ישבתי עכשיו בחדר, ובזמן ששמעתי שיר של behemoth שממש אהבתי, קייסי נכנסה לחדר וחיכתה לליטוף.
כאילו שגם ככה לא הייתי שקוע עמוק בתוך המאוורר, המנורה, התקרה והמחשבות, זה שהיא נכנסה אומנם הכניס לי לראש טיפה שקט, אבל מצד שני, פתאום כול המחשבות התרכזו בה.
החיים שלה כול כך פשוטים, כול כך.
הדאגות שלה זה "מתי יוציאו אותי החוצה", או "מתי מישהו ישחק איתי". הדברים הנוראיים ביותר שהיא עלולה לעשות זה לקרוע חתיכת ספוג מהספה... או להשתין איפה שהוא... או לרדוף אחרי חייה אחרת...
דברים פשוטים וקטנים כמו איזה בובה קטנה ומאובקת שהייתי משחק איתה כשהייתי בן 5 גורמים לה הנאה. היא יכולה לרוץ בדירה מצד לצד, בשמחה מטורפת, כשהבובה הזאת, שהיא בתכלס חצי מהגודל של קייסי, בפה שלה.
אין לה דאגה שהאנשים שהיא אוהבת ושמטפלים בה עלולים להעלם יום אחד, כי היא לא יודעת אפילו שזה אפשרי. למרות שזה לא ייקרה. אם היא מדוכאת, מספיק לה לצאת החוצה ולראות כלב אחרי כדי לחזור חזרה למצבה הרגיל, או אפילו להיות נורא שמחה.
גם כלבים אחרים אוהבים אותה. ואפרופו אהבה, אין לה כזה דבר בחיים. אני לא חושב שבעלי חיים יכולים באמת להגיע למצב של אהבה אמיתית כמו אצל בני אדם [להיקשר למישהו כן, אבל אני בספק לגבי האהבה עצמה]. אין לה את החלק הזה בחיים.
היא מקבלת אושר מליטוף, ממשחק, מלשחק עם כלב אחר בחוץ. אין לה כזה דבר משיכה לחומר [כמו אצל הבעלים שלה].
זה מדהים פשוט עד כמה שהכול פשוט אצלה. זה מדהים עד כמה שבני האדם הם המין היחיד על פני הכוכב הזה שאצלו הכול חייב להיות מסובך בדרך כזאת או אחרת.
היה כול כך קשה להשאיר אותנו במצב של להוולד - לשרוד - להתרבות - למות ? זה היה הופך את החיים לכול כך הרבה יותר פשוטים מצד אחד. אבל כול כך הרבה יותר קשים מצד שני.
אני מרגיש מוזר בקשר לפוסט הזה. איבדתי את המוזה לקראת הסוף. ונראה לי שהוא גם, שוב, חסר פואנטה לחלוטין.
אני חושב שאני אמחוק אותו בקרוב, ואמשיך לחכות עד ה 18.6 [שנה לבלוג, מעמד מכובד...].
שבוע טוב לכולם ובהצלחה בהיסטוריה
a neverending fall
נ.ב.
אפרופו קייסי, יצאתי איתה החוצה עכשיו, ואחרי שיחה של 15 דקות עם איש אחד שהתחיל להתעניין בה בדרך, קיבלתי הצעה של 1000$, כאן ועכשיו אם אני נותן לו את הכלבה. כמובן, ש1000$ זה קצת מעט מידי לטעמי. אני הולך יותר לכיוון של מחיר עם 5 ספרות, אם בכלל... :)
יענו, תבינו, אני הייתי יכול לקנות קטנוע וכול מה שצריך בכסף הזה. אבל ויתרתי. אמרתי לו בנימוס "לא", והוא, במבט מאוכזב משהו, הפסיק לספור את שטרות ה 100 שקל והכניס אותם חזרה לארנק, אמר לי יפה שלום והלך. לא הרגשתי ולו צביטה של אשמה כשסרבתי. אני גם לא מרגיש עכשיו. בחיים לא חשבתי שאני אהיה במצב שבו מישהו יציע לי בו במקום כסף בכמות כזאת, ושאני אדחה את ההצעה. אני כול כך גאה בעצמי על זה. ^_^
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
life-tester