני הלכתי וביררתי וגיליתי שלא סתם-זה כי יש מצעד!
תהלוכה, נו, כמו ביורודיסני, של כל הדמויות של הפארק מקושטים במנורות ופאייטים ולסיום-מובי דה גולדן תוכי בקרון, מנופף לכולם.
הייל, תוכי.
לאחרי, חזרנו לספלים (אחותי שפכה קולה על שלנו), הלכנו לאי המעופף, והתכוונו לצאת ולעוף. עד שלפתע...
"אני רוצה ללכת לקרקס!"
"איריס מצאה את יעודה."
"נו, באמת. 12 וחצי!"
"ועדיין יש פה אנשים."
"כי אין תורות עכשיו."
"אמאאאא!!"
אז הלכנו לשטח מרעה של כמה אוהלים קטנים מסוגננים באדום-לבן, שהיה מן אזור הימורים כזה, לאנשים כמונו.
אני מתתי מרעב, וגם מעייפות, ונורא רציתי ללכת לחדר. אוכל, לא היה שם. להלן דו שיח עם מוכרת סנדוויצ'ים:
Escuse me“"
“bla bla bla”
“English?”
“No English.”
“Do you Have something without meat?”
“what?”
“No meat.”
“oh. Salami?”
“No. No Meat.”
“Tuna?”
“No. NO meat!”
“Hot dogs?”
“Arrg!!@#$”
והלכתי משם, כועסת ורעבה.
מה שכן הרגיע אותי, זה משחק הימורים ששם. נכון יש את המשחק הזה, איפה שיש משחקי וידאו, שאתה מקבל כדור וצריך לזרוק אותו כמה שיותר רחוק למן לוח עם חורים? אז היו כאלו, עשר (אחד לכל משתתף), בקטן ובמקום ניקוד היה חורים של Slow, Fast, Faster, והיה צריך לקלוע לכמה שיותר מהר. לכל משתתף היתה גם מכונית, שהיתה על הקיר, והתקדמה לאן שהכדור נכנס: Slow מרחק קצר, Fast-ארוך, וFaster-חתיכת מרחק. המכונית הראשונה שמגיעה-מנצחת.
אני הייתי Car Number 10, הכתומה. שיחקתי משחק אחד (יורו) והלך לי דווקא טוב, אז שפתאום מסיבה מסויימת-ניסיתי להכניס את הכדור לחור שממנו הוא יצא כמה פעמים, עד שקלטתי והפסדתי (למרות שלמרות הבעיות בשכל-הייתי דווקא קרובה לסיום).
ביקשתי עוד יורו מאבא, הסברתי לו את ההוראות והוא גם שיחק איתי. הפעם זרקתי את הכדור חזק מידי וכל פעם נתקע לי על Slow. שבאתי לספר לו מה קרה קודם, גיליתי שהוא זכה, ואפילו קיבל בובה סגולה של מרבה רגליים! אח, התהילה.
עוד משחק שיחקנו, הפעם גם עכלה ואיריס הצטרפו, אבל לא קיבלנו כלום. קצת לפני שיצאנו, אבא הסכים לעוד משחק אחרון ושנינו השתתפנו.
אני הייתי קצת מאוכזבת, אבל הפעם לא היה אכפת לי לנצח, לא לנצח. אני בכל מקרה נהנית. שיחקתי לי להנאתי, ודווקא הלך לי די טוב עד שמישהו ניצח. לאחר האנחות קלה של "ממ, היה דווקא נחמד" אחותי התחילה לקפוץ עלי וגיליתי שזו אני.
אני. עננה גריי השלישית שאף פעם לא זכתה בכלום בחיים שלה, זכתה בבובת מרבה ידיים ירוקה וכאבי גב מהקפיצות של עכלה ואיריס.
"תחליפי לורוד! תחליפי לורוד!"
“Err.. Do you have that on Pink?”
אז קיבלתי את אותו זחל צמרירי, אבל פחות צמרירי ופחות נעים. ת'אמת, הרגשתי לא נוח על זה שהחלפתי אותו.. כאילו סוף סוף אני מקבלת משהו ומחליפה אותו, והוא מכוער ומגעיל.
אז אחרי הרבה קיטורים ושיגוע מתמיד של ההורים שלי הם העיפו אותי לעזאזל מהמקום שאכלנו בו כדי ללכת להחליף את הזחל באחד ירוק.
שנכנסתי לקרקס, ראיתי מישהי יוצאת עם אחד. בטח זה שאני הייתי אמורה לקבל. :/
רצתי (טוב נו, לא) לדוכן.
“Can I Change That Again? To Green?” התחננתי.
היא הביאה לי את זה, מסתכלת עלי כאילו הייתי עוגת פאי חמה (לא).
"Family Problems" מלמלתי, ועפתי משם, מחבקת את היצור החדר שלי.
"איך קוראים לו?" שאלה אחותי שהגעתי למסעדונת.
"הממ..." הסתכלתי ליצורון בגבות המזוויעות. "שוּבַּה."
"שובּה?! נו, נגיד, את מוזרה. זה בן או בת?"
"ממ... לא יודעת. לא בדקתי." וחזרתי לסלק את הצ'יקן נאגטס מהצ'יפס. לעזאזל, אין צמחונים באיטליה?!
עפנו מהפארק, מצטלמים פה מצטלמים שם, מסתכלים פעם אחרונה לעץ הענק שנצבע באורות ורודים, הולכים המון עד לחניה (אין אוטובוסים). האוטו היחיד בשורה, והכי רחוק.
ונוסעים. הביתה? לא. סתם לחדר. מעכשיו, הכל יהיה יותר קצר. :)
יום רביעי ה20.8, יום חמישי למסע. ווי גואו טו פארק מים!
Caneva World, למען האמת, שזה משהו משולב של כמה פארק. אז היה שם פארק מים (Aqua Paradise) ומשהו של סרטים (Movie Studios) ועוד כמה מסעדות של דינר אנד שואו.
ואני עייפה עייפה, כי הלכתי לישון ב2 וקמתי ב9 (לא כזה נורא, אבל בגלל החופש הזה אני מורגלת ל12 שעות שינה P: בלאט).
נסענו, באיטיות של 7.5 קמ"ש פלוס עצירות, בפקק אימתני. הגענו, הצטלמנו (בכניסה, כי ההורים שלי קנו כרטיס ליומיים, אז שיזהו אותנו. תמונה קרועה לגמרי שלי), התפשטתי (חולצה. אוף, אני שונאת להיות עם שורטס) ונגררתי אחרי אחותי (הפעם בכיף) למתקנים. היא גררה אותי למשהו עם ירידה, עצירה, ואז ירידה אימתנית שבסופה נכנסו לי כל השורטס והבגד ים לת-ח-ת-!
סעמק.
ומפה לשם-הדברים הקבועים. בריכת גלים, חול מדומה (מה?!), Black Hole : אל-לה לונה גל. למרות, שהחור שחור בלונה גל יותר שווה.
עברנו לMovie סטודיוס, אבל היתה לנו פחות משעה ולא היה לנו כוח, אז החלטנו שנחזור ביום אחר וחזרנו לאיטליאן לונה גל, והיינו על עוד כמה מגלשות.
7 Pm.
פיפ. פיפ. פיפ!!!
נגמר הזמן.
כולם רצים למקלחות, וגם אנחנו. המים קפואים אז שוטפת רק שיער (כי כלור על השיער זה פיכסה), ומחליפה בגדים (לחצאית וחולצה שחורות. מרגישה יותר מידי יפה. לאיזור, הכוונה) ועפים לאכול איפשהו.
אגב, באותו יום אכלנו לראשונה ספגטי! יאשש! ועוד במסעדה מול הגארדלאנד (שהיה ריק יחסית. מיף.)
אבל היום, כמו כל יום, חייב להגמר מתישהו. נו, שיהיה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
