"מצאתי משהו שכתבתי ביום שטסת ולא הספקתי לשלוח לך

"יש בחיים משהו מאכזב כל כך, עד שלומדים להכיר מישהו, ופג התוקף של תקופה. אני זוכרת שהתחלתי לתפוס את זה אז שדיברנו אצלך ומאז נהינו חברות באמת. שפתאום קלטתי שאין לנו הרבה זמן יחד ולא רציתי שנפספס את ההזדמנות הזו לקירבה ולפתיחות אמיתית, מזמן לא הייתה לי חברה בחיי היומיום ככה. פעם אחותי תיארה את זה יפה, "את מכירה את זה שאת גאה להיות ליד מישהו? שאת שקולה לו בסבכי הנפש?" אני יכולה לומר שהתרגלתי לחיות טוב בזוגיות העצמית שלי איתי. ושמישהו בא ומפר לי את האיזון הזה זה קשה לי"

שאני קוראת את שוב עכשיו, אני מבינה שמשהו בי טעה במחשבה שהובילה אצלי לקושי כשטסת, שחברות היא כמו מוצר חלב שהתקלקל, אלא יותר משהו שנובט ומצמיח שורשים. אני מאוד מתגעגעת ומקווה שהחברות בנינו תמשיך, כי היא חסרה לי פה מאוד."

אני שומעת שיש גשם בארץ ומתגעגעת, למרות שפה הוא כבר יצא לי מכל החורים (והרטיב לי את כל הגרביים). זה בכלל הגיוני?