קדחו לי בשן, נברו לי בחניכיים, כמה דם יצא לי, יא וולי. חלקי חניכיים ומלא דם. לא משנה כמה תרוויח, לאן תגיע בחיים, על מי תשפיע, למי תשתחווה ובמי תרדה, כל איש ירגיש הקטן באדם כשהוא יושב פעור כלכך מול רופא השיניים. והמכונה הזאת ששואבת את הרוק! וכמה דם..

"אוי.. חמודה שלי. מה היה לך?"

"שיננית"

(תצחקו תצחקו, מה יקרה שיעקרו לי את השן בינה?)

(ואין פעם שלא הייתי אצל השיננית, בגיל 12, 16, 18 ו10 ולא סיימתי את הטיפול מבלי שהיא תלמד אותי בחייכנות איך מצחצחים שיניים)

לא, באמת, אני חייבת להתחיל לשמור על הגוף שלי. עכשיו שאני בת 20 ואין רפיסה ממני בעולם. אם רק הייתי מתפתה לזבל הזה של לקנות את מצרכיך דרך האינטרנט בכלל לא היה טעם שאני אקום מהכסא. כשאני עולה במדרגות (ואני גרה בבית עם קומות) אני מתנשמת. אני לא שמנה, אבל בקצב הזה עוד 20 שנה אני אהיה.

ואם אני לא אהיה אחראית על מה שאני אוכלת עכשיו ואוכל בצורה בריאה (נו, ירק מידי פעם וכאלה), ואם אני לא עכשיו אהיה מודעת לתחושות של הגוף שלי, עוד 20 שנה אני אהיה כמו אמא או סבא, עם סכרת או סתם מלא בעיות בגוף. אם עכשיו אני לא אמצא ספורט שיחזיק אותי מעל הגוש הזה שאני הופכת להיות (ושוב, זה לא חיצוני, זה פנימי), אם אני לא אשלוט עכשיו על החיים שלי בצורה בריאה, איך אני אצליח להכניס הרגלים כאלו בעתיד?

(אני אומרת את זה ואוכלת אוכל סיני מהיר)

בכלל רציתי לדבר על השיניים! אני רק בת 20 ויש יל דלקות כרוניות בשיניים, מהסיבה הפשוטה שקודם הייית כלכך צינית כלפיה- אני לא שמה על זה זין. אני יודעת איך מצחצחים, אבל למי יש כוח? או זמן, שאתה קם ב5ורבע וה2 דקות צחצוח יכולים להיות עוד 2 דקות שינה.. שלא לדבר שאני כלכך עצלנית שאפילו לפני השינה אני לא מצחצחת (אוי, תסתמו, אנחנו קהילה גדולה)

אבל אני חייבת לשנות הרגלים. חייבת. זה וספורט ואוכל וסדר ולמחזר, כלכך חשוב למחזר, באמת, וכלכך הרבה דברים.. הבנתם מה אני אומרת?

צריך לפרק את זה ולעשות רשימה ולהבין איך אני עושה מזה אורח, איך אני מכניסה את כל השטויות האלו לצבא. גם ככה הכל מתפרק לי, לפחות שהגוף יישאר על כנו.

פתאום הבנתי שאם ישאלו בת כמה אני, אני יכולה לענות "רבע ל20".

יום אחרון של אוגוסט וגם אחרון של סופ"ש ארוך רביעי-חמישי-שישי-שבת-ראשון) שכמה מפתיע, הספקתי לעשות בו חצי ממה שרציתי בערך.. אבל פשוט טוב לי להיות בבית, כמה עצוב שזה נשמע. בכלל לא תכננתי להיות חיילת כזאת, אבל הכל כלכך עגום ונפיץ עכשיו. כל תגובה לא נכונה מפילה אותי לקרשים ישנים, וכבר בניית הרבה מאז אז זה יותר כואב בעצם. גם הכל נראה לי שקרי אבל עזבו.

אתמול שוב התפרקתי על נושא טיפשי, הלכנו לים והיתה לי בטן גדולה ופתאום הפחד הזה הבסיסי מבני אדם חזר והתקיף אותי מכל כיוון. איך זה חוזר שוב? כבר חשבתי שהייתי כלכך מאחורי זה, באמת.

אז אחרכך שאסף התעצבן ואני גם ושכבנו במיטה גב אל גב אל בטן (תלוי מי דיבר ומי כעס באותו הרגע) אמרתי שאולי זה לא נכון שנהיה חברים. אני.. אני לא תלאביב אני, אין לי גוף מתאים, וגם לא סטייל ולא בזין שלי להשיג כאלו.

מעניינים אותי דברים כאלו כמו החברה ואנשים סביבי, או לחילופין יוספיוס פלאביוס, מלחמת יום כיפור או אסטרונומיה. יש לי בערך 2 חולצות יפות ו2 שקצת פחות, אני לא מגניבה, לא רואה היפה והחנון, לא יודעת לשחק פוקר ותמיד שיש אנשים גם כל מה שיוצא לי מהפה רלוונטי לשיחה כמו תחרות מלכת היופי באיראן. וכל הסביבה הזאת, כל הלחץ התלאביבי הזה, הדברים שהם כלכך רגילים אליהם, מה שיומיומי בשבילהם זה מגה מאמץ בשבילי, ואני בכלל לא רוצה שיהיה אכפת לי אבל כל הלחצים האלו עושים לי לא טוב מבפנים, גם ככה אני עסוקה בלאסוף את השברים שלי עכשיו מכל מה שהיה ודאי בחיים שלי, אז המאוורר השיקי הזה עושה לי ממש ההפך.

ואחרכך הוא אמר לי (הרבה אחרכך. היתה או שתיקה או דיבורים חסרי תוכן) שכשהיינו יוצאים בהתחלה זה בדיוק מה שהוא אהב בי. אני לא כזה תלאביבי כמו שאת חושבת, אני גם שונא את כל הזיוף הזה והבגדים, שתדעי לך שעד לא מזמן גם לי היו 2 חולצות, וגם את השאר לא קניתי ביותר מ20 שקל. ואז פגשתי אותך, והיית חכמה כלכך, ורגישה, ומעניינת, ושחברים שלי שאלו אותי איך היה אמרתי "שיחה קולחת", ונהניתי לדבר איתך, זוכרת אז, בקפה מצדה? שדיברת על פסח? היתה לך גישה כזאת לדברים שמי רואה אותם ככה בכלל, ואני פשוט הוקסמתי. הנה בחורה יפה, חכמה, שיש לה כרס קטנה חמודה, ולא תשרוף כל יום 3 שעות בחדר כושר כדי להראות טוב, להפך, שיודעת לאכול, שלא אכפת לה מכל זה בכלל.

(אני לא זוכרת מה היה הסוף. לא זוכרת אם מה שהוא אמר היה "את כזאת חמודה ואני אוהב אותך" או "לאן נעלמת לי?", קצת מעורפל לי כל הסיפור ואת שניהם אני מרגישה. ואיפה נעלמתי לי? באמת הייתי ככה, נכון? אני לא רוצה להאמין שהכל היה שקרים. והכל מתפרק לי ואני רק בקרשים מכל שטות, והוא בכלל לא מבין מאיפה לאכול אותי ככה. ואוף וזה תקופה קשה ושתגמר, שתגמר כבר..)

ועם כל העקיצה הזאת, אין לי כוח לחזור מחר לצבא.

סוף הקיץ. רותם, איפה את בכלל?

ימים שאתה קם בהם הרבה אחרי שהיית אמור לקום, לא יכולים להיות ימים טובים.

מי ייתן והערב ישתפר.

ימים לא טובים עוברים. אולי קצת נמאס מהקיץ.

שיתקרר כבר אמן (המז"א וגם החיים)

איך בכלל יכולתי לחשוב על מישהו אחר?

אנשים יכולים להיות כלכך מעצבנים שלפעמים באמת בא לי להיות זבוב (ואז זה יהיה לגיטימי אולי להתעסק בחרא).

ואז יש את הרגעי חסד האלו של כנות מפתיעה ובונה, של הפגנת חברות שלא צפיתי אליה, שחבר תופס אותך בידיים באמת, של אהבה, של אנשים שרוצים ומתמידים ומתעלים כלכך שאתה אומר לעצמך- בואנה, אני רוצה גם. שאתה מרגיש שבחברתם טוב לך ואתה רוצה לעשות ככה גם שגם לאחרים יהיה טוב איתך, ובכלל בעולם.

ואיך שיחה מפתיעה אחרי יום מגעיל כזה, פתאום כנות, התפרקות, לדעת שאני כלכך שמחה שהוא יכול להתפרק עליי, שאני כלכך אוהבת להחזיק אותו ככה, לדעת איזה כיף שאני ככה בשבילו. "בלעדיך הייתי בטח חוזר לחדר ובוכה לבד", הרגעים הכלכך נדירים האלו שלו. "הייתי צריך אותך היום איתי. כיף שאת מבינה אותי ככה"

בשביל רגעים כאלו, של אנושיות כבירה כלכך- שווה להיות.

איזה כיף.

שאתה כבר כמה חודשים מחפש איזה פוסט שכתבת ולא מוצא! (זה ה1275. זה מלא מילים)

או שאתה נזכר באירוע מהעבר אפילו כזה שעיצב אותך ומתייחס לזה פה, ובעצם שאתה חושב על זה אז גם כתבת עליו בזמן אמת.

או שאנשים שהיו קוראים אותך פעם עזבו מזמן.

או שיש לך 2 ספרות פחות מלשאר האנשים!

או שהמדד שלך ללהיות מפורסם זה שפעם אפילו כתבו עליך באקוואריום!

זה בכלל לא היתה המטרה של הפוסט, אבל זה יכול להיות משחק לא רע.

ביום שרצחו את ראש הממשלה:

"אבל איך אפשר לפייס מישהו בשעה שאתה לוקח ממנו את עצמך?"

ספיידרמן 3:

"בכל קרב, בכל דבר שנקרה בדרכנו, תמיד יש לנו ברירה. הבחירות שלנו עושות אותנו למה שאנחנו, וזה מה שחשוב"

מישהו לרוץ איתו:

"והוא מרגיש איך המחשבות נגררות אחריו כמו קופסאות פח מקרקשות"

"'חולם?' קפצה הנזירה, כאילו פגשה ידיד במקום שכולו זרים."

"אולי זו סתם הרתיעה שלה מזרים, לחשו המחשבות שלה, ואולי זה מה שהיא תמיד, הקושי הארור להתחבר, למהול את עצמה באחרים, להתפשר איתם על שפה משותפת. 'את יכולה לקרוא לזה סנוביות' לחשה פתאום בלהט לתוך הפרווה של דינקה, 'האמת שזו סתם עליבות נפש. מה את חושבת, שאני לא רוצה? אבל ככה עשו אותי, לא מצליחה להתחבר באמת לאף אחד. עובדה, כאילו חסר לי החלק הזה בנשמה שנצמד, כמו בלגו? שנצמד ממש למישהו אחר? בסוף הכל מתפרק לי"

נתן אלתרמן:

"הדממה שבלב בין דפיקה לדפיקה, הדממה הזאת היא שלך"

משאלה אחת ימינה:

"לכל פגם יש את רגע התהילה שלו. כך היה עם עיוורון הצבעים שלי, שלצד מבוכות רבות שגרם יל לאורך השנים (ילדים, אתם רואים את הכלנית? מי אמר 'לא'?!)"

"יש אנשים שאתה סומל עליהם מספיק בשביל לעשות איתם זוג או פרד בטלפון"

"שוב ושוב התהפכתי בתוך שק השינה שלי באותו לילה, ולא מצאתי תנוחה שבה המצפון שלי יוכל להרדם"

"אסתפק לומר שגוף זה דבר נפלא. ובלילה אחד יכולים שני גופים לבטא מנעד כלכך רחב של רגשות: חרטה, וסליחה, וייאוש, ותקווה, ועלבון, וגאווה, ובדידות, ובדידות תהומית, והבנה עמוקה, ותודה, ושמחה פשוטה, טהורה, ונקמה. ואהבה."

שונות:

"יש אנשים שאינם יכולים להיות במקום הזה- צהוב להם מידי, שקט שאפשר להשתגע. יש אנשים שגדול עליהם המדבר הזה, אנשים נבהלים שהם שומעים את הכוכבים בלילות. אבל יש אנשים שנדבקים לשקט הזה ואינם יכולים לשוב ולהפרד ממנו- אלה יישארו כאן"

"אנחנו נופלים כדי ללמוד איך לקום ולא משנה כמה ניפול ובאיזה עוצמה, תמיד נרים את עצמנו למעלה ונראה לעולם שלא משנה איזה סופה הוא יזרוק עלינו אנחנו נמשיך להיות יציבים כעץ האלון"

"בארץ הלוהטת הזאת, מילים צריכות להיות צל" (יהודה עמיחי)

"לפעמים חושבים שאני מסתורית, אבל מהסיבות הלא נכונות"

"צאי מהשטחיות! לא הגיע הזמן להגדלת חזה? הכנסו לפרופורציה"

"העולם מתחמם, כדאי שתתכונן" (פרסומת לדאורדורנט)

"עברית, המולדת היקרה של מחשבותינו"

"אנחנו יתומים מבוגרים. יודעים שאבא כבר לא יכול לעזור לאדם שנידון לחופש. לאדם הזקוף בבדידותו, המלא תקווה וריק מציפיות. לא נשאר לנו אלא להשען על זולתינו. על האדם, אחינו המנוכר והמנכר. זאת אהבה נכזבת אבל ממשית. מתחדשת. כי גם לזולת אין, בסופו של דבר, מפלט אלא אני. האדם הוא תקוותו היחידה של האדם." אלי בן גל

"הוא גבר של אישה אחת, הלילה זאת את"

סלמון הספק/ דאגלס אדאמס:

"לאמי יש אף ארוך ולאבי היה אף רחב, והאף שלי הוא שילוב של שניהם. הוא גדול."

הערים הסמויות מן העין:

"ערים, כמו חלומות, עשויות מתשוקות וחששות"

עיתונות:

"מאזדה 3 היא ההוכחה שלא למדנו כלום ממאזדה 1 מאזדה 2"

"אחרי שקוראים על אישה דתייה שמקיימת יחסי מין עם אריה, צריך הפוגה" יונתן גפן

מחברת המילים הקשות:

"משפחה זה כמו בצל. מקלפים ובוכים מקלפים ובוכים"

הרוח שורקת בעגורים:

"בוא והבא איתך את הכוכבים"

מדוזות:

"ספינה בתוך בקבוק לא יכולה לטבוע"

אישה בורחת מבשורה: (בעצמו נכס לאומי)

"אברם שאף אוויר פנימה, אורה נרעדה כאילו סחף גם אותה לתוכו"

"זה כבר המון זמן, איך לא ראיתי. מאז עדה יש חור בצורת אורה, במקום שפעם הייתי."

"את לוקחת פה את בנך, את כמעט יחידך, את אשר אהבת נורא, וישמעאל מסיע אתכם בספיישל"

"אי אפשר להצביע למישהו על כוכב בלי שתניח ידך השנייה על כתפו"

"פניו כבושות בזרועותיו וזרועותיו כובשות את ברכיו. יש לי הרגשה שהוא מקשיב לה ממעבה בשרו, כמו חיה ממאורתה"

"לא, הוא חתך, כמו שאילן יודע לחתוך. היא עושה בידה את התנועה, וחשה את עצמה נופלת מעברו השני של הסכין"

"פשוט כיבה את עצמו ויושב בתוכו בחושך"

"שפתיו מתעקלות מעט, בחוט השערה, בהעוויה שאט אט, במשך השנים, בתהליך הפיסול האיטי של הנפש בבשר, תהפוך לתו בפניו"

"ואני, בחיי, כל העור שלי הצטמרר מזה שאתה מפורר אותי למילים"

"לאורה נדמה כאילו כל נקבוביות נפשו נפערו בבת אחת"

"הוא פשוט התאהב בה מעל הראש, כמו חייזר שחי במחתרת בין בני האדם ופתאום מצא חייזרית"

"אנחנו שנינו קצת כמו ג'ירפה ואריה"

"בגלל שאתה תמיד קצת אינך, גם כשישך"

"כאילו עבר מישהו בעט עם דיו שחורה על תוויו שעד כה צוירו בעפרון"

"אין לה בן זוג. אין חרוז לה"

"באמת היה רוצה לומר לה שרק פה, בנוף הזה, בסלעים, ברקפות, בעברית, בשמש הזאת, יש לה מובן."

"ואיך הוא לומד לארוג את הערב שלו בשתי שלה"

"ואז היא יודעת איך זה שאתה לא רואה את הקו, אלא רק את הנקודות שיוצרות אותו, ואת החושך שבעין העפעוף, את התהום שבין רגע לרגע"

"איך הוא עצמו מתפורר לאין. לעפר שממנו הוא בא"

"דוב פרטים: קרוב רחוק של דוב הנמלים, תת זן כמעט נכחד של משפחת הדובים, חי בפרטים בודדים, ורק בהם"

"בכלל, בזמן האחרון חלודה מעניינת אותי. המקום, או הרגע הזה שהברזל הופך לחלודה. ואורה חושבת, פגשת את הבנאדם הנכון."

"אתה הבנאדם היחיד שאני יכולה להתמשפח איתו"

"כלכך רציתי כבר להתמלא בך"

"מורא האמנים, שמא יסתיימו חייו בטרם יעניק את עצמו עד תום" תומס מאן

"גם אם אלך בגיא צלמוות, לחש אברם, לא אירע רע, כי הסיפור שלי עימדי."

ובכלל לא הגעתי (ולא אגיע?) לנכסים אישיים. ביי.