לא מזמן באיזה רגע של משבר חבר מהבסיס נתן לי לשמוע איזה בחור מקסים בשם שולי רנד. לא יודעת מי מכם שמע עליו, אבל זה בחור דתי שחזר בתשובה (כן, גם להם מותר) ולא ויתר על אהבתו למוזיקה והוציא אלבום מקסים שמעלה הרבה שאלות. אני ממליצה בחום, אפילו רק לקרוא את השירים (למרות שזה חבל).

ובנימה זאת- יש כלכך הרבה דברים שאני רוצה להמליץ לעצמי. רוצה להכיר יותר- את הבחור הזה, ואת אסף אבידן, ואת דויד אבידן, וספרים חדשים, וכלכך הרבה. אם היה לי קשה לאחל לעצמי בפוסט הקודם אולי עכשיו זה יותר ברור- עוד שלושה חודשים אהיה בת 20, זהו אני כבר גדולה. הגיע הזמן ללמוד.

להכיר- מקומות חדשים שלא הייתי בהם, מוזיקה שזרה לי, אנשים שאני יודעת שאני חייבת מתישהו להכיר (אהוד בנאי למשל), להקשיב פעם אחת באמת לדיסק של הביטלס, לכולם. לקרוא את כל הספרים שאני צריכה לקרוא, לצלם, לאתגר את עצמי בצילום, לחזור לכתוב. שיניתי פה את העיצוב, אפילו פעמיים. קודם שמתי תמונה של שורש ערום שמחליט שהוא רוצה להיות עץ ופורש זרדיו אל השמיים. והיי, לא קל לי עכשיו- אין לי גרעין, האנשים שפעם הייתי בטוחה שהם שותפים שלי מפנים אלי את הגב (וחלקם אף את העכוז), שוב בעיות רפואיות והרבה לוגים שאני צריכה להתראות איתם, לא בטוח שאני אמשיך בצבא באותה הצורה- אבל חלאס, די. אני רוצה להיות עץ. לגדול. להניף את זרדיי אל-על.

אני עוד מעט בת 20. זה יטוס. כולה עוד שנה אני משוחררת, ויש לי עוד הרבה ללמוד ולהשיג ולהגיע (to reach) אליו בצבא, או בכלל, בשנה הזאת. וזו החלטה שאני מעוניינת לעשות ללא קשר למצבי- אם הוא מצויין ואם הוא פחות. כן, זה מה שאני מאחלת לשנה החדשה- להתעשר ולהתעבות.

וסתיו. אני אוהבת סביונים. ופרחים וירוק וחצב.

מחר ומחרתיים אני בתלאביב, אולי יצא לי לצלם קצת.

שנה טובה לכל מי שער.

[עריכה: מחר אני אעבור עם הטלפון אדם אדם ואתקשר לכל מי שראוי להתקשר אליו, או לפחות אשלח הודעה אישית ביותר]

מאירועי הימים האחרונים: נחתי, החלמתי, כאב לי הלב, אסף בא, התכרבלנו ועוד, היינו באיקאה, נכנסתי למיון, כל הלילה בהילל יפה, יצאתי ממיון (הכל בסדר), גימלים, לישון סוף סוף, מנוחה, "איפה את?! למהלא אמרת שום דבר?!", יום בבית, תאבון, עדיין לא מספיק, משברים רומנטיים אצל חברים, משבר זוגיות בראש שלי, הרבה סרטים (בטלוויזיה, לא לדאוג), לקום מוקדם בבוקר ולסדר, להתקלח מעט, משקפים הרבה, קניתי חולצה יפה, פיתחתי תמונה, חברים ישנים, שיחה מרובת שכבות, אמא הכינה אורז מגעיל, הכנתי אורז טעים (ממש! אני כלכך אוהבת לבשל), סרט קיטשי בטלוויזיה, ג'וד לאו סקסי בטירוף, מקלחת מהירה, ערב חג, חולצה יפה,  תפוח בדבש, יין מגעיל, אורז טעים, עדיין אין תאבון, סבתא מספרת על השואה, אין חברים- אין תוכניות.

כנראה בגלל שהעיסוק המרכזי שלי בגימלים הוא לראות הרבה סרטים טיפשיים שלא דורשים הרבה מחשבה, על נשים, אהבה וחג המולד (זה תמיד יהיה חג המולד), בראש שלי הדבר שמתבקש לעשות אחרי ערב חג שכזה הוא לצאת לאוויר הקר בכובע צמר ומעיל, או לפחות לתל אביב, לשבת באיזה פאב, לחזור אח"כ עם אסף שמידי פעם הוא מצביע על טפטוף של מזגנים עם הבדיחה המוכרת של "גשם מקומי".. לא ברור מאיפה זה בא.

אני צריכה להפסיק לראות סרטים.

רק אצלנו: קנידלעך בערב ראש השנה.

נראה לי אני כלכך מבולבלת ראש השנה הזה ולא יודעת מה לאחל לעצמי, בעיקר כי רוב הדברים שאיחלתי לעצמי לשנה האחרונה התגשמו וקרו, ועכשיו אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי.

התגייסתי, הצבא לא היה כלכך קשה כמו שחשבתי, לא ויתרתי לעצמי וגם כשהיה קשה הצלחתי להתעלות מעל דברים. השתניתי, הפכתי בנאדם טוב יותר, חבר יותר, שלם יותר, מבולבל פחות. הגעתי להשלמה עם עצמי (כבר שבוע שלם אני הולכת עם משקפים ללא פחד וממש בסדר עם זה), השמנתי, יפיתי, גדל לי החזה והסתדר לי השיער (למרות הצבא). עשיתי החלטות לא קלות אבל נכונות, עמדתי במשברים.. לא יודעת, אני בנאדם טוב יותר. אני אפילו במערכת יחסים ארוכה למען השם.

פתאום נגמרו לי הבקשות.

אני שוכבת במיטה, עדיין בדמדומים שבין חלום למציאות (נראה יל שחלמית שהילה התחתנה עם יורש עצר, נסיך כלשהו, ולא עם החבר שהיה לה בשנתיים האחרונות, שגם בחלום זה לא היה הוא בכלל), מן התעוררתי אבל אני עדיין מכחישה. עוד תוהה אם יום שישי או שבת ומתי אני רואה את אסף ומה יקרה בכלל

ופתאום צליל מוכר בחלון, מוכר וישן, ופתאום אני קופצת מהמיטה ופותחת את החלון כלא מאמינה- גשם, רבותיי, יורד גשם!

ואני רצה למטה, כאילו לא היה וירוס נורא בכלל, כאילו לא שכבתי עכשיו יומיים בבית מרותקת למיטה, משהו חזק ממני מושך אותי החוצה. "אמא" אני דופקת על הדלת "יורד גשם, אמא, יורד גשם!", ולא עוצרת ורצה למטה ופותחת את הדלת- והנהו בחוץ, לא טפטוף, לא איזה שקר כלשהו של סתיו- גשם, גשם אמיתי- שמיים אפורים ורוח והוא נופל מהשמיים בצליל מוכר ובריחות.. אין דבר יותר ממלא מריח של גשם ראשון.

ואני פורשת את ידיי ואמא מאחור "לא, את חולה! אל תתרטבי, מיכלי!" ואני צוחקת ונשארת מתחת לגג ושמחה, ובריאה, פתאום בריאה כלכך, והשרירים כבר לא כואבים וגם לא הראש, קצת הגרון, וגשם, אמא, גשם ראשון, ולא משנה אם אני בת 17 או 3 או עוד שניה 20, תראו איזה אושר יש באוויר.

"שנה שעברה תמיד חשבתי שאת מושלמת"

אנשים מתקשרים ודואגים. היה לי צוות טוב השבוע ("וואו, הם פשוט מדהימים!"). יום שבת דיברתי עם שירה, וזה טוב וזה כיף וזה מדהים הרגעים האלו שאתה במגע עם בנדם אחר. שיחה אמיתית. זה משגע.

וההורים שלי מקסימים. ואסף מקסים. ("לא הפסקתי לחשוב עליך" וגם "את לא מבינה איזה בלגן היה לי כאן, כל פעם אמרתי 'זהו, עכשיו אני מרים אליה טלפון' ואז מישהו אחר נכנס!", ובכלל, זה שחצי שנה כמעט כל לילה אנחנו מנסים לדבר כדי להגיד 'לילה טוב', זה מקסים בעיניים)

ויום שבת אחרי השמירה ישבתי מול המדבר וכתבתי מלא. באמת. המון. פתאום זה הציף אותי ולא הפסיק, 13-14 שירים בערך. לא קרה כבר שנתיים בערך השצף-כתב הזה. הם קצת בוסריים, לגיטימי, כמו בנאדם שחזר לרקוד והאיברים שלו קצת נוקשים, אבל זה לא נעלם, חברה, זה לא נעלם.

ואני מפוכחת יותר. התבגרתי.

ואחרי שיעבור הוירוס גם יהיו מלא חגים, ואני כלכך אוהבת את ראש השנה. והשנה הזאת באמת היתה טובה.

בקצרה? כמעט התעלפתי בתחילת שבוע הדרכה, ואתמול רופא ראה אותי ופטר אותי מהדרכה או מכל פעילות שהיא לא ישיבה, עד שהבדיקות שלי יחזרו, כי כנראה סיפור בלוטת התריס חוזר שוב.

חוץ מזה הוא גם שולח אותי לנוירולוג  וקרדיולוג כי משהו שם מרגיש לי לא בסדר.

באמצע השבוע, כולה יום לפני שהחניכים הולכים הביתה, ירדתי מהדרכה, עליתי על א' ונסעתי לעשות בדיקות דם בחר"פ. בדרך היו לי בחילה וסחרחורת. פספסו לי את הוריד לראשונה בחיי (וזה יפה, כי אני עושה בדיקות דם אחת לחודש וכל פעם שאני עושה אני מקבלת את המחמאה "יש לך ורידים ממש יפים..), ואז הקאתי ממש לתוך הפח של המעבדה. אחרכך בדרך לתחנה המרכזית היו לי שוב בחילות וסחרחורת, ובדרך ממנה לביקור רופא (מי שלא מכיר את ב"ש- זה לחצות כביש) הקאתי שוב- אבל הפעם על כל הרגליים.

מישהי שהיתה איתי ומאבטח מהתחנת רכבת לקחו אותי לתחנה, הבחורה הלכה לקנות לי שוקולד (שאחרכך התברר לי כטעות איומה בערך) והמאבטחים שם תחזקו אותי במים. שטפתי את עצמי בכיור, ושלשלתי, וחיכיתי איזה שעה שם, ואז אזרתי אומץ לעבור את הכביש לביקור רופא. זה גם לא היה קל, והגעתי לשם והקאתי שוב, פעם שלישית בשעתיים. לא זה ולא העובדה שנראיתי פשוט נורא (באמת, לא היה לי כוח לזוז. היה לי תיק צד שפשוט גררתי על הרצפה כי לא היה לי כוח להרים) לא מנעו מהם לחרוג מהמדיניות הקבועה ש"ביקור רופא לא נפתח לחיילים לפני 5".

תבדקו אותי, אחות, כדור נגד בחילות, משהו! אבל הם במדיניותם. תהיתי אם אני אתעלף יגררו אותי לאיזה חדר ויבואו לבדוק אותי רק ב5.

שלשלתי שוב (את מה בדיוק?!), השתנתי בתוך כוס, וכשנכנסתי לרופא הספקתי להגיד בערך "אני מקיאה בטירוף ו-"

"משלשלת?"

"כן"

"מזל טוב, זכית להדבק בוירוס של כל איזור הדרום. אני נותן לך גימל אחד, סעי לשלום ותשני בבית"

מה גימל?! מה גימל עכשיו?!?! גבר אני צריכה טיפול! אני לא מסוגלת לעבור את הכביש שוב לתחנת רכבת, אתה מדבר איתי על לנסוע ברכבת מטלטלת 3 שעות?! אני פשוט לא אעמוד בזה!

"תשבי ליד השירותים ותקווי לטוב". ממש מערכת בריאות אחראית, מה אני אגיד.

הנסיעה היתה הכי נוראית בעולם, המשכתי לשלשל אבל לפחות להקיא הפסקתי (טוב נו, לא אכלתי משהו שנקלט לי בגוף מאז אתמול בבוקר), בסוף הגעתי הביתה לא בשלום כלכך אבל בסדר. לקחתי קצת כדורים ונרדמתי. באמצע הלילה קמתי, גררתי את עצמי לשירותים עם בחילות וסחרחורת ולא הייתי מסוגלת לזוז. אחרי 20 דקות זחלתי (!!!) לדלת של השירותים וקראתי לאבא. אמא קמה, עזרה לי להגיע לחדר, ולראשונה בחיי היה לי חום. היא כיסתה אותי בשמיכה ונתנה לי כדור להוריד אותו, ושמה לי מגבת רטובה על הראש וישבה ליד המיטה עד שנרדמתי. בכלל ההורים שלי מקסימים ביממה האחרונה, נראה לי הם ממש נהנים שאני נותנת להם לפנק אותי כמו פעם, ולהרגיש קצת 'הורים' בכל העצמאות שאני רגילה להתריס כלפיהם.

ועכשיו אני בבית, שוב חלשה. החום יורד ועולה, לא אכלתי שום דבר כבר יום וחצי, מידי פעם אני קמה מהמיטה וזזה קצת עד שנגמר לי הכוח ושוב חוזרת לישון. אבא מסביב, דואג במידה כשצריך. וזהו.

מי שעוקב אחרי היסטוריית הבלוג הזה יודע שאני לא רגילה להיות חולה, מקסימום מצוננת וגם זה פעם-פעמיים בשנה (והיו בעברי שנים שחונות גם מזה), אז על כל נזלת שיש לי אני בטוחה שאני הולכת למות, עם זה אני בכלל לא יודעת להתמודד. מקווה שעד החגים זה יעבור (ולחשוב שהסופ"ש הזה אני ואסף היינו אמורים לחגוג חצי שנה, הוא אפילו הציע שנעשה פיקניק בפארק הירקון, שזה כלכך לא אופייני לו וממש מרגש, ועכשיו זה לא יקרה)

וזה בכלל בלי קשר לפסקה הראשונה, ומה יהיה עם זה בכלל. אוף.