אתמול ניצן התקשר אליי בלילה ושאל אותי אם שמעתי פעם על אבשלום פיינברג. "הוא מדהים" הוא התמוגג לי בטלפון. "את חייבת לקרוא אותו"
אני הייתי באמצע סרט ולכן את הדברים שהוא סיפר לי על חייו ופועלו חצי שמעתי וחצי לא. זה יכל להיות עוד אחד מאותם מסות של ידע שניצן מעביר לי אלמלא הוא הזכיר לי היום לקרוא דברים שהוא כתב.
"אלף נשיקות לך, אהובתי.
כך גומרים האוֹהבים את כל כל המכתבים שלאהוּבותיהם
הם כותבים.
אלף נשיקות לך אהובתי.
כך מתחיל אני את מכתבי אליך, אהובתי.
ומה-מאד מתאווה אני לנשקך:
אלף נשיקות, אהובתי.
ראשית-כל הייתי שם נשיקה גדולה על מצחך הלבן, כמו קשר באמצע המצח.
ומהנשיקה הזאת היו יוצאות הרבה-הרבה נשיקות אחרות בעיגול על המצח הזך ועל התלתלים השחורים כמו כותרת של נשיקות כמו ששׂמות למען התיפּוֹת היפות מחרוזה של פנינים.
ואחרי-כן הייתי לוחש לך בשני פרחי צדף ורוֹד, אזניך, שני סודות קצרים ומתוקים שהדם מצלצל עד אמצע הלב.
ובשפתי הייתי מחליק את ריסיך ועפעפּיך.
ואחרי זאת אני שם שתי נשיקות עגולות ומהירות ומצלצלות על שתי עיניך, כאשר שותים למען רווֹת כוס-יין בצמא בקיץ.
ועתה צריך להעמיק בגומות לחייך, לחפור ולחפור, וגם את הצלוחית הקטנטונת שבּקצה סנטרך הקטן.
ואחר צריך לאסוף את שפתותיך הוורודות אל תוך פי, ולשאוף ולשאוף ולנשום נשיקה עד אפס-כוח, עד שימלא החזה ולא ישאר שם מקום גם כחוט-השערה.
ועל צווארך השלגי, הזך, הרם והגמיש כצוואר הבּרבּוּר, ושתנועותיו מושכות ועדינות כתנועות ילדות-המים, צריך לשים חוטים-חוטים, מחרזות-מחרזות של נשיקות עד כדי לכסותו, וצריך לרדת עד השוּחה הקטנה שבּקצה הצוואר, שם במקום שהשמלה הטיפשה והמרשעת מכסה את הכל...
ועל מפרקתך זכת-אור וכתפיך, ברד של נשיקות.
ועתה שים אשים ראשי על חזך ומצאתי את הנקודה המדויקה אשר שם דופק לבּך, ושמתי שפתי מולו, ודרך שמלותיך והעור והבּשר והדם והגידים אשאב בכוח את הלב ואמשכנו אלי ואַמהיר דפיקותיו, ריקודיו, כירכוריו: תק, תק-תק, תק-תק-תק.
ועל מסגרת חגורתך נשיקה.
ובגניבה על ברכיך הקטנות נשיקות.
ונשיקה על כל פרקה מפרקות אצבעותיך הלבנות והקטנות, שאין מקום עליהן בעד כל גודל שפתי הזוללות, וצמידי נשיקות על ידיך; ואל השרווּלים אתגנב ונשיקות על זרועותיך המבושמות והרעננות, חבלי אהבה לבנים.
ונשיקות לכל אחת מתנועותיך המקסימות, מצהלותיך המרנינות וגם נשיקות תנועות בלי מטרה ובלי תאוה בוערת, כאשר ישליכו פרחים על כלה עוברת.
והנה כוּסית בנשיקות, אהובתי, והנשיקות תשע-מאות תשעים-ותשעה נשיקות.
ועוד אחת נשארה נשיקה, רק אחת, וצריך שאֶשק הנשיקה האחרונה הזאת, ויהי-מה!
ועכשיו רום התאוה, פסגת החשק. איה, איה אהובתי מעיין האור המותח על כל אבריך, על כל תנועותיך, על כל מבטיך, את עדנת השמיים וקסם האור, אייהו מלא-אור מעיין האור?
את המעיין הזה הייתי רוצה למצוא ולשים שפתי בו, להדביק פי במעיין האור ולשתות עד רווֹת, וזאת היתה נשיקת האלף. אבל השמיים אינם בעד עיני החוטאות, האור איננו בעד שפתי הטמאות, הארציות, הסובאות, ועל כן תצרב נצח הנשיקה האי-אפשרית הזאת את שפתי ותעיק עד מוות את חזי התאֵב.
ועל כן אלף הנשיקות חסרות הן אהובתי, רק תשע-מאות תשעים-ותשע נשיקות יפתי.
ובכל-זאת!
אלף נשיקות לך כוכבי!"
את הדבר הזה הוא כותב לארוסתו רבקה אהרונסון (למי שהשם מצלצל מוכר, יכול לשמוח כי הוא אחד מאותם ברי המזל שנסע בזמן היסודי לבית אהרונסון שבזכרון יעקב או לפחות קרא את שרה גיבורת ניל"י, כי רבקה היא אכן צעירת האהרונסונים ואבשלום היה שם בן בית) שבאותו הזמן היא בת 16 ובאמריקה. מהטקסט הזה, שלדעתי הוא גם המוכר ביותר שלו, משכתבים עשרות שנים אח"כ את 'אלף נשיקות'.
אבל סיפור האהבה הביל"ואי הזה מסתבך פעמיים. פעם אחת שאבשלום מתאהב בשרה, האחות הגדולה והנשואה של רבקה. השניים לא מוציאים את הקשר שלהם לפועל בגלל הכבוד ואהבה ששניהם רוכשים לרבקה.
ובפעם השנייה, וזו הפעם שבא הסיפור מקבל נופך אגדתי, שאבשלום וחברו יוצאים לעבר מצרים כדי להתקשר עם הבריטים, שבתקופה ההיא כולם רוצים שהם ישלטו בארץ. השניים, המחופשים לבדואים, מתחמקים מנסיון שדידה ע"י בדואי אחר, יורים לעברו ומושכים אליהם גל גדול של בדואים אמיתיים שעושים עליהם לינץ'. אבשלום נפצע קשה וחברו בורח על מנת להזעיק עזרה.
במשך שנים החיפושים אחרי גופתו של פיינברג לא העלו דבר, ורק אחרי מלחמת ששת הימים שסיני היתה בידינו נמצא עץ דקל ישן, שהמקומיים קראו לו "אלקבר אליהוד" (הקבר יהודי), ומתחתיו נמצאו עצמותיו של אבשלום. אבשלום, שנרצח באותו יום ב1916 נקבר, ובכיסו תמרים. מגרעיניהם צמח עץ, שעזרתו, 50 שנה אחרי מותו, פוענח סודו.
רבקה, ארוסתו, לא נשאה מעולם והשמועה מספרת שהיתה לובשת בגדי תחרה לבנים עד יום מותה, כמו כלה המחכה לאהובה.
למה סיפרתי את הסיפור הזה? אני אוסיף עוד מכתב.
"לבּנו אין-אונים, חיינו בלי הווה. בין שני רגעים חיים אנו. שם האחד: עבר, שם השני: עתיד.
שתי תקופות במחשבתנו: זכרון ותקוה.
שתי תקופות בלבבנו: שמחה וגעגועים.
ולי נדמה כי רק השמחה ואחיותיה, האהבה והידידות, הן רגשות שיש בהם הווה וממשיות.
ושיטתי הצליחה...
בלבי אמרתי: שתי ילדות מדורי, מארצי, משפתי, מי יודע כמה זמן אפגשן? למה לנו לארוב, לחטוף מבט, לקלוט מלה, לגנוב מחשבה, לאבד זמן ב"הכנות", לעשות טקסים? נלך ישר, נלך מהר.
הנה על כן שני חדשים אחרי המחשבות האלה הנני כותב אליך ככה. והנני חושב: ולמה לי כל אלה?! למען לגרום לי צער וגעגועים! והלא גם זה חלום... מחר תלכי לגור בחיפה, וגם שרה [אהרונסון] תלך לאיזה מקום שיהיה, אני אהיה אסור פה לעבודתי: זרם אחר יסחפך, אנשים אחרים תפגשי, ידידוֹת אחרות תרקומנה, והכל יגוז כקצף על מים. ובקרן-זוית של הלב תישאר תמונה שיום-יום תלך ותחוור, וכל יום תהיה יותר מטושטשה, עד הימחקה כליל, ונשאר רק זכרון רחוק. שמץ זכרון.
חלום, רק חלום... וגעגועים.
ומדוע ולמה?...
כל יום אנו מתים מעט... להישכח זה למות."
שנה טובה.