הייתי מציירת את התמונה הבאה:

אני הולכת ברחוב מגוריי, חצות.  אני לובשת חולצה קצרה, מכנסיים כחולים, סנדלים ומטרייה.

חושך של פנסי רחוב.

טפטוף קל.

קראתי לא מזמן על זה שבנאדם שהולך למשפט קם בבוקר יום הדין, לובש שחור, וירא כולו- מה יהיה גזר הדין? אני זכאי או אשם? אבל ביום הדין האמיתי, זה שאדם נאלץ להסתכל בו פנימה ולעמוד מול השופט הגדול בעולם- מול עצמו- הוא קם בבוקר, מתארגן, מתרגש, שותה הרבה מים, עושה ארוחה גדולה, לובש לבן, מסתובב בשכונה להגיד שלום לכולם, מתרגש בלב על החסד השקט הזה, איך דברים כלכך שונים- מפריד את היום הזה מכל יום חול. ובעצם יום הדין של העם היהודי הוא לא יום אבל, הוא יום חג.

זה מאוד שימח אותי.

יש עוד מלא דברים שבא לי להגיד, אבל הצום מתחיל ואני צריכה להתחיל להתבונן לעצמי.

חג שמח.

אתמול ניצן התקשר אליי בלילה ושאל אותי אם שמעתי פעם על אבשלום פיינברג. "הוא מדהים" הוא התמוגג לי בטלפון. "את חייבת לקרוא אותו"

אני הייתי באמצע סרט ולכן את הדברים שהוא סיפר לי על חייו ופועלו חצי שמעתי וחצי לא. זה יכל להיות עוד אחד מאותם מסות של ידע שניצן מעביר לי אלמלא הוא הזכיר לי היום לקרוא דברים שהוא כתב.

"אלף נשיקות לך, אהובתי. 

כך גומרים האוֹהבים את כל כל המכתבים שלאהוּבותיהם

הם כותבים.

אלף נשיקות לך אהובתי. 

כך מתחיל אני את מכתבי אליך, אהובתי. 

ומה-מאד מתאווה אני לנשקך:

אלף נשיקות, אהובתי. 

ראשית-כל הייתי שם נשיקה גדולה על מצחך הלבן, כמו קשר באמצע המצח. 

ומהנשיקה הזאת היו יוצאות הרבה-הרבה נשיקות אחרות בעיגול על המצח הזך ועל התלתלים השחורים כמו כותרת של נשיקות כמו ששׂמות למען התיפּוֹת היפות מחרוזה של פנינים. 

ואחרי-כן הייתי לוחש לך בשני פרחי צדף ורוֹד, אזניך, שני סודות קצרים ומתוקים שהדם מצלצל עד אמצע הלב.

ובשפתי הייתי מחליק את ריסיך ועפעפּיך. 

ואחרי זאת אני שם שתי נשיקות עגולות ומהירות ומצלצלות על שתי עיניך, כאשר שותים למען רווֹת כוס-יין בצמא בקיץ. 

ועתה צריך להעמיק בגומות לחייך, לחפור ולחפור, וגם את הצלוחית הקטנטונת שבּקצה סנטרך הקטן. 

ואחר צריך לאסוף את שפתותיך הוורודות אל תוך פי, ולשאוף ולשאוף ולנשום נשיקה עד אפס-כוח, עד שימלא החזה ולא ישאר שם מקום גם כחוט-השערה. 

ועל צווארך השלגי, הזך, הרם והגמיש כצוואר הבּרבּוּר, ושתנועותיו מושכות ועדינות כתנועות ילדות-המים, צריך לשים חוטים-חוטים, מחרזות-מחרזות של נשיקות עד כדי לכסותו, וצריך לרדת עד השוּחה הקטנה שבּקצה הצוואר, שם במקום שהשמלה הטיפשה והמרשעת מכסה את הכל... 

ועל מפרקתך זכת-אור וכתפיך, ברד של נשיקות. 

ועתה שים אשים ראשי על חזך ומצאתי את הנקודה המדויקה אשר שם דופק לבּך, ושמתי שפתי מולו, ודרך שמלותיך והעור והבּשר והדם והגידים אשאב בכוח את הלב ואמשכנו אלי ואַמהיר דפיקותיו, ריקודיו, כירכוריו: תק, תק-תק, תק-תק-תק. 

ועל מסגרת חגורתך נשיקה. 

ובגניבה על ברכיך הקטנות נשיקות. 

ונשיקה על כל פרקה מפרקות אצבעותיך הלבנות והקטנות, שאין מקום עליהן בעד כל גודל שפתי הזוללות, וצמידי נשיקות על ידיך; ואל השרווּלים אתגנב ונשיקות על זרועותיך המבושמות והרעננות, חבלי אהבה לבנים. 

ונשיקות לכל אחת מתנועותיך המקסימות, מצהלותיך המרנינות וגם נשיקות תנועות בלי מטרה ובלי תאוה בוערת, כאשר ישליכו פרחים על כלה עוברת. 

והנה כוּסית בנשיקות, אהובתי, והנשיקות תשע-מאות תשעים-ותשעה נשיקות. 

ועוד אחת נשארה נשיקה, רק אחת, וצריך שאֶשק הנשיקה האחרונה הזאת, ויהי-מה! 

ועכשיו רום התאוה, פסגת החשק.  איה, איה אהובתי מעיין האור המותח על כל אבריך, על כל תנועותיך, על כל מבטיך, את עדנת השמיים וקסם האור, אייהו מלא-אור מעיין האור? 

את המעיין הזה הייתי רוצה למצוא ולשים שפתי בו, להדביק פי במעיין האור ולשתות עד רווֹת, וזאת היתה נשיקת האלף.  אבל השמיים אינם בעד עיני החוטאות, האור איננו בעד שפתי הטמאות, הארציות, הסובאות, ועל כן תצרב נצח הנשיקה האי-אפשרית הזאת את שפתי ותעיק עד מוות את חזי התאֵב. 

ועל כן אלף הנשיקות חסרות הן אהובתי, רק תשע-מאות תשעים-ותשע נשיקות יפתי. 

ובכל-זאת! 

אלף נשיקות לך כוכבי!"

את הדבר הזה הוא כותב לארוסתו רבקה אהרונסון (למי שהשם מצלצל מוכר, יכול לשמוח כי הוא אחד מאותם ברי המזל שנסע בזמן היסודי לבית אהרונסון שבזכרון יעקב או לפחות קרא את שרה גיבורת ניל"י, כי רבקה היא אכן צעירת האהרונסונים ואבשלום היה שם בן בית) שבאותו הזמן היא בת 16 ובאמריקה. מהטקסט הזה, שלדעתי הוא גם המוכר ביותר שלו, משכתבים עשרות שנים אח"כ את 'אלף נשיקות'.

אבל סיפור האהבה הביל"ואי הזה מסתבך פעמיים. פעם אחת שאבשלום מתאהב בשרה, האחות הגדולה והנשואה של רבקה. השניים לא מוציאים את הקשר שלהם לפועל בגלל הכבוד ואהבה ששניהם רוכשים לרבקה.

ובפעם השנייה, וזו הפעם שבא הסיפור מקבל נופך אגדתי,  שאבשלום וחברו יוצאים לעבר מצרים כדי להתקשר עם הבריטים, שבתקופה ההיא כולם רוצים שהם ישלטו בארץ. השניים, המחופשים לבדואים, מתחמקים מנסיון שדידה ע"י בדואי אחר, יורים לעברו ומושכים אליהם גל גדול של בדואים אמיתיים שעושים עליהם לינץ'. אבשלום נפצע קשה וחברו בורח על מנת להזעיק עזרה. 

במשך שנים החיפושים אחרי גופתו של פיינברג לא העלו דבר, ורק אחרי מלחמת ששת הימים שסיני היתה בידינו נמצא עץ דקל ישן, שהמקומיים קראו לו "אלקבר אליהוד" (הקבר יהודי), ומתחתיו נמצאו עצמותיו של אבשלום. אבשלום, שנרצח באותו יום ב1916 נקבר, ובכיסו תמרים. מגרעיניהם צמח עץ, שעזרתו, 50 שנה אחרי מותו, פוענח סודו.

רבקה, ארוסתו, לא נשאה מעולם והשמועה מספרת שהיתה לובשת בגדי תחרה לבנים עד יום מותה, כמו כלה המחכה לאהובה.

למה סיפרתי את הסיפור הזה? אני אוסיף עוד מכתב.

"לבּנו אין-אונים, חיינו בלי הווה.  בין שני רגעים חיים אנו.  שם האחד: עבר, שם השני: עתיד. 

שתי תקופות במחשבתנו: זכרון ותקוה. 

שתי תקופות בלבבנו: שמחה וגעגועים. 

ולי נדמה כי רק השמחה ואחיותיה, האהבה והידידות, הן רגשות שיש בהם הווה וממשיות. 

ושיטתי הצליחה... 

בלבי אמרתי: שתי ילדות מדורי, מארצי, משפתי, מי יודע כמה זמן אפגשן?  למה לנו לארוב, לחטוף מבט, לקלוט מלה, לגנוב מחשבה, לאבד זמן ב"הכנות", לעשות טקסים?  נלך ישר, נלך מהר. 

הנה על כן שני חדשים אחרי המחשבות האלה הנני כותב אליך ככה.  והנני חושב: ולמה לי כל אלה?!  למען לגרום לי צער וגעגועים!  והלא גם זה חלום...  מחר תלכי לגור בחיפה, וגם שרה [אהרונסון] תלך לאיזה מקום שיהיה, אני אהיה אסור פה לעבודתי: זרם אחר יסחפך, אנשים אחרים תפגשי, ידידוֹת אחרות תרקומנה, והכל יגוז כקצף על מים.  ובקרן-זוית של הלב תישאר תמונה שיום-יום תלך ותחוור, וכל יום תהיה יותר מטושטשה, עד הימחקה כליל, ונשאר רק זכרון רחוק.  שמץ זכרון. 

חלום, רק חלום...  וגעגועים. 

ומדוע ולמה?... 

כל יום אנו מתים מעט...  להישכח זה למות."

שנה טובה.

אני מזכירה: בעיניי זו הגרסא הטובה ביותר.

(אם זה לא יעבוד לי, כרגיל, אז גם כאן)

(ואם גם זה לא, אז כל שבת ב2:00 בלילה אחרי החדשות. פעם כלכך התרגשתי שהיו לי דמעות)

שבת שלום

(מוזר, באמת כתבתי פוסט חשוב קודם.. מוזר שדווקא על הטיפשיים והבכיינים יש לי תגובות ולא על הרציניים שחשובים לי באמת)

(עריכה: אם מישהו יודע למה אני אף פעם לא מצליחה להעלות וידאו, אני אשמח לשמוע עצה)

כרמל ישנה אצלי, ובאמת שהיה כיף. אבל כל פעם שאני מנסה לישון אני נתקפת בהתקף שיעולים מהגיהנום, וגם היא די תופסת לי את רוב המיטה.

והרי הדרך להתנהג עם נדודי שינה זה לא לישון בכוח. זה ידוע לכל אינסומן.

כרמל ספרה לי שהיא דיברה עם מישהי עלי, הם דיברו על מישהו שהייתי איתו פעם. והבחורה אמרה- מה? אין מצב. איך? אבל היא כלכך שווה.. וכרמל הוכיחה אותה- נו באמת, אבל מה זה משנה, אנחנו תנועה ששמה את האדם במרכז וכו'

"כן ידוע סתמי, אבל היא! היא באמת אחת השוות"

(לא הפעם הראשונה שהדיאלוג הזה קורה אבל ניחא)

ואני חושבת על כל הויתורים שאני עושה לעצמי.

מה שאני באמת רוצה. להיות עם אנשים ולדעת שאני לא באמת רוצה אותם. שאני לא באמת נמשכת אליהם. שאני יכולה להתקפל לחלוטין רק כדי להרגיש מושכת וסקסית ורצויה ואהובה.

ושזה כלכך טיפשי.

אני זוכרת פעם חשבתי- אף פעם לא יהיה לי חבר חתיך. חתיך כזה באמת. לא שככה אני אבחר מישהו, הרי יש עוד כלכך הרבה פרמטרים חוץ מהשטויות האלו, אבל בעומק של העניין הרגשתי- רק בחורים מכוערים יכולים לרצות בי. רק אנשים שמשהו קצת דפוק בהם יוכלו להבין את האניגמה שבה נכתבו הפנים שלי.

מלא פעמים אני עדיין מרגישה ככה. וזה טיפשי. אני בחורה מושכת. לא פוטוגנית, לא הכי רזה, לא תמיד הפרצוף שלי מסתדר בבוקר (אין ספק שעם מדים אני נראית הכי קלאמזי בעולם, גם אחרי פז"ם של שנתיים+), אבל אני נראית טוב. וגם אם לא הייתי נראית- אז עדיין אני יכולה לעמוד זקופה מול העולם ולהחליט החלטות. ולהבין מה טוב לי.

אני קוראת עכשיו את אמנות האהבה. עם כל הסיפור הזה שכתבתי עליו לפני כמה ימים, ובגלל שאנחנו גם חברים מאוד קרובים גם בלי קשר מאוד התבלבלתי. שמרתי בסוד, לא סיפרתי, אבל חיפשתי מלא אישורים. בסוף החלטתי לחפש בעצמי.

אני צריכה ללמוד להיות לבד. אני רוצה להיות לבד. לא בודדה, פשוט, לבד. הרבה פעמים אני אוהבת להכיר בעצמי כבחורה שיכולה להרשות לעצמה להיות בלי חבר, אני גאה בעצמי שאני לא מדלגת ממערכת יחסים אחת לאחרת. אבל האם זה נכון בעומק של זה?

שאני ואסף נפרדנו הרגשתי הקלה. שנה ביחד. פאקינג שנה. זה היה המון זמן! לקראת הסוף היינו לאים שנינו. נפרדנו בצורה הכי טובה בעולם. ומיד העיניים שלי התחילו לתור אחרי אפשרויות אחרות. כל בחור שפגשתי, כל חיוך, כל קליק.. כבר דמיינתי וחלמתי וכו'.

ואז אמרתי- די! הרי הרגע נפרדתי מאסף. הרי אני לא באמת רוצה להיות עם מישהו אחר עכשיו. אני לא באמת רוצה את כל הסיפור הזה של מחויבות. להרגיש נאהבת? כן. לא בודדה? סבבה. אינטימיות ומגע? תמיד. אבל כל זה- זה המסביב. זה ה'יוצא מזה'. אבל את התכלס לא רציתי.

אז החלטתי להפסיק לחפש. לנסות לפרק את תחושת הבא לי חבר. מגע, אינטימיות, א-בדידות, צורך מיני.

התחלתי, לראשונה בחיי, לגעת באנשים סביבי. אין פחות טאצ'י ממני בעולם, אבל זה היה המחסום הראשון ששברתי.

בחרתי להכניס אנשים לתוך החיים שלי, להבין מי החברים שלי ומי לא, להציב רף לאנשים. אני חיה עם שותפים, יש לי גרעין, ותכלס- חוץ מבעיות היום-יום אין שום סיבה שאני אהיה בודדה.

והיה את הצורך המיני, ובאמת ששכנעתי את עצמי לתקופה שזה בסדר לעשות הפרדות אם כל הנוגעים בדבר יודעים את זה, אז שכבתי עם האמריקאי ההוא וזה היה כלכך מבחיל וריקני.. שהבנתי שלא.

(ועוד סיפור מצוין למה זה טיפשי וחסר טעם)

אז גם עם זה הפסקתי.

ואני קוראת אמנות האהבה ויודעת- אני לא מחפשת קשר. אני מחפשת אהבה. ושמחפשים אהבה אז מחפשים שיאהבו אותך או מחפשים לאהוב?

אני רוצה אהבה בחיי, אני רוצה ללמוד לאהוב. את העולם, את עצמי. להגדיר את עצמי לפי עצמי, לפי האנשים סביבי. אם אני מושכת או יפה זה כי אני אמרתי לעצמי לא כמה שהגיבו לי. לבחור את החברים שלי בקפידה, לטייל עם אנשים שאני אוהבת, לחזור לנגן (החלטה של השנה החדשה), לצלם, לכתוב.. לא לפחד.

והצעד הראשון לזה זה לעשות את זה בעצמי. ללמוד להיות לבד. באמת. לא לחפש כל הזמן עיניים, או מבטים בקהל ההמון. אני רוצה ללמוד להיות לבד. וזה הרי הכי קשה לי, כי כל המחשבות שלי מתפזרות מהראש ואני סתם מתבלבלת, אבל אהבה זו אמנות וכשלומדים אמנות כלשהי (שימו לב לחוסר הו') צריך סבלנות. צריך סבלנות ולהתרכז. ולעשות את זה שוב ושוב (ע"ע: הפוסט ממש פה מתחתיי). ואני מוכנה לעשות את זה.

וזו החלטה לשנה החדשה. זה באמת ובתמים מה שאני רוצה.

אני אהיה כנה: אני ילדה חולמנית. זה פוגש אותי בכל מיני הזדמנויות קטנות, בין אם זה במשימה או באנשים או ביני לבין עצמי. אני נופלת לחלומות קטנים כלכך בקלות שזה אפילו קצת מקסים, לחיות בראש שלי. כמו במוזיאון טייט בלונדון שהחלטתי שאני ועוד בחור משחקים מחבואים. הוא היה כלכך גבוה ומושך (לשניה עצרתי לידו ובהיתי), ואח"כ ראיתי שבכל חדר שאני נמצאת הוא מגיע גם. שאנחנו תמיד באותו החדר. התחלתי במשחק, הלכתי לכל מיני חדרים וחיכיתי לראות אם הוא בא. לפעמים לחדרים שהוא הרגע יצא מהם. חיפשתי את המבט שלו. עברתי לידו בכוונה. לפעמים גם להפך. אולי בכוונה ואולי לא.דמיינתי את עצמי ניגשת אליו ואומרת "אני גרה בישראל, זה האימייל שלי" וצוחקת מעצמי ומהתעוזה. אחרכך חבר שלו בא ובדיוק הלכתי וזה נגמר.

אולי זה היה שם, אולי לא. ידעתי שיש סיכוי גדול שזה רק בראש שלי. אבל עם זאת, נורא נהניתי. זה הסיפורים הקסומים שקורים לי בראש. אם מלצר מפלרטט איתי, או מסתכל עלי בעיניים כאלו, חצי ביישניות חצי סקרניות, אני אומרת לעצמי- אם הוא יהיה מי שיגיש לנו, אז לא טעיתי. לפעמים זה קורה וזה משמח. יכול להיות שהוא נשוי אבל בראש שלי אין לדעת.

זה מסוג הדברים שיגרמו לי ליפול באהבה () אחרי בחור ישיבה שאני פוגשת באבט"ש.

אולי אני סותרת את כל מה שאמרתי קודם, אבל זו אני. ואלו העובדות. ואני יודעת שאם נדלקתי על מישהו שזה פשוט לא נכון, הדרך היחידה להפסיק להתעסק בזה זה להתעסק במישהו אחר.

ואולי גם לדעת את כל זה ולהחליט בכל זאת: היי, אני בחורה גדולה. לפעמים אני יותר גדולה ממה שאני. או יכולה להיות יותר ממה שאני כרגע. אני לא יכולה לעצור את המחשבות, אבל אני יכולה לבחור לא להגיע לחיבוקים האלו, למצבים האלו, ללכת בזמן. לחלום בבית.

המיטה ריקה (לא כרגע, אמנם, אם היא היתה אז אולי הייתי ישנה!), ולפעמים קשה לי לבד. הרבה פעמים. אבל אני אלמד ואתגבר.

אני אמצא חברים, אני אגדיל את מעגל החברויות שלי. אני אהיה שווה ואלמד להנות מזה עם עצמי. בלי אישורים אחת לכמה זמן כשקשה, זה סתם ייקח אותי אחורה.

ואם מתוך החברים אז יקרה ואני אמצא את עצמי באמת מאוהבת במישהו, באמת רוצה לפתח ולהגדיל את הקשר הזה.. אז מילא, דברים כאלו קורים. אבל אני צריכה ללמוד להשתהות.

בעיקר שאל מול זה אני מרגישה בתקופה האחרונה הרבה גירודים של נפרדות, ובראש שלי אני מעבירה אנשים וחושבת- הא, הוא יכול להיות חמוד, הוא עלול להסכים (!!! כאילו זה לא סותר את כל מה שאמרתי בהתחלה, אני אף פעם לא יורה גבוה מידי, כנראה שהדימוי הזה של הנערה המכוערת/מפוחדת/מבולבלת ["..שיושבת בקצה של הכסא כדי לא להתבלט"- נקודה של כבוד למי שיזהה] זה משהו שייקח לי זמן רב לקרצף מעצמי החוצה, וזה מתחיל בלהפסיק למצוא לעצמי בחורים לגמרי ממוצעים שבטח יסכימו להיות איתי), ואז אני נופלת עליו ככריס רוק ביום בהיר, ואחכ לא מבינה איך זה קרה- אז זה חייב להפסק. וזה רוחות שיש בתוכי.

ואל מול זה אני רוצה להעמיד (איך קוראים לזה? לא אנטי-תזה, שנותנים מענה במשקל, נגיד שמרימים משהו, שכחתי את המילה..) את כל מה שכתבתי עכשיו.

כי אני מסוגלת ומספיק בוגרת כדי להתמודד עם זה. נפרדות וכו'.

איך יצא לי פוסט כזה ארוך? אלוהים יודע. מקווה להצליח לישון אחרי דבר כזה (אני קמה עוד פחות משעתיים כדי להקפיץ את כרמל לרכבת).

אני חושבת שזה אחד הפוסטים הכי חשובים שכתבתי לאחרונה. חתיכת חשבון נפש, גם אם הוא מבולבל ומעורטל.

בהצלחה לי ולכם, שנה טובה ואל ייאוש.