"את כלכך יפה ככה"

"מה? כאילו, בלי משקפיים והכל?"

"מה, לא יודע. כאילו, עם משקפיים את גם, בסדר, אבל ככה, את נורא נורא יפה"

(הו, קניתי היום עדשות)

"את יודעת, את מהאנשים האלו שאם תהיה פה מלחמה, יגיע סוף העולם, כולם יתחילו למות, את תבואי 'תעצרו את הכל, יש לי מוזה'?"

עוד ארבעה חודשים בדיוק אני בת 17.

בסביבות החודש שיהיה אני אעשה בגרות בתנך, אולי אחריו גם ספרות ובסביבות גם תנ"ך, אנגלית.. לא באמת זוכרת. הבעה גם.

בסביבות אוקטובר, בעצם כולו, אני בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות אלא אם כן אין לך כסף- ארה"ב, טיול משפחתי עם המשפחה. 10 ימים לפני הטיסה אני חוזרת מפולין, 5 ימים לפני זה אני נעמדת באמצע שאריות מחנה ההשמדה שהיה בין היעילים בעולם ומראה ל40-50 ילד עד כמה אני בקיאה בחומר, אם לא אקבל שיתוק בגרון.

עוד פחות משבוע היום הראשון האחרון שלי, עוד קצת יותר מחצי יום אני מעבירה פעולה ראשונה השנה.

הסתובבתי פה בבלוגים ומצאתי פוסט של מישהי עם תמונות מטיול פסח האחרון. בין לבין גיליתי שהיא בכיתה ח', שהיא בתנועה, בקן קרוב, ויותר מזה, שזו הקבוצה שאני והחניכה היחידה שלי הוצמדנו אליה, וכמה תמונות אחרי זה גיליתי תמונה שלי.

היו לה תמונות יפות שם, הם היו קבוצה טובה. כיתה ח', לא זוכרת כמה הם היו אבל יותר מ10, תנועתיים נורא, משוגעים, נחמדים, אוהבים את עצמם בתור קבוצה. בין כל ההשתרעויות שלהם והצילומי בוקר ולילה ולכלוך וטיול שהיו כלכך יפים, נזכרתי בקבוצה שלי בכיתה ח'. בפעולת שיא הגענו 23, היינו מדהימים, מצחיקים, היה לנו אפילו ספר קבוצה, רשמתי בו הרבה. הוא נמצא היום אצל חברה, יצא לי לעיין בו שוב החופש וקראתי את מה שכתבתי בטיול מים- "הטיול הזה לקח 7 אנשים לא קשורים והפך אותם למשהו, לקבוצה. אומנם אנחנו רק קבוצה אחת בשכבה, ובכלל רק 7, וכזה קן קטן, אבל אנחנו פשוט הקבוצה הכי טובה בעולם". לא לציטוט.

המדריכה שלנו כתבה כמה חודשים לפני זה "אני מסתכלת עליכם עכשיו, יושבים, צוחקים, קוראים אחד לשני בשמות מפגרים ובדיחות טיפשיות... ואתם כלכך יפים" או משהו כזה, באמת שלא זוכרת.

אני נזכרת במה שהיינו אז, באמת היתה ביננו אהבה, באמת היינו הקבוצה הכי מדהימה בקן אם לא בעולם. פתאום אני נזכרת בכיתה ח' ולמרות שאת אחותי אני לא רואה ככה, כמה היינו בוגרים ומצחיקים ומטורפים וכמה מתבגרים. אז בגיל 13 וחצי הרגשתי הרבה יותר צעירה ומשוחררת ו"בת נוער" וכל ההגדרות של זה, וגיל ההתבגרות- מעכשיו, 16 ושני שליש. זו היתה התקופה היפה של החיים שלי, כל החיוכים, כל החברים, הקבוצה, התנועה. כל האנשים שפעם היינו שרים איתם שירים טיפשיים וכלכך מרגשים וצוחקים איתם אל לב השמיים ועד לרגע זה כבר פרשו.. אנשים שכבר אין לי מילה איתם, שאני חולפת על פניהם ברחוב ושום הבעה.

ולא רק בתנועה, כלכך הרבה אנשים, רגשות.

אני עולה לכיתה י"ב, מתי עברו לי שלוש שנים? עברו בכלל באושר? לא חושבת.

מתי עברתי 11 שנות לימוד? האם כבר למדתי את רוב החומר הבסיסי? האם אני כבר מוכנה לחיים?

ועדיין אין לי תעודת זהות. ועדיין לא קראתי אלפי ספרים. ואת התנך. ואלפי סרטחם.

אף פעם לא התנשקתי עם מישהו מתחת למטריה או נסעתי לטיול איתו בים, או נכנסתי אליו בעירום.

עדיין לא התחלתי ללמוד נהיגה, עדיין אין לי תעודת בגרות, עדיין לא הלכתי את הארץ לאורכה ולרוחבה ברגל, עדיין לא הייתי באלפי מקומות, עדיין אף אחד לא אהב אותי שם בפרדסים, בבית על העץ.

עדיין אף אדם אקראי לא סימן לי ברחוב שאני יפה, עדיין לא צילמתי סרט, עדיין לא הדרכתי באמת, עדיין לא גרתי בחווה, עדיין לא נסעתי לפולין, עדיין לא חוויתי אהבה דו צדדית אמיתית, או סוג של קשר זוגי עם ביסוס כלשהו.

אפילו בצו ראשון לא הייתי.

או באינטימיות.

או בטיפול פנים.

אני חולה, אני צרודה, אני עולה לכיתה י"ב, אני מתבגרת, אני לא הולכת לישון.

זה מבעית.

עדיין לא רצתי בגשם עם כובע צמר וידיים שבורחות אל מתחת לחולצה ארוכה או ישבתי על אדני מדרכה חמים בשקיעת יום חמסין וחשבתי "זו התקופה היפה של החיים שלי".

בעצם, מה אני מקשקשת, אולי כן.

("עוד לא קיבלתי מכתב :( תרחתי חינכתי לחמתי הגנתי ולא קיבלתי ממך מכתב" קומונר לשעבר לתפארת לתפארת.

התכווץ לי הלב ולא שלחתי לו "כותבים טרחתי" שזה מן כיסוי עלוב ל"נגמרו לי המילים")

צריך לישון, לילהטוב.

אני מרגישה הכי נורמלית כשאני נמצאת בפגישה עם הפסיכולוגית שלי.

לפני יומיים שהתקשרתי אליו כי פתאום נזכרתי שהיינו אצל טלי. זה בדיוק היה המולת האמסטפים וכמה שהם מפלצות בר שאוכלות תינוקות להנאתם, וכמובן הוא היה בדיעה מוצקה שאמסטפים הם באמת כאלו.

"זה בטבע שלהם, הם רוצחים"

"גם בני אדם. מה אתה משחק אותה מבין גדול באמסטפים?"

"לא יותר ממך"

"לי יש אמסטף"

ופתאום הכלב שלי מת (ונורא בא לי לספר על כמה שרציתי כלב ב10 שנים הראשונות של החיים שלי, על חלומות בלילה, על בובות של דובים שמצאתי ברחוב ודמיינתי אותם נובחים. איך שבלילה אחד בחנוכה שחזרנו מהצגה הוא חיכה לנו מחוץ לאוטו, כזה קטן ושחור ורזה ועלוב והיה כלכך קר בחוץ, ואיך האוזניים שלו היו כאלו זקורות ואבא שלי היה כזה במילואים ואיזו הזדמנות נהדרת, שיכנס הביתה, שיישן איתנו, רק לילה אחד. איך רצתי לקומה העליונה מפחדת מהדבר הזה, אבל גם רואה אותו בצורה מיוחדת כחמוד. עברו כמה ימים והוא שלנו, בורח לעיתים קרובות. איך היה רץ ברחוב, כמו צ'יטה, הרגליים מונפות קדימה ואז פנימה, פנימה וקדימה, ואיך צלח את הרחוב בשניות. את הקפיצות שלו, הכלב הקטן הזה שפתאום עם הרגליים הגיע עד החזה שלי, אבל הייתי בת 11, איך השעות שישבתי איתו בחוץ ובשיא הגועל הוא היה מלקק אותי ביד שעות, וזה סתם היה מצחיק, איך כמעט נדרס וכל הצליעות שהיה מפתח פעם בכמה זמן, את כל השונאים ברחוב של הכלב המכוער הזה שתמיד נכנס להם לחצר, את הפעם ההיא באחו עם רותם שדילג בתוך הדשא, כמו דמות מצוירת, שגילינו שהוא בכלל לא גור, בכלל בין שנה, בדיעבד שלוש, שהוא פשוט.. קצת קטן. את הרדיפות לבצפר, שכל המורים כבר הכירו של מי הכלב המגעיל הזה שתמיד נכנס בשער, את איך שהוא היה תמיד מגן עלי, איך שהוא שנא את כל האנשים המגעילים. את הנחירות שלו, את הסיפור שכתבתי שישבנו על הדשא, את הטיולים איתו ועם סבא, והפעם ההיא בים, ואת הפעם שהוא נשך לי איזה חניך וכמה המולה היתה באותו יום, את כל הפעמים שהוא היה בורח מחתולים כשהוא לא ידע שמסתכלים עליו, את הנסיעות עם אמא באוטו והמקום הקבוע שלו- מאחורי הכסא שלה, עם הראש באוזניים שלה, תמיד נוחר עם פה פתוח, והחור הזה בלשון, והניבים האלו שאף פעם לא עשו יותר מסימן סגול בהפגנת אהבה כלבית. ועכשיו אין לי כלב)

איפה הייתי? דור. לילה, פתאום נזכרת בשיחה הזאת לפני שנה ומתקשרת אליו. עונה למרבה הפלא, בית קפה, בטח מסיבה של משהו.

לא יודעת למה אני מספרת לך, אבל הכלב שלי מת.

אוי, אני מצטער.

לא, זה בסדר, אני לא עצובה. כאילו, יש בי עצב, אבל אני לא בוכה וכאלה.

כלבים מתים לפעמים, את תסתדרי.

אני לא מרגישה שאני צריכה. לא יודעת, זה מוזר, אולי אני אבין את זה עוד כמה ימים. עכשיו זה סתם מוזר שפשוט.. הכלב שלי מת. כאילו, כל הזמן הזה הוא רק במקום אחר.

(הוא לא באמת פרפר לנו על סף הדלת)

אני אתקשר מחר, בסדר?

פתאום אני מבינה, שבכלל אין קשר ביננו. פעם אולי יכולתי לפלוט מילים הברות ומחשבות קטועות, והוא היה קולט את הפאנץ' ליין, היום למילים הברורות אין משמעות.

ואולי עדיף ככה.

ואז נכנסתי הביתה, ופתחתי את השער כמו תמיד, קצת, כדי שהוא לא יברח. ופתאום הרגשתי אותו שם, סתם, הרגשה שהיתה לי, ונכנסתי מהר.

ואז הבנתי שהוא לא, וכולי הוכיתי בצמרמורת.

או לתלות כביסה ולשמוע המהומים ורק אחרי זה לתהות- אבל רגע, זה לא הוא.

והנשימות באוזן, עם הלשון בחוץ, כשישבתי מחוץ לבית ליד הגדר, וידעתי שמאחורי הנה הוא בזה הרגע נפח את נשמתו. ועכשיו הוא קשה כמו אבן, והלשון בפה סגורה ומסולעת כמנהגם של אלו שאינם בחיים,

ורק לפני שניה רץ כמו צ'יטה ברחובות. אני עדיין לא מבינה.

צריך לקום מחר מוקדם.