זה כמו לאכול דג, יש אחר כך ריח מגעיל שתקוע בפה, מתחת ללשון ומאחורי החניכיים. אז או שמתקנים עם משהו מתוק או שמחכים קצת וזה עובר.

הקטע הוא שכשאנחנו רבים אנחנו לא ממהרים להביא את המשהו המתוק הזה. זה כאילו כל הכוחניות של שנינו יוצאת (כתבתי עוינות וטעיתי באות, אז האיי פוד תיקן את זה לכוחניות, נראה לי אירוני קצת) ואנחנו לא מוכנים לוותר עליה. אנחנו אנשים שוחרי שלום ואוהבי אהבה, למה קשה לנו לחתור לזה? תגידי לי, אני טועה?

דיברתי היום עם הגר. היה לי קשה. במשך תקופה ארוכה לא רציתי לספר לה שיש לי חברה, עוד עם יעל. באיזשהו מקום לא רציתי לסגור את הדלת הזו. היום סיפרתי לה עליך, ואני שמח שנפטרתי מזה, ממנה. תוך כדי שיחה פשוט הבנתי שוב כמה רדודה יכולת המחשבה שלה, ועוד כל מני פגמים אישיותיים שפשוט לא זה. היא בן אדם טוב עם הרבה תכונות חיוביות, אבל כל היופי שלה נגמר באפידרמיס. בפנים זה די ריק. 

זו הייתה חברה לתצוגה, חייכנית ומקסימה שנראית טוב וואלה, תכלס לא שווה את הכאב לב והסרטים שאכלתי עליה אחרי שנפרדנו. 

אותך אני רוצה לעצמי. ואני רוצה שתרצי אותי לעצמך. 

אני רוצה שנייה להיות קצת ענייני ולומר לך את דעתי בנוגע למה שדיברנו כי מבחינתי זה עדיין יושב באוויר. וזה משהו שאת צריכה לקבל כמו שאני צריך לקבל כמה דברים. אבל לפני שאת מקבלת את צריכה להבין את המשפט הבא:

אני אוהב אותך ואת הגוף שלך כי הם יחידה אחת מבחינתי. אם תשמיני עשרים קילו אני לא אוהב אותך פחות ואם תרזי לא אוהב אותך יותר.

אני חושב שאחד הדברים שאדם צריך להשקיע בו בנוסף לחברותיות, שכל, השכלה דעת וידע, כישורים אי אלו אחרים וכו׳ זה גם הגוף שלו. אני לא דוגמא לכך בכלל (מהרבה בחינות), ואני מתכוון לחזור לעשות כושר ולהשקיע בעצמי ברגע שאחזור למן שגרה. אני לא רוצה שתבלבלי בין התעסקות פיזית למנטלית. זה לא issue מבחינתי בכלל. זה משהו שעושים כמו שמצחצחים שיניים. חוסר התעסקות בגוף מראה על הזנחה עצמית. אני לא חושב שצריך להפריז, ובטח שזה לא נושא להתעסקות נפשית בו לטעמי. את צריכה להכיר אותי מספיק בשביל לדעת שבאמת באמת אני שופט אנשים לפי הפנימיות ולא החיצוניות. אבל כמו שאמרתי, זה חלק מטיפוח אישי והשקעה ששומרת עלינו גם בריאים. אני מרגיש שאני מסתבך עם עצמי במילים ועם כל משפט את רק מזלזלת בי יותר. כוס אמוק. אני מקווה שאת מסוגלת להבין שאני לא איזה גבר שטחי שמתחרמן מדוגמניות דקיקות עם ציצי ענק. ואני באמת חושב שיש בקרבך סוגיות קשות של דימוי גוף (בלי סיבה אגב, את נראית נפלא, להזכירך אצל עדי היה לי קשה להוריד ממך את העיניים אבל אני לא אוהב לתת לך מחמאות על המראה כי זו לא הסיבה שאני אוהב אותך והייתי רוצה שתהיי בטוחה באיך שאני מרגיש כלפיך גם בלי זה), ואני חושב שאם היית משקיעה בעצמך היית מרגישה יותר טוב עם עצמך.

זהו.

יש עוד משהו שאני רוצה לומר.

היום ברכבת ראיתי זוגות וזה גרם לי לחשוב עלינו.

אני לא אמור לשכנע את עצמי שאת אוהבת אותי. אני יודע את זה אבל זה מרגיז אותי שאני לא מרגיש שאת אוהבת אותי באותו ביטחון שאני מרגיש שאני אוהב אותך. אני קורא דברים שלך וכל פעם מופתע מחדש כשאני מבין את זה.

אני לא רוצה לבקש ממך שתראי לי. אני יודע שלהקדים את הטיסה שלך בשבועיים זו הוכחה מספקת. אבל לפעמים הטקסט לא מספיק. אני יודע שאת עטופה בשכבות של ציניות ואני רואה אותן מתקלפות. אבל עדיין קשה לי לדמיין אותך מפגינה לי אהבה בכל רמ״ח איבריך, כמו שאני כל פעם מחדש עושה עירום ועריה מולך.

נכנסתי עכשיו לפרימרוז היל. אני חושב שאם יש מקום קדוש לי בעולם אז זה זה. רציתי שפעם ראשונה שאהיה פה מאז שהייתי נער יפה וצעיר תהיה איתך, אבל    אולי חששתי ממה שאמרת אז, שלא תתרגשי מהדברים שאני מתרגש, אז החלטתי לעלות לבד. 

יש לי ולמקום הזה הסכם בלתי כתוב, הוא תמיד יהיה פה בשבילי ואני תמיד אתרגש ממנו. כשנכנסתי ובאמת הבנתי שאני פה היה רגע כזה בגרון ובאחורה של העין. זה הגיע מהשבילים המצתלבים על גבי משטח הדשא הרחב, הפנסים שמקשטים אותו והריח העדין של הנקודה בה הגזעים של העצים פוגשים את האדמה שתמיד לחה.

הלכתי בעיניים עצומות כמעט כל הדרך לגבעה, תוך כדי שאני עולה אותה אני רואה כתריסר מקבצים של צלליות שחורות-שחורות בצורות אדם על רקע שמיים כחולים כהים. זוגות, ידידים ויחידים, יושבים ועומדים על צלע הגבעה עד סופה. ואני כהרגלי הולך, נושם ומנסח לך בראש.

קר פה, אני יושב על ספסל בנקודה כמעט הכי גבוהה בלונדון. הוצאתי עכשיו כובע גרב ואת הכאפייה שקניתי בקמדן. האוויר פה כמו יין או ויסקי טוב, מרגישים אותו חודר נקי ומזוקק לריאות.

האצבעות כואבות מקור. אני מסיים בזאת. את המכתב של היום אליך. אולי אחרון עד שאריח אותך.

אוהב