אתמול החלטתי סופית להפרד מתום. כן, אני יודעת, אני כותבת את זה כבר חודש, אבל אתן יודעות איך זה, כבר הייתי בדרכי לשם, עם כל האכזבות מהחודש האחרון והצלקות בתוך הפה שעשיתי מלנשוך את עצמי ולא להגיד או לא לכתוב או לא לבכות, ואז אנחנו נפגשים ומתחבקים, והעולם לשניה עוצר כמו שרק בסרטים יודעים לעשות, או שהוא מנשק אותי בצורה היחידה שבה אני מכירה, מהשנה האחרונה ונדמה שמהחיים האחרונים, וקשה להגיד- עזוב, לא ילך.

בטח שהוא מתחנן ואומר לי: אל תעזבי אותי, אני עדיין אוהב אותך, אני לא יכול לדמיין את החיים בלעדיך, וקשה שלא להגיד: טוב, בסדר.

(והוא אפילו לא צריך להגיד כלום. אפילו רק להסתכל עליו, גם כשהוא נסוג ממני וממה שהיה ביננו, לקרוא ולהבין כל קמט בפנים שלו, כמה נחמד לדעת בנאדם כ"כ ולדעת בדיוק איפה הוא הולך להתקפל. לדעת שכמה שהוא פגע בי בדרכו הפאסיבית-אגרסיבית אני עדיין אוהבת אותו נורא, והאהבה הזאת ממלאת אותי אמונה כל פעם מחדש.

אבל מה אומרת האהבה הזאת, אני שואלת את עצמי בשבוע שעבר, אחרי שהוא מוריד אותי בדרכו לעבודה. האם אפשר לאהוב אותי כמו שאתה אומר אבל לא לדאוג לי? כבר שבוע אני נודדת מספה לספה, ישנה אצל חברים מהשכונה בזמן שאני מחפשת לי בית חדש, ובשבילי לא פתחת את הדלת. חצי שנה גרתי איתך, אצלך, אבל בזמני מצוקה אני צריכה להסתדר לבד. נכון, גם אני לא חושבת שזה הפתרון האידיאלי, המחשבה על לגור שוב ביחד, איתך, שם, לא מעוררת בי תחושות נעימות במיוחד, אבל אתה באמת מעדיף להשאיר אותי ברחוב, ישנה אצל אנשים נחמדים ויותר רחוקים ממך, רק כדי לא לבלבל אותך?

אני מאמינה לך, אמרתי לך, אתה באמת אוהב אותי. אבל אולי אני צריכה יותר מזה עכשיו. 

אני בטוח צריכה יותר מחבר טוב ואינטימי בלי לפגוע בלוז העמוס שיצרת לעצמך, כמו שהצעת לי (חצוף! זה כל מה שאני בשבילך? חברת נפש בעת פנאי?).

בכל מקרה החלטתי שדי, אני לא יכולה למרוח את זה יותר, כל פעם אתה מצליח להזכיר לי מחדש כמה אני אוהבת אותך ומשכיח ממני כמה אתה לא אוהב אותי. זה מגיע לסיטואציות מגוכחות. תן לי כבר להרחיק אותך מהחיים שלי ולהתמודד באומץ עם הגוש בגרון. מה לעשות, זה עצוב, ואם צריך אני אבכה!! אבל אני חייבת לחתוך את זה, כי למרות שזה לא נראה ככה למראית עין, אתה מתייחס אליי לא יפה.

(אגב ויצאתי לא ככ אמיצה בשבוע האחרון)

אגב, אתה לא מרגיש מניאק? אז בוא נסתכל על העובדות:

אתה העפת אותי מהדירה. נכון, דיברנו על זה כבר תקופה מסוימת וידעתי שאני אורזת לחול אני אורזת גם את החיים המשותפים שלנו, אבל אני חושבת שלו ידעתי אי אז בחודש יולי שלא יהיה לי לאן לחזור, הייתי מחפשת וסוגרת דירה כבר אז, ולא עכשיו שכולם כבר מצאו.

חזרתי למציאות שאין לי איפה לישון בה. כלומר, ההורים הם לא אופציה אם אני רוצה להמשיך לעבוד/ או לשמור על שפיותי. ואתה לא עושה עם זה כלום.

איך זה מסתדר עם פוזת הנחמד מידי שלך, הא?

ובינתיים העולם לא מקל עלי. לא מוצאת דירה. ישנה אצל חברים. היחידה שקיבלה אותי לתוכה באהבה מאז שחזרתי ארצה היתה הלחות. כמעט סגרתי חוזה ובסוף הבעל בית התחיל לעשות עלי דאווינים (שמע, חבר, לא שמעת שבשבת הפגנה?? אני אכתוב את השם שלך על שלט!) ועכשיו אני שוב קצת בבאסה. כאילו הכל נופל בבת אחת וקם באחרת ואין לי שניה להעריך את המציאות.

קצת לא בא לי לנסוע לחיפה עכשיו, אבל אני צריכה להביא איכשהו כסף הביתה.

חוץ מ'פעם כל זה היה ים' (הספר הראשון שאוציא) אני אכתוב גם את 'השבר הסורי אפריקני' ו'ביום טוב רואים מפה את החרמון'

"אבל בואי נחשוב קדימה. מה למדת מהקשר? מה את לוקחת הלאה?"

"לא לצאת עם אשכזים?"

מאיה אמרה לי משהו נכון: את יוצאת פה שידך על העליונה. הוא ממשיך עם החיים שלו והדפקות שלו והבחירה התמידית שלו באומללות ולך יש יותר מזה. תחשבי אם זה לא היה נגמר עכשיו. תחשבי אם זה היה ממשיך כל החיים. את הבנאדם הכי קרוב אליו, יש לו רק אותך, ולך יש עוד חברים. תחשבי לכמה אנשים התקשרת היום. ולכמה הוא?

ודור אמר לי: מעולם לא פגשתי מישהו דפוק כזה. וגיכחתי ואמרתי שזה שטויות, ויש סיפורים מסמרי שיער על גברים שהם קקי טהור. הוא אולי הרך מכולם. והוא אמר לי: לא, זה לא נכון. יש הרבה בחורים נוראים, ועם רובם את יודעת מההתחלה את הסיכון שאת לוקחת. אבל אצלו אין קשר בין מה שהוא אומר למה שהוא עושה. הוא מבטא אהבה מצויין, אבל הוא לא אוהב באמת. הוא מקדיש לך את עצמו ומתנהג באנוכיות מושלמת. בחיים לא ראיתי מישהו שכלכך מפתיע אותך באנוכיות שלו. מגיע לך יותר מזה.

ויש לי חברים מדהימים. זו המסקנה הכי חשובה שלי מהתקופה הזאת. הרבה תמכו בי לאורך הדרך הארוכה. גיליתי שלהרבה אנשים יש אהבה כנה כלפי. מישהו מהעבודה אמר לי: יש לך מקום עבודה שאת אוהבת ואוהב אותך בחזרה. זה באמת חשוב.

אני מודיעה מראש: התקופה הקרובה תהיה קשה. אני מאמינה בהתאבלות, אני חושבת שהיא בריאה ועוזרת להמשיך הלאה. אכזבות לא נפתרות שמתעלמים מהן, רק מעמיקות וצפות בכל הזדמנות. אני הולכת לכאוב אותך ואותנו מאוד. מחר ובשבועות הקרובים ובהתקלויות צפויות ומפתיעות ובחברה הבאה שלך שתשיג בקרוב. כי כזה אתה, כזה בויפרנד מטיריאל, כזה זקוק לאהבה.

וזה נכון, הכתיבה שלי משתפרת שאני שבורה ומבולבלת. איזה כיפכף של חיים: לבחור בין חיים מפוספסים לבין כשרון מפוספס.